כִּי֩ אִם־שָׁמֹ֨ר תִּשְׁמְר֜וּן אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם לַעֲשֹׂתָ֑הּ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם לָלֶ֥כֶת בְּכָל־דְּרָכָ֖יו וּלְדָבְקָה־בֽוֹ׃
נתיבות עולם
אמנם אשר נראה מדברי חכמים, כי האהבה שיש לאדם אל בוראו הוא מצד אחר, וזה שאמרו בפרק הרואה (ברכות ס"א, ב') כשהוציאוהו לרבי עקיבא להריגה זמן ק"ש היה והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל והיה מתכוין לקבל עליו עול מלכות שמים באהבה אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה בכל נפשך ואפילו הוא נוטל את נפשך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצאת נשמתו באחד יצאת בת קול ואמרה אשריך ר' עקיבא שיצאת נשמתך באחד. ועתה יקשה לך למה היה מקיים שיאהב השם ית' בכל לבבו ובכל נפשו במה שהיה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו באחד, אבל הדבר הזה, כי האהבה שיש לאדם אל השם ית' במה שהאדם מצד עצמו אינו דבר רק מן השם ית' בא האדם ואליו האדם שב, כי הכל שב אליו ית' ואין דבר זולתו רק השם ית' והוא אחד ואין זולתו, ולפיכך אמרו ז"ל (שם ו', א') אף על גב שקרא ק"ש בבית הכנסת צריך שיקרא ק"ש ג"כ על מטתו ואם ת"ח הוא אינו צריך מכל מקום צריך שיאמר פסוק אחד דרחמי כי בידך אפקיד רוחי, ומשמע אם יאמר קריאת שמע דהיינו שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד אין צריך שיאמר כי בידך אפקיד רוחי, והיכן אמר כי בידך אפקיד רוחי. אבל דבר זה שאמר ה' אחד שהוא ית' אחד ואין זולתו ומצד שהוא ית' אחד ואין זולתו הכל שב אליו, ובזה נשמתו הוא שב אל הש"י ומפקיד נשמתו ביד הש"י, ולפיכך ר"ע היה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו, כי מה שהוא ית' אחד הנשמה אליו ית' תשוב, וכאשר היה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו היתה נשמתו שבה אל הש"י לגמרי במה שהוא אחד, ומזה הצד נמצא האהבה, ולפיכך אמר ה' אלקינו ה' אחד ואהבת את ה' אלקיך וגו', כי מצד שהוא ית' אחד אין לשום נמצא בעולם הנפרד מאתו, כי הכל תלוים ודבקים בו יתברך כי הוא ית' עיקר הכל, ומפני כך שייך אהבה אל השם ית'. ויותר שייך אהבה אל השם ית' ממה ששייך אהבה בשאר דברים, כי כל אהבה שיש בין האוהבים אף שהם דבקים זה בזה, מכל מקום יש לכל אחד ואחד מציאות בעצמו, אבל האהבה אל הש"י במה שהאדם שב רוחו ונפשו אליו לגמרי עד שאין לאדם מציאות בעצמו ובזה הוא מתדבק לגמרי בו וכדכתיב (דברים י"א) לאהבה את ה' אלקיכם ולדבקה בו, ובזה שייך אהבה גמורה. וכמו שאמר רבי עקיבא כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו, כי זהו האהבה הגמורה כאשר מוסר נפשו אל ה' כי בזה דבק בו לגמרי והוא עצם האהבה, ויתבאר לך כי יותר שייך אהבה אל הש"י במה שהאדם מוסר נפשו אל הש"י ודבוק בו לגמרי והוא אמיתת האהבה:
גן נעול
(משלי ג, ו) "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". פירוש, אולי תאמר אם לא אשען על בינתי, איך אנהג בחכמה באמונת הלב, ובמה אבין פרטי הדברים? כי אם אני נוהג כפי בינתי. היא תורֵני משפט המעשה בכל פרט ופרט כפי דרכה והשגתה. אבל אם אני נוהג נגד דרך בינתי כעִוֵּר הנשען על הפקח, מי יורני משפט המעשה כפי התחלפות העתים והמקבלים? לכן אמר "בכל דרכיך דעהו". ועתה אפרש. דע שיש הבדל בין מלת "דרך" למלת "ארח". מלת "דרך" נופל על המעבר הגדול שבמדינה ההולך מראשה ועד סופה. כמו (במדבר כא, כב) "בדרך המלך נלך". ומלת "ארח" נופל על המעבר הקטן ההולך מן הדרך הגדול, ומוליך אל עיר או כפר או שדה שבמדינה. והנה ארחות רבים מתפשטים מכל דרך ודרך. וההולך בדרך יוכל לנטות ממנו אל אחד הארחות כפי הצריך לו ללכת אל המקום שחפץ להיות שם. כי כל הארחות שבמדינה הולכות עד הדרך הגדולה. אבל הסָר מן הדרך לא יוכל לבוא אל האחרות. וכשיחפץ ללכת אל מחוז ידוע שבמדינה לא ידע אָן ילך. והוא משל נכבד. והנמשל כך הוא. כל המדות הידועות מתוארות במלת "דרכים" כמו (שמות יח, כ) "והודעת להם את הדרך ילכו בה". (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו". והן מַהֲלָכוֹת החכמה. כאילו תאמר "דרך הרחמים". "דרך החכמה". "דרך הקדושה". "דרך הנדיבות". "דרך הכילות". וכמו שאמרו ז"ל (ספרי, פרשת עקב, פסקא מט) על (דברים יא, כב) "'ללכת בכל דרכיו', מה המקום נקרא רחום וחנון, אף אתה הוי רחום וחנון", וכיוצא בזה. וכמו שהדרכים גדולים וסלולים ונודעים לכל, כן המדות הן ידועות לכל בעלי הנפשות. וכשתצוה החכמה העליונה "התנהג ברחמים, התנהג בקדושה". אנו יודעים ומוצאים הדרך הזה בנפשנו. ואולם כמו שיש ארחות רבות מתפשטות מכל דרך ודרך, כן מתפשטים מכל מדה ומדה מנהגים ופרטים רבים, ורובם נעלמים מעיני האדם ומהשגתו. לדוגמא נודע דרך הרחמים שהוא מדרכי החכמה. אבל אם יבין הארחות המתפשטות מדרך הרחמים, לדעת כיצד ינהג בכל דבר ודבר במדה ובמשקל כפי חֻקוֹת החכמה, עד שידע באיזו אופן תתפשט המדה הזאת נגד פלוני, ובאיזו אופן תתפשט נגד פלוני, וכן בכל מדה ומדה. וכמו שבארנו בבית הראשון (חדר ג' חלון ז'). דומה ממש למי שהולך בדרך הגדול וחפץ לנטות ממנה אל כפר או שדה שבמדינה, ומסכל איזו דרך מוליך אל מקום חפצו. והוא באמת ענין קשה מאד, וצריך בינה רחבה מאד להבין בפרטים הללו. וגם היא לא תספיק מבלעדי העזר האלוהי. כי הוא ב"ה מוליך את האדם בדרך הישר, ומישר בינתו להבין בכל דבר הבא לפניו משפט המעשה. על זה הבטיח בפרשה שניה מסֵפר משלי (משלי ב, ט) "אז תבין צדק משפט ומישרים כל מעגל טוב". ובארנוהו למעלה (חדר ט' חלון ג'). ושם מדבר עם איש חכם-לב שזכה בצדקתו וחכמתו לעזר האלוהי ממרומים. ודע כי מלת "דעהו" על תגבורת ציור החכמה בלב שעל זה נופל ג"כ לשון "ידיעה". כמו (שם א, ב) "לדעת חכמה ומוסר". (כד, יד) "כן דעה חכמה לנפשך". ופרשנו כל ענין במקומו, וכמבואר בכלל הכ"ח. ומי שהגיע למעלה זו שנהיתה בו החכמה כדעת קבועה, הוא איש חכם-לב והוא זוכה לרוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת. ומלת "ישר" בארנו בבית הראשון (חדר ג' חלון ה') והוכחנו שנופל על דרכי הבינה. ועל היסודות הללו אמר שלמה "בכל דרכיך דעהו". כלומר אין לך רק להשען על ה', להתגבר על יצרך. ושתנהג בחכמה ולהרגיל ציורי לבך שתצטיירנה כפי החכמה, ושתהיה החכמה בלבך כמו טבע שני. ואז הוא יישר ארחותיך, כלומר משפט הארחות הנעלמות ממך. דע כי הוא ב"ה יישר בינתך ושכלך. כי יאצל עליך רוח טובה ממרומים ותבין כל הפרטים הנמשָׁלים לארחות המתפשטים מן הדרכים הגדולים. והבן:
גן נעול
מצות ההליכה בדרכיו. אמר (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו". והמצוה הזאת רחבה מאד וכוללת כל המנהגים וכל הדרכים הנטועים בנפש האדם שיש בכל אחד מהן דבר והפוכו. וצונו שתהיה ההלכה כדרכיו. כלשון המורגל בתלמוד, כשחולקין בדבר מעשה שיש בו שתי דרכים, שאומרים "הלכה כפלוני", כלומר הלכה למעשה היא בדרך שבחר פלוני. וכן בכל המדות שיש בהן שתי דרכים, דרך אמת וצדק ודרך שקר, אמר "והלכת בדרכיו", כי דרכי השם ב"ה הן הן דרכי הצדק והיושר, ולכן אנו צריכין לעשות כמוהו ית'. כלומר כדמות הפעולות שאנו רואין בההנהגה העליונה דבר והפוכו לעמת מצב המקבלים, כמו שבארנו (חדר ב' חלון ז') וכן נעשה אנחנו. לא כמעשים ההם עצמן, כי אין ביד הנבראים כח לעשות כאלה. ואפילו ברב ובמעט לא יתחלפו, כי גם החלק היותר קטן אין ביד האדם לעשותו. על דרך משל הוא ב"ה רחום ומרחם על כל בשר, ומפעולות רחמיו לתת מטר בעתו, ונתן זרע לזורע, להוריד גשמים וטללים, ולהשיב רוחות וכיוצא, והן מפעלות תמים דעים. ולא תסתעפנה פעולות כאלה מכח הרחמים הנטועה בנפש האדם. אבל צונו שנשתמש במדת הרחמים כמוהו ונעשה הפעולות המסתעפות מכח הרחמים הנטועה בנו. על דרך משל לכסות ערומים ולהשׂביע רעבים ולרוות צמאים. כמו שהוא ב"ה נוהג עולמו במדת הרחמים ועושה מפעלות רבות בשמים ובארץ כדרכי רחמיו. ולפי שהמצוה הזאת כוללת כל נושאי החכמה הנטועות בנפש, בנקל תשכיל שתתחלף קיומה ברב ובמעט, כפי חלוף הנפשות במשקלי הכחות ובהֶמְשֵׁל ציוריהן וגלוי נתיבותיהן ורוב השכל והבינה והדעת. ולכן המצוה הזאת היא משלמת כל הציווין והאזהרות שלא נכתבו מפורש בתורה שנכללין כולם במאמר "והלכת בדרכיו". וכן (דברים י, יב) "ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו". וכן (שם יג, ה) "אחרי יי' אלהיכם תלכו". וכן (שם יא, כב) "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". וזהו מצות חובת הלבבות, וְהֶמְשֵׁל הציורים הנכבדים, ולעשות כל עניניו ע"פ הדרכים האלו. וכבר אמרנו שהנפש כוללת כחות כל מעשה בראשית, והן בלי ספורות. וכן בכל כח וכח אם יזכה ילך בדרך ה' בארח חכמה. ואם לא, ילך בדרך סכלות. ולא פרטן הכתוב לצות עליהן בפירוש, לפי שלא יתכן לצות הקהל כולו על הדרכים הרבים הנפלאים מדעת האדם הפשוט, שכמעט לא ימצא בנפשו ציור כזה כלל. וכן על הרוב ימשול ציור שכנגדו. גם לא יבין אם הולך בדרך נכונה או לא, וכמו שיתבאר. ולכן סָתַם הכתוב ואמר "והלכת בדרכיו". ויכול כל אחד לקיים המצוה בדרכים שנודעו לו, וכפי משקלי ציוריו וכפי שכלו ובינתו. והגדול ממנו יקיימנה ע"פ דרכו, וכן כולם. וכמו שבארנו בתחלת חדר זה. והנה פרטי מצות חובת הלבבות והמעשים המסתעפים מהם, אין להם מספר ומתחלפים בהם בני אדם כפי מצבי נפשותיהן. כי הדרך שחייב ללכת בו בעל נפש שהוא על מצב זה, אינו חייב ללכת בו בעל נפש אחרת, כמו שבארנו (חדר ד' חלון ח') ואינן דומים למספר המצווֹת והחקים הכתובים בתורה שבהן נתחייבו הקהל כולו, כמבואר למעלה (חדר ח' חלון יב). וכבר פרשנו שהן במשקל ישר ואינן בסוג הנמנעות משום אדם. וכן אע"פ שיש בהן דבר והפוכו, כמעט כולם נתלים בכחות הפועלות בגויה. כמו בעניני המאכלים, ובעניני הבגדים והלבישות והמנוחות והשביתות, ובקנינים בשדות ובתבואות ובממון וכיוצא. אבל הדרכים הם יושר המשפט בכחות הפועלות במדות, ועליהן נצטוינו על דרך כלל במאמר "והלכת בדרכיו". ולכן לא פרטה התורה מעניניהם רק מעטים. כמו "לא תקום לא תטור", "לא תשנא את אחיך בלבבך", "לא תחמוד", "ולא תתאוה", וכיוצא. והמפורשין בלבד נתחייבו בהן כל הקהל חיוב גמור כקטן כגדול. וכמה מן התבונה אנו רואין מסדר המצווֹת האלו! כי התורה בעבור שמגמתה להועיל לקבוץ המדיני ומשא ומתן של בני אדם זה עם זה ולעשות שלום בעולם, פירשה מקצת המצווֹת שהן חובת הלבבות וצותה עליהן בפירוש. ולא הניחה גם אלה סתומות וכלולות בכלל מאמר "והלכת בדרכיו". לפי שאם תעדר קיום מצוה מאלו המפורשות רק מיחידים מן ההמון והקטנים שבהן, בנקל היה מסתבב מן ההעברה עליהן הפזור וההֶשְׁחֵת בתוך הקבוץ כולו, ולכן נצטוו עליהן הקהל כולו בפירוש. ואחר שצוה עליהן, שוב אין לחוש על הנזק וההפסד שיסבבו שאר התכונות הרעות בפעולותיהן. לפי שהפעולות הרעות שיסובבו על ידיהן, רצוני לומר מה שיסבבו הפסד לזולתן, כבר אנו מוזהרים מעשותן על ידי מקצת הלאוין המפורשים בתורה.