דברים יב:כג מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נצח ישראל, גן נעול ויסוד מורא וסוד תורה

^*אמנם וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, שאחרי שאמר למעלה שכונת התורה היא ב' ענינים. הא' ליישר הדעות ולהסיר כל שיבוש וטעות, מהשכל העיוני, והב' לטהר חומר האדם ולהרחיקו מכל תאוה בהמית, והנה האזהרה על הרחקת הדעות הנפסדות אינה צריכה חיזוק גדול, כי מדי תודע הדעה האמיתית ותושרש בלב האדם, הלא חיש קל כמוץ מגורן יסוערו כל השיבושים, ובהגלות האמת לעיני כל משכיל יפוצוץ מפניה כל הדעות הנפסדות המתנגדות לה, אשר ע"כ יראו כל השיבושים האלה רק כמומום מוסריים הדבקים רק בחיצונו של אדם, ואינם מוטבעים ומושרשים בקרב איש ולב עמוק, וע"כ גם על נקלה יוכל איש להסירם מעליו, וע"כ בא באזהרת שחוטי חוץ אשר היא רק להרחיק רעיון עבודת השעירים והאלילים מלב בני ישראל רק לשון איש המורה על חיצונו של אדם כמו שהוא לפנינו, כמא"כ "איש איש מבני ישראל אשר ישחט וכו' דם יחשב לאיש ההוא, וכו' ונכרת האיש ההוא וכו', אפס התשוקה העזה והתאוה הבהמית אל אכילת החלב והדם ושאר מאכלות אסורות, ושכיבת העריות הן תכונות רעות המוטבעות ומושרשות בפנימיות נפש האדם הרעה, אשר לא על נקלה תוסרנה מלב בעליה, ע"כ צריכה אזהרתם חיזוק גדול, כמאה"כ באיסור הדם, רק חזק לבלתי אכול הדם" ויחס גם הכ' הנפילה ברשת החטאים האלה, אל נפש האדם, כמאה"כ כל נפש מכם לא תאכל דם, כל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה, ובעריות ונכרתו הנפשות העושות וכו', (וכעין זה כ' גם הר"ן בדרשותיו שע"כ נמנעו אבותינו הקדושים מאוד לקחת אשה מבנות הכנעני בעלות תכונות נפשיות רעות, ולא נמנעו מקחת אשה מבנות לבן ובתואל, אף שהיו עובדי אלילים, יען כי האמונה הנפסדת מקור כל ע"ז אשר היא רק טעות השכל תוסר על נקלה ע"י הלימוד הראוי והודעת האמת, אפס התכונה הרעה היא מוטבעת בנפש האדם והיא מורשה לו ולזרעו אחריו ולא על נקלה יוכל איש לשרש אותה מלב בעליה. אמנם מה שעוררנו עליו בספק הראשון והוא היות האזהרות והעונשין בדבור הראשון עם האיש ובשני עם הנפש ואמרנו שהיה ראוי שיהיה בהפך מהטעם שזכרנו (א) הנה להיתר זה נאמר כי הנה הוא מבואר שהאדם עשוי לחטוא על אחד משני פנים אם מרוע תכונת הנפש אשר תאוה אל החטא או הפחיתות ההוא ועל דרך שאמר החכם (משלי כ״א:י׳) נפש רשע אותה רע. או שיהיה מחמת שבוש דעת או סברה כוזבת רצונית מהתאוה כאלו יאמר לו נביא שקר שמצוה להרוג הנפש או לבא על הערוה והנדה וכיוצא שהוא חושב שחייב לעשותו ואם לא יתאוה אליו. והנה האזהרה על זה הענין השני איכה צריכה חוזק גדול כי כשתודיענו שהנביא שקרן או שתוציאנו מסברתו מיד יעזוב. אמנם מה שיהיה על הענין הראשון צריך אזהרה חזקה מאד כי הנה הוא בא מצד תאותו ותשוקתו אל הדבר והוא קשה לפרוש. ויורה זה על היות תכונות נפשו רעות ומקולקלות וכבר היה ההפסד בנפש עצמה שהיא התחלת הפעולות ושרשם. ולזה בענין הראשון שהוא הרחקת האנשים מהקרבנות אל השדים עם היות שבא זה משבוש הדעות והפסד הדמיונות הנה אינו בא מחמת תאוה והתחלה רעה נפשיית ולזה אין צריך רק להודיע שהדבר אסור ונמאס בעיני השם ושהכל הוא טעות ודמיונות השוטים ודי כשיתרחק ממנו כל בעל שכל. אמנם בדברים אשר בא אליהם בתשוקה נפשיית כאכילת הדם שהיו שטופין אחריו כמו שאמרו (ספרי פ' ראה) על רק חזק לבלתי אכול הדם (דברים י״ב:כ״ג) מלמד שהיו שטופין אחריו וכן הנבלה והטרפה כי תאוה נפשו לאכול בשר ותאמר מה לי נשחטה מן הצואר או מן העורף ואצ"ל העריות והשכיבות המגונות אשר כלם תבאנה מהפסד ההתחלה וקלקולה לזה באה האזהרה בהם מיוחסת אל הנפש כי היא העושה החטא והיא תשא את עונה. ועכ"פ נתבאר מה שאמרנו ראשונה מהיות האזהרות האלו האחת אל עצם החלק השכלי שלא ימשך אחר דעות בטלות ומשובשות באלהיות ואח"כ בתיקון הגוף והכשרו לשמור לעשות כל הפעולות התוריות המסודרות ממנו. וזה הענין ביארו בסמוך באומרו דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקותיהם לא תלכו. כי מעשה ארץ מצרים הוא מפורסם היותו מהמין הראשון כי הם היותר נודעים בעולם בענייני ע"א ובמעשה שדים ובמעשה כשפים המכחישים פמליא של מעלה מכל זולתם. אמנם מעשה ארץ כנען עם שלא היו משוללים מעבודת אלילים הנה הנם אוחזים יותר בקלקול המעשים המכוערים והמתועבים בעריות המאוסות והשכיבות המגונות והתאוות המקולקלות כמו שביאר אותם מיד על ראשון ראשון. כי על מעשה ארץ מצרים אמר את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם ואמר זה דרך סתם על הרחקתם מכלל מעשי העבודות הזרות והדבקם בעבודות התוריות בשמרם עקב רב וללכת בהם כלומר לכונת עצמם ולהתכבדם עמהם כמו שאמרו בנדרים (פ"א) היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה אמר רב יהודה אמר רב לומר שאין מברכין בתורה תחלה והוא ענין נכבד כתבנו אותו בשער נ"ט עיין עליו וחתם אני ה' אלהיכם כלומר לא תחליפו אלהותי באל אחר כאשר המה עושים. אמנם על מעשה ארץ כנען אמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' ^*כי הנה וכו' כונתו, כי ד' מיני פעולות יש. הא' פעולות הרעיון והשכל לחשוב דעות אמיתיות ומחשבות נכונות אשר קראם הרב ז"ל הקנינים הנפשיים הב' הפעולות המסודרות מהן, ר"ל עשיית המעשים התוריים בעבור שיאמין השכל במציאות ורצון הי"ת המצוה אותם לעשותם, הג' פעולות והנפש להשתוקק רק אל הטוב האמיתי והמועיל, ולהתרחק מכל רע מוסריי והן התכונות הטובות אשר קראם הרב הקנינים המשובחים מהמעלות, והד' פעולות הטוב והישר בעיני אלקים ואנשים המסובבות מהתכונות הנפשיות הטובות האלה, וכל אחת מד' מחלקות הפעולות האלה תסבב לבעליה חיים טובים ואמיתיים גם פה עלי ארץ גם שם בארצות החיים הנצחיים, - וע"כ אחר שהזהירם הכ' ממעשה ארץ מצרים הכולל שיבושי דעותם, ע"א, ושאר הפעולות הרעות המסובבות מהן, וממעשה ארץ כנען הכולל מדותיהם הרעות והתועבות הנמשכות מהן אמר ממצות התורה הכוללת בהפך כל ד' מיני פעולת טובות אלה, "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם: כי הנה הפעולות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם על דרך האמת יכללו כל ארבע מיני הפעולות אשר זכרנום ראשונה. אם הקנינים הנפשיים. ואם הפעולות המסודרוח מהם כמו שתראה שעל כל פרט ופרט מהם כתב החכם הצלחת החיים אשר ראוי שיובנו לפי תרגום של אנקלוס (על וחי בהם) כלפי מה שאמרה תורה (בראשית ב׳:י״ז) כי ביום אכלך ממנו מות תמות וכמו שאמר העם המאושר (דברים ה׳:כ״א) היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ירצה מהמיתה אשר נקנסה עליו בחטאו. וזה יתבאר עוד בפרשת אם בחקותי שער ע' בעזרת האל. והנה החכם על הקנינים התוריים אשר בנפש אמר (משלי ג׳:י״א-י״ב) מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה. אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה ארך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד הזכיר בימינה מציאות החיים לעולם שכלו ארוך. והצלחת העולם הזה בשמאלה. ועל הפעולות המסודרות מזאת הקכמה והידיעה אמר בסמוך (שם) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כי עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר והוא מבואר. וכן על הקנינים המשובחים מהמעלות אמר (שם ד') בני לדברי הקשיבה לאמרי הט אזנך אל יליזו מעיניך שמרם בתוך לבבך כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואמנם על הפעולות המסודרות מהם אמר (שם) החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך. הנה שבכל אחד מאלו הפעולות פנימיות וחיצוניות אמר שחיי האדם תלויין בהם ובכל אחד מהם. והוא מה שכיון באומרו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כי משפטי התורה האלהית וחוקותיה מחזיקים את כלם. ולזה מזהיר ומרחיק אותנו מהיות כגוים האלה המקולקלים הנוהגים בחוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם תיי האדם. ואמר אני ה' כי מלבד היותי אלהיכם והיותכם נזהרים ממעשי עבודת אלילים אתם חייבים ליזהר בהם כדי שלא תצאו מגדר האנושית ותבאו לענין הבהמות ומיד סמך פירוש מעשה ארץ כנען שזכר. ואמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'. ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך היא לא תגלה ערותה. ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ לא תגלה ערותן ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה וגו'. עריות הנמאסות בטבע האדם. ואתר כך אמר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע, ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל את שם אלהיך אני ה'. ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא ובכל בהמה לא תתן שכתך לטמאה בה. ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה. ואמר אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבות האלה. הרי מפורש שכל הפרשה כלה היא פירש כמעשה ארץ כנען אשר אתם באים שמה שעקר קלקולם היה במעשים האלה המכוערים אשר קאה אותם הארן ולא חיו בהם. ואח"כ אמר שלא יקרה להם כמו שקרה לעם הארץ ההיא כי את כל התועבו' האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ. אמנם לא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם כי כל איש מכם אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם כלומר תכף ומיד ולא יתארך להם עד גלות הארץ כמו שהיה להם לכן ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם לומר שלא ישמרו אותם מחמת יראת העונש הנזכר לבד אלא כשומרי משמרת ה' במשפטים ישרים ותורת אמת שיושר השכל יחייבם וימאס מעשי הגוים ההם תכלית המיאוס והתיעוב מצד יציאתם בהם מההגבלה האנושית. והנה הרמב"ן ז"ל כתב כי טעם איסור העריות בשאר בשר איננו מפורש ואמר ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר בבני נח וישא שתי אחיות כיעקב אבינו. ואין לאדם נשואין הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנו וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה ואין בידינו דבר מקובל וכו'. כמו שהוא בפירושיו. ואני תמה מאד מדבריו שהרי עריות שאר בשר כאם והבת והאחות יותר ממה שאסרתם התורה הטבע האנושי הבריא מרחיק אותם ומואסן תכלית המיאוס והתיעוב עד שלא נמצא שום אומה ולשון שיהיו פרוצים בהם וחרפת עמון ומואב וגדופם על היותם מזה המין (בראשית י"ט) יוכיח על זה. ולא תאמר כי אסור התורה גרם זה ההרחק והמיאוס שהרי איסור אשת איש או אשת אח או שתי אחיות וכיוצא לא השאיר זה המיאוס והרחיק בטבע האנושי אבל נמצאו רבים חומדים אותם וחוטאים בהנה מה שלא נמצא כן בנזכרות אלא אם היה על צד הפלא במי שהיה טבעו מקולקל ומשותף אל הבהמות כמו שנמצא אצל הזכור וההרבעה שהם כאוכלי הפחם או הבשר החי או כאוכלי בשר בניהם ובנותיהם וכיוצא. ולזה הזכירה התורה אלו העריות אשר בשאר בשר אצל הזכור וההרבעה להראות הפסד וקלקול טבע אנשי הארץ ההיא אשר קאה הארץ אותם מפניהם כי הפורץ עצמו בכך הנה הוא משולח תכלית השלוח בכל התאוות מבלי מעצור לרוחו יותר מבהמות השדה וחיתו ארץ והארץ לא תוכל שאת. וברוך אלהינו שבראנו לכבודו והחכים את הטבע האנושי בזה לקיים בו העולם כי אם היה משגל האם והבת והאחות נכסף אצל הטבע האנושי כמו משאר הנשים הנה באמת לא ישוער מציאות אל יישוב העולם כלו בזה והיתה הזמה מצויה מאד והחסד מרובה איש באביו בבנו ובאחיו והיה היחוד עמהם מוכרח ומסוכן ותגדל ביניהם הקנאה ורבה משטמה והנקל שבגוף זה הענין המגונה שהיו האחין מצויין מקטנותם אצל אחותיהן כתרנגולין והבנות הפקר לפני אחיהם כקטון כגדול ואיש ואביו ילכו אל הנערה ויהיה שטפת הזמה מתרבה וזרעם מתערב ומתבלבל ולא ידעו איש את אחיו ואת בניו לא יכיר ולא יהיה להם יחס אבות ידוע והיה הקלקול הזה רב ומפורסם מה שהוא מבואר מאד. ועלינו לשבח לבורא הכל המחכים את טבענו להיותו נבדל התחלתו מכל אלו הבלבולים להיותו מסכים מעצמו אלהרצון האלהי ומי יתן והיה לבבנו זה לנו בכל שאר האסורין. וזה אצלי טעם נכון למה שנאמר בפרשה הבאה (ויקרא כ׳:י״ז) ואיש אשר יקח את אחותו וגו'. וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו וגו'. כי נתבלבלו בו המפרשים וזה שמאמר חסד הוא חוזר אל כלל הרחוק והאיסור לומר כי הריחוק הזה ואיסורו אם מצד הטבע ואם מצד התורה חסד אלהי הוא כנזכר ולזה אם יקרה שהאיש יצא מכללו ויראה בלבו ערות אחותו ויחמדה לו והיא גם תראה בלבה את ערותו ותחמדהו ונכרתו ימיהם לעיני בני עמם כי יראו ויכירו כי הפרו חוק החסד הזה וברית טבע העולם מלבד אשר תשיג יד העון הנפשי ואיש אשר גלה את ערות אחותו כי עונו ישא יתר עליה ודאי. גם המפרשים אותו לשון חרפה גזרו כי האנשים בטבעם יהיה להם בושת וכלמה בחטא המכוער הזה כמו שכתב הרמב"ן ז"ל. ואף על פי שהוא פירשו כמשמעו הנה פירושו כבד עליו. ומה שנמצא שהיו החכמים אומרים (קידושין פ"א:) הזהרו בי בבתי הזהרו בי באחותי [בש"ס הגירסא כלתי] כבר אמרו כי לזרז התלמידים אומרים כן חלילה שהיה לבם על זה כלל. אמנם זכרתם התורה כמו שאמרנו להורות קלקול טבע יושבי הארץ ההיא ולהרחיק ממנו את פשעינו בהם ובעריות אחרות שהטבע אינו מואס אותם על אותו שיעור מצד מה שישאר קצת מהנזיקים או מביאים אליהם. אמנם בדבר עבודות המולך ומלאכתו גם בענין קדושת הארץ מזולת מהארצות אצל כל אלו המצות ובהבדל הכריתות הבאים בתורה על עבירות מתחלפות כבר האריך הרב ז"ל הרבה (הרמב"ן ס"פ קדושים) כמו כן מפיו נשמע ואהימנותיה דמר קא סמיכנא. וזה שיעור מה שרצינו ביאורו בזה החלק:

אמנם לפי הדברים אשר אמרנו יש לפרש גם כן, כי במקדש ראשון לפי מעלה העליונה שהיה להם במקדש ראשון, היה יצר הרע יותר גדול בהם לבטל את האדם בעצמו. ואלו ג' דברים הם שייכים אל האדם עצמו. וזה כי האדם יש בו ג' כחות; כח השכלי אשר הוא ידוע, כח נפשי הוא גם כן, ויש בו כח הגוף. וכנגד אלו הם ג' חטאים; כי עבודה זרה החטא הוא בכח השכלי, שמאמין בעבודה זרה. וגילוי עריות החטא שמטמא את גופו בזנות ובערוה. ושפיכות דם הוא לנפש, שהוא שופך דם נפש האדם, "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג). ולכך אלו החטאים היה במקדש ראשון לבטל האדם עצמו. אבל במקדש שני לא היה היצר הרע כל כך כחו גדול לבטל את האדם עצמו, רק החטא לבטל מהם מה שהם עם ישראל. וגם זה קרוב אל בטול האדם עצמו, רק כי הראשון הוא לבטל עצם האדם בחטא, אם כן הוא בטול האדם לגמרי. אבל בבית המקדש השני לא היה זה בעצם האדם, רק מה שהם עם אחד, וכאשר יש להם חבור ביחד הם עם אחד. אבל כאשר יש ביניהם שנאה, אינם עם אחד, ודבר זה אינו כמו עצם האדם:

ועל כל הדברים האלה סבבה האשה הַחֲכָמָה את מליצתה להוכיח את המלך כי לא טוב הוא עושה שחפץ לשפוך דם אבשלום מספק ובאומד דעתו, כי לא חפץ בזה ה'. ועל כן אמרה "כי מות נמות". כלומר אמת כי המות פרוסה על כל החיים. ואם לא יחיה האדם רק תחת השמש לבד, ויהיה מות האדם ומות הבהמה שוין, נוכל לצייר שאין רע גדול לשפוך דם האדם מספק, ובעבור שופכו דם רעהו. כי טוב שיכחד מן הארץ מדאגה פן יוסיף לאבד אחרים כמו שאבד זה. אבל יש במות האדם צרה אחרת. כי במותו קודם זמנו הראוי לו תהיה גם נפשו נדחית מאור החיים שהאדם חי בו, והוא העיקר, כי לא יאסף אל עמו. ועל זה אמרה "וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו", כלומר שנמשלה אז נפשו למים הנשפכים שאין לאוספם. לא כפירות הפזורים שהן יכולין להאסף. וכן הנפש בצאתה שלא בזמנה תפוזר ולא תאסף אל עמה ותשאר בתחתיות. ומי יודע עד מה? וראֵה יופי המליצה הזאת המלמדת אותנו להבין גם המליצה הכתובה בתורה אצל צבי ואיל. שאמר (דברים טו, כג) "רק את דמו לא תאכל, על הארץ תשפכנו כמים". ואמר עוד (שם יב, כג-כד) "רק הזהר לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר. לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים". לא לחנם אמר באלה המקומות "על הארץ תשפכנו כמים". כי אין זה חובה לשפכו על הארץ, ומותר למכרו או לשופכו בים. אבל גלה הסוד הנעלם. כי נפש בעלי החיים מן הארץ כמבואר בבית הראשון (חדר ג' חלון א') ולא תשאר ותאסף אחר מותה. ונפש האדם עליונה ונאספת אל עמה. והנה נפשות בעלי החיים דומות כמים הנגרים אשר לא יאספו. ועל זה אמר "על הארץ תשפכנו כמים". ואסר אכילתו מטעם הכמוס הזה. ולפי שתקנת נפש האדם בהיותה נאספת אל עמה, וזה לא יתכן רק בהיותה ראויה להאסף. ויש זמן קבוע לזה, והוא נודע ליוצר הנפשות ב"ה. ואם תפרד קודם זמנה לא תזכה לאסיפה היקרה הזאת. כי לא יסלח לה ה' אחר המות. לכן אמרה "ולא ישא אלהים נפש". כלומר אעפ"י שהוא ב"ה מאריך לאדם שישוב בתשובה ונושא עון ופשע, הנה לא ישא את הנפש בהיותה נפרדת מן הגוף, כי אין אחר המות כלום. לכן לפי שהוא ב"ה חפץ חסד ורוצה בחיי הנפשות ובתקונם, חשב מחשבות מקדם העומדות לדור ודור, כולם להציל את האדם מן המות. כמו דין ערי מקלט, ומצות "והצילו העדה" וכיוצא המבוארים למעלה. וכל זה כדי שלא ימות בלא עתו ויהיה נדח ממעלתו. ועל זה אמרה "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח", כלומר בין צדיק בן רשע. וחפץ שישיגו כולם הטוב. ושלא ידח ממנו גם אחד. ולפי שכן הוא דרך ה', ואתה מלך חסיד הולך בדרכיו, גם לך יאות לעשות כן להשיב בנך הנדח אל מקומו ולפטרו מן המות. כך נראין בעיני הדברים. והיא תשובה של חכמה הראויה לאשה חֲכָמָה שכמותה: