דברים י:טו מחשבת ישראל: עקידת יצחק

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי הפעולות אשר יעשה אותם האדם יוכל לפעול בעבור א' מג' סבות, אם מכח הבחירה או באהבה או בעבור הפעלות הרצון, והנה בעבור הבחירה יעשה לפעמים האדם דבר מה אשר לא יחפוץ וירצה בו ויותר טוב היה לו, אם לא היה מנצרך לעשותו, כי הוא באמת רע ומר לפניו לעשותו, ובכל זאת יבחר בו, למען ינצל על ידו מהרע הייתר גדול עוד ממנו, ד"מ הספן ישליך סחורתו אל הים כאשר תחשוב אניתו להשבר, אף כי מר לו מר בזה, בכל זאת למען ינצל עי"ז מרע יותר גדול, והוא שלא יטבע גם הוא במצולות הים, ויש פועל בעבור אהבת הפעולה ההיא, אם שיאהב אותה בעצמותה, או בעבור שיקוה להשיג על ידה טוב אחר אשר יאהב, ד"מ ההולך בשדה לשוח או בגנות ופרדסים מפיקי ריח נעים למען התענג בהם, עושה פעולת ההליכה הזאת בעבור שיאהב תענוג ההליכה הזאת בעצמו, אפס ההולך בשדה בעבור שיקוה למצוא שם רעהו אשר יתן לו מתנה יקרה, עושה פעולת ההליכה הזאת רק בעבור אהבת הדבר המסובב ממנה, וכמו כן יש ג"כ ב' מיני אהבת אדם את זולתו, אם שיאהבנו בעבור עצמותו מהותו ואיכותו הנרצה לו, כמו שאהבה רבקה את יעקב בעבור מזגו ותכונתו הטובה, או בעבור שיקוה ממנו טוב מה, כמו שאהב יצחק את עשו. יען כי הביא לו ציד, וזה שאה"כ "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב" והג' הוא בעבור שיאלצהו הרצון והחשק הפנימי לעשות דבר זה אף שלא ידע בעצמו לתת טעם נכון לפעולתו זאת, כמאמר החכם "החשק אין לו עינים", כי כפלגי מים לב אדם ביד תאותו, אל כל אשר תחפוץ תטנו, ופעולת החשק גדולה כל כך עד שלא יוכל איש לעמוד מפניה, לחדול מעשות את אשר יאלצהו לעשותו, אף כי שלפעמים יחדל אדם לעשות מה שיבחר, בעבור שימצא מונעים שימנעהו מעשותו, בכל זאת נגד החשק והרצון מי זה יוכל לעמוד? וע"כ נמצא כי התרצה חמור ושכם בנו לעשות כל אשר בקשו מהם אחי דינה, יען כי נפש שכם חשקה בה מאוד, ופעולת החשק ביחסו אל המעשים אשר יעשו על ידו לפי זה, כיחס הסוס אל העגלה אשר הוא אסור בה, כי אל כל מקום אשר יחפוץ הסוס ללכת, תוכרח העגלה ללכת עמו, תחת כי יחס הבחירה אל המעשים אשר יובחרו, כיחס בעל העגלה אל העגלה, כי אף שיחפוץ להוליכה ד"מ אל המזרח, בכל זאת אינו בהכרח שתתנועע העגלה באמת שמה, כי אם לא ירצה הסוס ללכת שמה לשוא יעמול, והעגלה תעמוד תחתיה. וזשאה"כ, "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו" שר"ל שרק בעבור תאותו הוא לו למושב תמידי, לא בעבור בחירתו בה לבד, ואה"כ ג"כ "זאת מנוחתי עדי עד, וכו' כי אותה" הנה לפנינו כי מלת חשק ורצון יורו על מדרגת אהבה ונטיה לדבר יותר גדולה ממה שיורה עליה שם בחירה, וע"כ נמצא כי יען שמעלת ויקרת אבותינו הקדושים היתה יותר גדולה ממעלת בניהם אחריהם, אשר ע"כ היו ראוים יותר שתהיה להם אהבת הי"ת למנה, אה"כ "רק באבותיך חשק וכו', ויבחר בזרעם אחריהם" וע"כ אמר גם התנא "עשה רצונו כרצונך", ר"ל באהבה עזה וחזקה ולא רק "כבחירתך".
הנה היוצא מדברינו אלה, כי בנטית האדם לדבר מה יש שלש מדרגות, החשק והרצון הם המדרגה היותר גדולה, והבחירה היא היותר קטנה, והאהבה הממוצעת ביניהן, היא המדרגה התיכונ', ולפי השתנות הפעולה המסובבת מהן בחוזק או ברפיון יודע מאיזה כח ומדרגת נטיה היא מסובבת, כי אם קלה וחלושה היא, אשר יורה לנו כי לא נעשתה בהשגחה דקה ויתירה, היא מסובבת רק מבחירה, ואם היא יותר מועילה, בלתי ספק נשתתף כבר בעשייתה הרגש האהבה, ובהיותה חזקה ומתמדת, יראה שנעשתה ברצון וחפץ שהן תולדות החשק לפעולה ההיא ועפי"ז נבין גם דברי מתקני התפילה, כי להורות על כל ג' מדרגות הנטיה האלה, אשר יש להי"ת אלינו בני ישראל, אמרו תחילה, "אתה בחרתנו" וכו' אהבת אותנו, ורצית בנו, ואח"כ סדרו הפעולות המסובבות מכל אחת מהנה, כי מבחירתך אותנו לסיבה, "ורוממתנו מכל הלשנות" שנתת לנו היתרון על כל שאר הטמים ומאהבתך אותנו, עשית אותנו דגולים, מכל זולתנו, "וקדשתנו במצותיך", כאיש אשר יקדש לו רק האשה האהובה לו מכל רעותיה "וקרבתנו לעבודתך, ותתן לנו את יום וכו' ר"ל ע"י קביעת המועדים קרבת כולנו" ר"ל בני אומתנו הישראלית כלם, מנער ועד זקן, טף ונשים, כחכם ככסיל, כבער כנבון, לעבודתיך, כי כל אחד מהם בשמרו את המועדים יזכור את ה' ואת הטוב אשר עשה לאבותינו, ויעשה עוד תמיד לנו, ועי"ז ירהיב עוז בנפשו לעבוד את ה' בכל לב תמיד, כי כל אחד יאחד משלש רגלים, יורה על ענין וטוב אלקי אחר גם בבחינת ההנהגה הטבעית, גם בבחינת ההנהגה הנסיית, כי חג הפסח יורה על התחדשות הטבע בימי האביב, כאשר תסיר צעיף אלמנות החורף והסתו מעליה, ועל הוצאת הי"ת אותנו מכור הברזל באותות ומופתים אשר עשה לעיני אבותינו, וחג השבועות בתחילת קציר חטים ושאר תבואות השדה, יורה על בכורי כל פרי אשר בארצנו, ועל התגלות הי"ת לעיני ישראל בהר סיני לתת להם את תורתו, וחג הסכות בעת אסוף את כל תבואתינו מן השדה, מורה על ברכת ה' בכל תבואותינו ומשלח ידינו ועל אשר הושיב אבותינו במדבר בסוכות בהוציאו אותם ממצרים, גם יום הזכרון וצום העשור, יום הכפורים והסליחה לכל עונותינו, בחגוג אותם כל איש ישראלי בכל שנה עם כל המצות והחקים המחוברים אליהם מזכירים אותו לעבוד את ה' כמו שהולך הרב ז"ל ומבאר, והשתדלות הי"ת לקרב אותנו כולנו באופן זה לעבודתו מבלי הבדל בין איש לאשה נער וזקן הלוא תורה על עוצם חשקו וחפצו בנו. הפעולות תתחלפנ' לפי התחלף הכח. והפעולות אשר תעשנה בהם יש נעשות בכח הבחיר' או במדת האהבה או בהפעלות הרצון: אשר עשו בכח הבחירה כבר יפול בהם רצון מעט או לא כלל כי הבחיר' היא רצון שכלי פ"א מז' מהמדות. וכבר יבחר הבוחר הרע במיעוטו כמו שהוא הענין בספנים שמשליכין הסחורות בים להקל מעליהם כי הם אינם רוצים במעש' ההוא אבל ירצו בהצלתם ויבחרו הדרך ההוא להגיע אליה ואם הוא רע ומר פ"ח מח"ב. ומזה המין מה שאמרו (סנהדרין ע"ד). יעבור ואל יהרג או יהרג ואל יעבור. אמנם באהבה כבר ישתתף הרצון יותר ואם יש פחות ויתר יש אוהב הדבר בעבור עצמו כאוהבי הטוב ואז יהיה הרצון חזק ויש מי שאוהב לא מפני הדבר עצמו כי אם מפני דבר אחר כאוהבים מפני המהנה והמועיל ואז יהיה הרצון חלוש. ושניהם בכתוב אחד (בראשית כ״ה:כ״ח) ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב. אמנם פעולות החפץ והרצון הם אשר יעשה אותם האדם בני טענה כמו שאמר אין טעם ברצון אמרו החושק אין לו עינים כנגד מה שכתב (קהלת ב׳:י״ג-י״ד) החכם עיניו בראשו כלומר שלא ישקיף החושק אל כוונה ותכלית אל מעשיו אלא שכך עלה ברצונו וחשקו לעשות והוא עושה והולך. ולזה יהיו הפעולות הנעשות בחשק ורצון חזק מאד ולא יעזבו מהם מפני כל וכן אמר (בראשית ל"ד) שכם בני חשקה נפשו בבתכם וגו'. ורודפי אהבים ויתר התאות יעידו על זה לפי שהן אינן דורשין הדבר ההוא בעבור אחר כי אם בעבור עצמו. וכבר היו הבחיר' והרצון אצל המעשים כעין הקרוני והסוס אצל הקרון כי הקרון מצד היותו קשור בסוס מבלי אמצעי יתנועע מכחו הקרוב אליו יותר ממה שיתנועע מכח הקרוני הרחוק. והכתוב אמר כי בחר ה' בציון אוה למושב לו (תלים קל"ב) שעם שבחר בציון משאר המשכיות. הנה לא יחס מושבה התמידי כי אם אל התאוה שהוא הרצון המוחלט והוא מה שביאר היטיב באומרו (שם) זאת מנוחתי וגו' כי אויתיה. הנה שחוזק ההתמד' והקיום ייחס אותו אל התאוה המשולחת לפי חוזק פעולותי' כמ"ש. והוא טעם עשה רצונו כרצונך וכו' (אבות פ"ב). כי לא יספיק עשות רצונו לבד אלא שתרצה וחחשוק בה כי אז תעשהו בחוזק כמצוא חפצך וחשקך ממש וההבדלים האלו על הדרך שאמרנו ביארם משה רבינו ע"ה בכתוב א' אמר (דברים י') רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם וגו'. יורה כי אהבת האבות נמשכה מהחשק החזק שהיה לו עמהם לפי שלמותם. אמנם אהבת הבנים היתה מצד מה שבחר בהם ביחס אל שאר העמים שהיו במדרג' למטה מהם והוא האמת הברור כמו שהעיד המשורר באומרו (שיר ב'). כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות ויתבאר בשער ע"ה ב"ה. והנה כל אחת מהפעולות הנעשות אצל האנשים או אצל כת מכתותיהם המה יגידו באי זה כח מאלה יעשו. שאם יהיו פעולות קלות או חלושות יראה שנעשו במעט מהרצון כמו הבוחרים במה שלא ירצוהו לגמרי לסבה מה, ואם יהיו פעולות יותר מועילות יראה שנשתתפ' בהם אהבה. אמנם אם היו חזקות ומתמידות יראה שהם בתכלית החפץ והרצון. ואני אומר שעם שהוא מבואר שהאל יתעלה עשה אל האומה הזאת טובות גדולות ועצומות במה שלקחם לו לעם ונתן להם תורה ומצות לזכותם. הנה הדבר הנראה יותר חזק אשר בו נראה חוזק אהבתו ורצונו אליהם הוא במה שראתה חכמתו לתת להם סדר המועדים האלה הקדושים אשר מלבד מה שיראה מהם רוב החשק בשיהיו עצורים הימים ההם לפניו מדי שנה בשנה כבנים הנקראים אצל אביהם לפרקים להיות לפניו בשמחה וגיל יגיע לכללים תועלת נמרץ בהיותם סמנים גדולים וציורים חזקים בידם לכל שרשי התורה והאמונ' אשר עליהם יחיו. ומעת' אחד חכם ואחד תם ואחד שאינו יודע איש לא נעדר מהיותו שלם באמונות כמו שיבא וזהו פעל יוצא מחוזק החשק והרצון להשגיח בחמלה על עניי הצאן שלא ידעו ספר לדעת אותם לפי עיונם אשר יקראו אותם במועדם:

הקודם הוא מבואר מנפשו כי שלמות כל דבר מלאכותיי בהמצא החמר היותר נאות לקבל הציר' ההיא הנדרשת. ובחירת האל ית' הזהב משאר המתכות לעשות בו הארון והכפורת והכרובים והמנור' והשלחן והמזבח וכל כלי הקדש תוכיח על זה. וגם עם זה לא יתכן שלמותו כי אם בהמצא שם חרש חכם ושלם כאשר ראינו קורא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור ואתו אהליאב וגו' ובלב כל חכם לב וגו' (שמות ל״א:ב׳) וגם באלה לא נשלמ' המלאכ' אם לא בשימצאו להם הכלים הנאותים והמיוחדים למלאכ' ההיא כפי מה שהיה בכלי הטויה והאריגה והחריטה והיציקה וזולתם. כי בכל זה יקנה החמר ההוא הצירה הנאותה המבוקשת בכל אחד מהכנים ההמה וכל זה הוא מבואר מפרשת הכל היום יחרוש החורש לזרוע וגו' (ישעיהו כ״ח:כ״ד) יאמר שעם שמלאכת החריש' היא היותר כבדה והיותר קשה שבעבודות האדמ' עכ"ז לא תושלם המלאכ' בעבוד' ההיא לבד ואע"פ שיתמיד בה העובד אבל צריך ליעזב מהמלאכה הכבד' ההיא ולפתח צמדי הבקר ולהטפל אל כלי הנפוץ לשדד האדמה ולהשוות פניה שהיא מלאכה נקלה מאד ואחרי כן הלא אם שוה פניה אין המלאכות שוות לכל התבואות אבל והפיץ קצח והוא שיהו הגרענים נפוצים ומרוחקים אלו מאלו וכמון יזרוק שהוא ענין אחר זולת הראשון וכן ושם חטה שורה ושעור' נסמן וכוסמת גבולתו כלומר כל אחד לפי ענינו. וכן לגמר המלאכה נאמר ויסרו למשפט אלהיו יורנו כי לא בחרוץ יודש קצח ואופן עגלה על כמון יוסב כי במטה יחבט קצח וכמון בשבט. יורו על צורך הכלים הנאותים אל כל מלאכ' לפי ענינה אשר בהתחלף הכלים תפסד המלאכ' ההיא. וברור הוא שאם לא יזדמן נדוש לקצח וכמון השבט והמטה כי אם אופן עגלה וחרוץ או למלאכת התבואה לא יזדמן החרוץ והאופן רק המטה והשבט שלא תושלם מלאכתם בידם ואע"פ שיהיה העוש' בקי באומנות ההוא. וזה הענין בעצמו אמרו הנביא ואנכי בראתי חרש ניפח באש פחם ומוציא כלי למעשהו (שם נ"ד) כי הוא יתברך אשר ברא חרש חכם ואומן בקי באומנתו אשר הזמין בידו כלי אומנתו המיוחדים למלאכ' ההיא והוא מה שהיישירו להיותו נופח באש פחם ולא בזולתו ממיני האש שאינו ראוי למלאכ' ההיא וגם שהוא מקנה לחמר ההיא צורתו הראויה כי עליה אמרו מוציא כלי למעשהו. אמנם כאשר לא הזמנתי בידו הענינים הצריכים על זה האופן הנה אנכי בראתי משחית לחבל כי ישחת הכלי בידו ולא יועיל למעשהו. וסיים גם זאת מעם ה' צבאות יצאה הפליא עצה הגדיל תושיה לומר כי הפליא עצה זו בלב כל בעל אומנות מהמעשים המלאכותיים בהחלט שילמדו מהמלאכות הטבעיות או מהמשתתפות להם וכמו שאמרו החוקרים שהמלאכ' נמשכת אל הטבע ומתדמה אליו. ואמר הגדיל תושיה כי מלאכות רבות נשחתות לבלתי השמר בתנאיהם בלי ספק סוף דבר כמו שהחמר והצורה הן עקרים בדבר המלאכ' ^*כן אותות הפועל והאמצעים וכו' כצ"ל אותות הוא שם פעולה הנגזר משורש אוה ויתורגם לפ"ז זא איזט אויך דיא געהאריגע וואהל דעם ווערקמייסטערס אונד דער זאנסטיגען מיטטעל ערפארדערליך, ווען מאן איינע געלונגענע פאלקאממענע ארבייט ערלאנגען ווילל. כן האותות הפועל האמצעיים הן הכרחיים לשלמותה. והנה אם כן שלמות כל מלאכה תמצא בשלמות החמר והצור' הפועל והכלים האמצעיים ודי לענין הקודם: אמנם הנמשך הוא מבואר שעם היות האמצעיים הלקוחים אל הפעולות האלהיות בהשקפ' אחרת שכלית זולת מה שיראו אותה האנשים במעשיהם וכבר יעשו הדברים באמצעיים זרים ורחוקים אל הענין ההוא כמו שהיה הענין בתחלת שליחותו של משה אל פרעה שהרע לעם בעבורו כמו שנתבאר במקומו ועליו יש לפרש מאמר גם זאת מעם ה' צבאות יצאה (ישעיהו כ״ח:כ״ט) כמו שהוא בשער ל"ה עם כל זה כבר ראינו שהוא יתעלה נוהג בהרבה ענינים על זה האופן רצוני שיבחר אל הגעת הפעולות האלהיות האמצעיים או הכלים הנאותים אל המלאכ' ההיא. כמו שנראה מבחירתו ית' למשה נביאו או השליחות ההוא הנפלא. ויבחר בדוד עבדו לרעות ביעקב עמו (תהילים ע״ח:ע׳): ומאמר לך בכחך זה וגו' (שופטים ו׳:י״ד) כמו שנתבאר הכל בשער ל"ד והוא פירש פשוטו של מאמר גם זאת מעם ה' צבאות יצאה הפליא עצה וגו' לומר שהיתה עצה עמוקה לשלמות המלאכות האלהיות ולהסכים ענינם אל הטבע הנהוג להמצע בהם האמצעיים הנאותים. אם בהכנת החמרים המיוחדים. ואם בהזמנת הפועלים הראויים והכלים ההנוגים כי בהסכמת זה יהיה השפע היורד מההשגחה האלהית גדל יתר מאד. צא ולמד מתיבתו של נח ומתיבתו של משה ואסוך שמן וזולתם וגדול' מכלן עגלת בקר תקח בידך (שמואל א' י"ז) וכיוצא באלו הענינים. והיה זה במה שנשתבשו בו קצת אנשים כמו שאמר נעמן הלא טוב אמנה ופרפר נהרות דמשק מכל מימי ישראל הלא ארחץ בהם וטהרתי וגו' (מלכים ב ה׳:י״ב). והשתבשות החרטומים במכות הראשונות. גם יציאת האנשים ללקוט המן ביום השביעי ושמירתו מיום ליום מזה המין וזולת' אשר היו חושבים לראות בהם קצת ענינים דורכים מהלך הטבע לא ישערו בהם היותם אלהיים לגמרי. כי לזה הוצרך האל ית' להודיע לבני האדם עלילותיו באותה פרשה שזכרנו כי עמקו מחשבותיו לעשות כן בקרב הארץ כנזכר. וזה הענין עצמו אשר ייחסוהו חז"ל למעשה הגדול והנורא אשר ייחדו האל ית' לעצמו כי הואיל לעשות לו לעם נחלה הגוי הגדול הזה ולקרבם אליו להנחילם תורתו האל יתברך שהיא היתה המלאכה היותר גדולה והנפלא' שבמלאכות ואמרו שודאי נמצאו בה הארבעה דברים שזכרנו כתקנן שעל ידי כן הושלמ' המלאכ' בלי ספק. והוא היתה כוונתם במאמר ההוא שזכרנו באמרם יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים כלומר כלהו איתנהו. כי הנה על תוכן האמצעי שנעש' כלי להוציא המלאכ' אל הפועל אמרו יבא טוב זה משה שנאמר ותרא איתו כי טוב הוא והנה שם במקומו נתבאר יפה כי היה היותר נאות והיותר מתיחס לגמור על ידו מעשהו יתעל' אשר זמם לעשות עם העם מכל זולתו לפי מה שנמצאו בו מהשלמיות הנראות בו לענין המעש' ההוא ^*כאשר הוא שם המגלות על המקוה ממנו לעתיד כצ"ל לדעתי ור"ל כי שם בשער ל"ד באר הרב ז"ל כבר כי נמצאו במרע"ה כל השלימיות המצטרכות לגואל ורועה ישראל. והן הנה אשר גלו והודיעו לכל אדם בראשית שליחותו כי יוציא אל הפועל כל מה שהיה מקוה ממנו בלכתו אל פרעה במלאכות ה' צבאות, ואם לבני אדם היה זה גלוי וידוע ע"י שלימיותיו ומידותיו הטובות אשר נודעו לכל עפ"י מעשיו היקרים אשר עשה כבר מלפנים, אף כי שהיה זה גלוי וידוע לפני הי"ת היודע כל אשר בחר בו ועיין מזה גם בביאורי שמות דף ה' ד"ה ואולם. כאשר הוא שם המגלות על המקוו' ממנו לעתיד כל שכן למי שהכל גלוי וצפוי לפניו. אמנם על ^*שלימות הדבר המבוקש מה שהוא דורך מהלך הצורה בהם. שלמות הדבר המבוקש מה שהוא דורך מהלך הצורה בהם אמרו ויקבל טוב זו תורה שנאמר כי לקח טוב וגו'. וכבר נתבאר במקומו שער מ"ד ובשערים הרבה זולתו כל הצורך כי ע"י התורה האלהית תושג ההצלחה האמתית ולא בזולת' מהדתות והנמוסים ואין צריך לומר ביתר העסקים. ולזה אמר כי לקח טוב נתתי לכם (משלי ד׳:ב׳) כי להיותה דרך ישרה ונכונ' אל ההצלח' וכמו שאמר' תורה איקרי דרך (קידושין ב'.) היה ראוי לקנות' בדמים הרבה או לעלות השמים להורידה וכיוצא ואותה נתן להם במתנה גמורה לכן תורתי אל תעזובו. והנה על שלמות הפועל מכל זולתו אמרו מטוב זה הקב"ה שנאמר טוב ה' לכל וגו'. והיא ראיה עצומה שהפועל הטוב בהחלט הוא החכם הכולל כל מיני הידיעות כללם ופרטם אשר הידיע' הזאת תקיף לכל צרכי כלל האנשים ופרטיהם איש לא נעדר אשר לא יקבל טוב על ידו איש לפי טבעו וענינו. ולא עוד אלא שמעולם לא יצאת מתחת ידי אומנתו דבר שאינו מתוקן כי על ידי שני התנאים האלה הוא טוב לכל וכבר ביארנו עקר זה בשער ס'. לטובים אלו ישראל שנאמר הטיבה ה' לטובים. ^*אמנם זה הטוביות וכו' בל"א אבער דיעזע גיטע ווירד אן אירנען אין צווייאפאכער הינזיכט געריהכיט, ר"ל כי בשתי בחינות ישובחו ישראל שהם טובים, האחת בבחינת אישיהם הפרטיים כי תחת שבשאר אומות אם גם ימצאו בהם לפעמים איזה יחידי סגולה הם רק טובים ושלימים בבחינת שאר בני עמם, אבל לא ינשאו עוד במעלתם המוסרית על כל שאר בני אדם בכלל. וזש"א הרב ז"ל "שהאיש ההוא לא נודע לו שלימות זולתי מה שהוא מצרי או בבלי" וכו', וזש"א הכ' "זה יולד שם" ר"ל שתהלתו היא רק בבחינת שנולד שם ר"ל שמה שהזכיר הכ' שם האומה "רהב (שהם מצרים) ובבל, פלשת, צור, וכוש" מוכיח שמלת "שם" אינה מורה לבד על מקום לידתם כ"א גם על כלל האומה, להורות כי רק בבחינת האומה בעצמה לבדה הם שלימים ונכבדים יותר משאר בני האומה ההיא, אבל אין שמו הולך למרחוק להיות נכבד גם על פני חוצות בעבור מעלתו על כל שאר אישי בני אדם, אפס באומה הישראלית ימצאו בכל דור ודור אנשים יקרי רוח הנעלים במעלתם על כל בני אדם גם יחד בעבור קרבתם אל האלהים כמו שהיו נביאי ה' ואנשי הרוח וכמו שאחז"ל "שקול משה נגד כל ישראל" ר"ל שמשה לבדו נחשב בבחינת שאר כל בני אדם ככל האומה הישראלית בבחינת שאר העמים, וזשאה"כ "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה," ר"ל אחרי שלא הזכיר פה שם האומה הישראלית מוכח כי מלת "בה" יורה רק על מקום לידתם לבד (כאשר יורה בכל מקום "הבית" על הגבול והמקום שבו יעשה דבר מה) והכוונה שאף שנולד בציון לבד, בכל זאת איש נכבד יקרא בפי כל העמים יען כי על פני כלם יכבד, והשנית בבחינת האומה בכללה שהיא יקרה ושלימה מאוד אם תבחן מעלתה נגד שאר העמים, כמו שאה"כ כשושנה בין החוחים," וכו' שהוא מאמר הי"ת על כנסת ישראל, ומורה שאף שגם האומה הישראלית אינה שלימה בהחלט בכל זאת היא כשושנה שאף שהיא אינה פרי הראוי למאכל גם אין לה צל נחמד, בכל זאת בעבור יפי מראה ונועם ריחה היא נחמדת, ובבחינת החוחים אשר יסובו אותה היא יקרה ונכבדה מאוד, "כן רעייתי בין הבנות" ר"ל כן האומה הישראלית בין שאר האומות שאף שגם בה נמצאו לפעמים כמה פחיתיות וחסרונים מוסריים, בכל זאת בבחינת שאר העמים עובדי אלילים אשר לא נמצא בהם שום שלימות היא יקרה ונכבדת מאוד, כמאה"כ "רק באבותיך חשק ה' (ר"ל אותם חשק בעבור שלימותם המוחלטת) ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים (ר"ל אבל אתם נבחרתם רק בעבור היותכם שלימים יותר משאר העמים) וכן יסדו חז"ל גם בתפלה "אתה בחרתנו מכל העמים" אבל היא הללה את הי"ת שם במאמר "כתפוח" וכו' להורות שהוא שלם אמיתי נשגב ונעלה גם על כל השלימים כתפוח שהוא נעלה מכל עצי היער אף שיש בהם גם נושאי פרי מתוק יען כי בו חברו יחדיו כל השלימיות, שפריו מתוק, וצלו נעים, ומראהו נחמד, וריחו מבושם. אמנם זה הטוביות יאמר בהם בשתי בחינות. אם בבחינות האישים המיוחדים אשר נמצאו תמיד בהמשך הזמנים בתוך האומה הזאת אשר היו שקולים כנגד כלם כמו האבות והנביאים ואנשי רוח הקדש ויתר השלמים אשר היו בהם בכל דור ודור אשר אין ספק שלא היה כן בכל האומות זולתם כי מעולם (לא) נמצא בהם שיצא מכללם ויתיחד לקרבה אל האלהים כמו שנמצאו באומה הזאת וזהו מה שאמר המשורר משבח האומה הזאת ואמר נכבדות מדובר בך עיר האלהים סלה אזכיר רהב ובבל ליידעי הנה פלשת וצור עם כוש זה יולד שם. ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון (תהלים פ"ז) ירצה כי כשיזכיר ליודעיו כל האומות הרבות ההנה ויחפשו בהם אם ימצא איש אחד יובדל מכללם לצד השלמות שלא ימצא בחפושם זולתי זה עצמו שזכר והוא שיצדק על אישיהם הטובים שבהם שם האומה בכללה כלומר שהאיש ההוא לא נודע לו שלמות זולתי מה שהוא מצרי או בבלי או פלשתי או כושי והוא כוונת זה יולד שם. אמנם לציון יאמר איש ואיש יולד בה שהם היו שקולים כנגד כל האומה ונבדלים ממנה במעלה שלמות עד שכבר יוכרו בשמם הפרטי ובעצמיותם מזולת שיהיו מכלל האומ' כמו שאמרו שקול משה כנגד כל ישראל (מכילת' פ' יתרו). וכן דוד ושלמה ויתר המלכים השלמים כלם נודעו מצד אישיהם לא לבד מצד שהיו מכלל ישראל וכן הנביאים הרשומים הנודעי' בשמותם ובאישיותם בעילם והנה א"כ כבר יאמר על ישראל בכלל לטובים בבחינה זו כי הטוב האישיי יסוב אל הכלל כמו שסיים ואמר והוא יכוננה עליון. והבחינ' השנית היא כשיאמר הטוביות על כללות האומ' ואם שלא יהי' בכללם שלמים לגמרי הנה יהיו טובים בבחינת זולתם כי הרע כבר יקרא טוב בבחינת היותר רע ממנו. וכן האומ' הזאת תקרא טובה בבחינת העכו"ם שלא באו לכלל שלמות מעולם והוא מה שכוונו שלמה המלך ע"ה בשיר ידידות האומ' הזאת באומרו כשושנ' בין החוחים כן רעיתי בין הבנות (שיר השירים ב׳:ב׳). והכונה כי עם היות שהשושנ' לא נמצא בה פרי למאכל ולא הנאת הצל אלא תועלת טוב המרא' ונעימות הריח לבד הנה היא בבחינת שאר מיני החוחים אשר לא נמצא בהם טוב כלל אבל נמצ' ההיזק אשר יגע אדם בהם בא החוח בכפו ונקבה. הנה השושנ' היא חביבה ונחמדת. וכן רעיתי בין הבנות כי עם שהיא אינה שלימ' לגמרי הנה בבחינת העכו"ם אשר לא נמצא בה שום שלמות ולא עוד אלא שהם רעים וחטאים לה' תמיד הנה הם טובים ונבחרים והוא מה שתקנוהו חז"ל באמרם בתקון התפלות אתה בחרתנו וכו'. אשר בחר בנו ורוממנו וכו' נמשך למה שאמר הכתוב רק באבותיך חשק יי' ויבחר בזרעם אחריה' בכם מכל העמי' (דברים י׳:ט״ו) כמו שכתבנו יפה בהקדמת פרקי המועדים תחלת שער ס"ז עיין עליו. אף היא תשיב אמריה על פי דבריו ואמר' כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים וגו' (שם) והכוונ' האמת ששלמותי אינה שלמות רק בבחינת הנעדר לגמרי כמו שאמרנו אמנם שלמות דודי הוא שלמות אמתי אפי' בבחינת השלמים כמו שהוא התפוח בעצי היער כי עם שיש שם הרבה עצים נאים נושאי' פרי מתוק וזולתם הנה לא ימצ' שם בהם כל השלמיות כלם כמו בתפוח שנמצאי' בו המרא' הטוב והריח המבוסם שנזכרו בשושנ'. ועוד המאכל והצל אשר עליהם אמרה בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי כי הם הדברים שחסרו ממנה. או שתכוין באומרה כתפוח בעצי היער לאילני סרק ולהפליג על שלמותו לומר כי השלם בתכלית השלמות בערך החסר בתכלית החסרון יראה בתכלית השבח והמעל' מה שהוא מבואר. מ"מ נתבאר מה שיצדק זה השם מהטוביות על האומ' הזאת מצד אישיה וכללותיה אשר עליהם יתכן לומר בהם לטובים אלו ישראל שנאמר הטיבה יי' לטובים ולישרים וגו'. יורה כי יש בהם טובים וישרי'. וזולתם אשר בהם עליהם אמר והמטים עקלקלותם וגו' כמו שיבא בסוף השער ב"ה ודי בזה לביאור הנמשך. והנה לפי שספורי החלק הזה שאני בביאורו יקיפו הענינים האלה ארבעתן ^*באופן שיאות הדיבור בכל אחד מהם על דרך השאלה לדעת א"כ הוא כאשר הונח עפ"י מאמרם? כצ"ל ור"ל כי בחלק הפרשה שהוא מבאר עתה ר"ל פ' מתאוננים, יבואו ענינים על כל ארבעה אלה. ר"ל על מהות ואיכות משה שליח ה', ועל מהות מתנת הי"ת ועל מהות הי"ת בעצמו, ועל מהות ישראל מקבלי מתנתו, וע"כ יחשוב הרב ז"ל אותו למשפט כי יאות, שידבר פה על כל אחד מאלה, לדעת א"כ הוא שכל ארבעה אלה טובים כמו שאמרו ז"ל יבוא טוב, ויקבל טוב, מטוב לטובים? באופן שיאות הדבר בכל אחד מהם על דרך השאל' לדעת א"כ הוא כאשר הונח ע"פ מאמרים. כי במה שאמר טוב זה משה הנה מאמר הצאן ובקר ישחט להם (במדבר י"א) והנלו' אליו חולק מאד על זה הטוביות. כי איך יתכן נביא השם יתעלה נאמן ביתו יפלא על יכלתו יתעל' ולאמר שש מאות אלף רגלי העם הזה וגו' ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש וגו' עד אשר באה לו התשובה היד יי' תקצר עתה תראה וגו' (שם). והוא דבר פלא שהאיש טוב אשר כזה ידבר כדברים האלה. וכבר דברו בו המדרשות גם המפרשים ז"ל כמו שהיא בפירושיהם אבל לא יפייסו בדבריהם לב השואל בלי שום פקפוק. וגם במה שאמרו ויקבל טוב יש לפקפק כי מה שקבלו מהטובות הנזכרות בפרש' זאת אם מטובת המן ואם מבשר התאוה אינו ראוי שיקרא טוב אחר שלא נתקררה בו דעת המקבלים כי הדבר הטוב הוא אשר הוא טוב לבעליו או שיתפייסו בו כמו שכתב החכם פרק ב' מהח' מספר המדות ^*אמר אמנם יראה וכו' הלשון דחוק ותוכן דעתו הוא כי סימן היות דבר מה טוב, הוא בהיותו נאהב לבני אדם, ואם הוא נאהב מכולם הוא טוב בהחלט, ואם הוא נאהב רק לאחד ד"מ מאכל מתוק לאיש מפונק האוהב מעדנים הוא טוב רק לו ר"ל שנקרא טוב רק בהצטרפותו ובחינתו אל האיש ההוא האוהב אותו, אפס הדבר שלא יאהב משום אדם אינו טוב כלל, ונמשך מזה אחרי שהמן לא היה נאהב לישראל לא נוכל לקראו בשם טוב, ואף כי השלו שהיה להם לזרא. אמר אמנם יראה כי כל אחד יאהב אשר היא טוב לו וכאשר הוא טוב בהחלט הוא ראוי לאהוב כן. אמנם אשר הוא לכל אחד הוא טוב לכל אחד. אמנם כל אחד יאהב לאחד אשר הוא טוב לו כי אם הנרא' אשר הוא טוב ע"כ. והנה כאשר לא היה טוב להם זה המזון או שלא היה נרא' להם טוב הנה באמת לא יתכן להחליט עליו שם טוב וכל שכן מה שהי' להם לזרא ממנו כמו שיבא. ומזה תמשך השאל' העצומה למה יאמרו עוד מטוב זה הקדוש ברוך הוא שנאמר טוב יי' לכל כי מה יופיו ומה טובו אצלם שיאמר ונתן יי' לכם בשר ואכלתם לא יום אחד תאכלו ולא יומים ולא חמשה ימים וגו' עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והי' לכם לזרא. ובפיו דבר ובידו מלא לאמר הבשר עודנו בין שינהם ואף יי' חרה בעם ויך יי' בעם מכה רבה מאד וכגון זה ראוי לומר שקול טובותיך ושדי אחזרי. ואין צריך לומר במה שאמרו לטובים אלו ישראל דכתיב הטיבה יי' לטובים כי ספורם אלו ענו בהם מהתאוננם והתאוותם בענין רע וזר עד שנבאשו באלהיהם ובמלכם יותר משאר הפרשיות. והנה עם שכבר יתפשטו השאלות בכל הארבעה ענינים אין התמיהה בהם שוה אמנם עקר השאל' הוא במאמר יבא טוב כי מאמר ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים קשה מאד. שנייה לה בטובתו של הקב"ה במתנה זו שאמרנו. אמנם בשלישית במדרגה הוא בענין המן. והיותר חלושה מכלן היא הרביעית לפי שהתשוב' בצדה כאן בשעושין רצונו של מקום. כאן בשאין עושין רצונו של מקום אמנם על כל פנים נאחוז דרכם זה לקבל ולקיים בפירוש הכתובים כי יי' דבר טוב על ישראל בכל ארבעת רבעיהם הנזכרים כל אחד לפי טבעו ומדרגתו כאשר יסבול ענינו. אמנם נזכר ראשונ' שאר הספקות הנופלות בזה הענין:

ואולם כשיאמר המאמר ההוא על זה האיש החלקי הרמוז ועל אהבתו המיוחדת כמו שתאמר אברהם אבינו או אי זה מהאבות והנביאים עד שנאמר שהאהבה אשר עליה נאמר אברהם אוהבי (ישעיהו מ״א:ח׳) או עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר י״ב:ז׳) היא קדמה למעשה צדקתם ושלימותם ושלא יאהבו בם לזכותם אבל שזכותם נמשך מהאהב' ההיא הקודמת הנה זהו שקר גמור מכמה צדדים. האחד למה שכבר יהיה האדם הכרחי על הטוב ורצוני על הרע וכבר נתבאר בפ"י מהמאמר הג' מס' המדות היות האדם רצוני על כל מעשיו אם טוב ואם רע ואם נזכרה שם סברא בהיות האדם בלתי רצוני בקצת מעשיו הנה היתה הפך הנאמר וזה היותו רצוני על הטוב ומוכרח על הרע ואף על פי שיהיה עול בחקו ית' כי אשר לא אהב יי' תחלה אי אפשר להיותו טוב ואחר כך הוא מוכרח להיותו בלתי טוב ואין עול גדול מהיותו אוהב קצת ובלתי אוהב קצת. הב' שאם כן אי אפשר שיהפך צדיק לרשע ורשע לצדיק כי אחר שקדמה אהבת הש"י לצדיק ואהבת הש"י לא תסור כי לא אדם הוא להנחם הנה א"א שיהפך רשע והנה אם לא קדמה אהבתו את הרשע קודם שירשע איך אפשר שיאהבנו ברשעתו ומשלא קדמה לו אהבה אי אפשר שיצדק הנה אם כן אי אפשר לרשע שישוב בתשובה ויעשה צדיק והנה שני הענינים נמצאו בטלים לפי המציאות. הג' מפני הכתובים המכחישים זאת ההנחה בפורוש אמר הכתוב ועתה ישראל מה יי' אלהיך שואל מעמך וגו' (דברים י׳:י״ב). מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי וגו' (שם ה'). ואם כן מהו שואל דבר ממי שאין בידו כלל לעשותו אם לא שתקדם לו אהבתו יאהבנו וינתן לו שאלתו וכן בכיוצא באלו יש הרבה מאד. אלא שהאמת הברור כי האלהים עשה את האדם ישר מתחלת בריאתו ראוי ומוכן להשלים עצמו בדעות ומעשים וזאת ההכנה שמה בשוה בכל איש ממין האדם ההיא תקרא בשם הטבה או אהבה או כמו שנרצה ומנהו והלאה לא יעשה יי' אלהים דבר יתרון לשום איש מהאישים על זולתו רק מצד מה שימצא תחלה מהטוב והיושר בשלימותו הראשון מזולתו. והנה בהוסיף האדם בשלמות יוסיף האל ית' באהבה וכן עד שיגיע לאותה מדרגה שעליה נאמר אברהם אוהבי רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם (דברים י׳:ט״ו) ואוהב את יעקב (מלאכי א׳:ב׳) וזולתם וזה ממה שיאות ע"ד שאמר הכתוב אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף (תהלים פ"ה) הנה הכרת האמת תחוייב שתצמח מארץ כלומר מיושבי הארץ הלזו ההיולאניים ועם זה צדק משמים נשקף. וזכר ראיה גדולה תחלת דברי פיהו של שלמה עם אלהיו אמר אתה עשית את עבדך דוד אבי חסד כאשר הלך באמת ובצדקה ובישרת לבב עמך ותשמור לו את החסד הגדול הזה ותתן וגו' (מלכים א' ג'). הנה שזכר ב' מיני חסדים הראשון הכולל אשר בעבורו היה בכחו לעשות צדקה ומשפט והאחרון אשר היטיב אליו בעבור צדקתו והוא ענין אמתי מאד. ובפרשת לך לך שער י"ו נתבאר יפה למה הקדים הכתוב לספר אהבת הקב"ה עם אברהם אל הגדת זכיותיו שלא כמנהג בשלמים עיין עליו. והנה זה הענין שאמרנו מהקדים זכות האיש תחלה אל קבלתו הטובות המיוחדות מאת האלהים יצדק בכל סוגי הטובות הן גופניות הן נפשיות בלי ספק כי בכלן מטיבין מלמעלה לפי המעשים שמקדימין המקבלין מלמטה ולא באופן אחר וכבר יחדתי בזה הענין השער הרביעי בחבור קטן שקראתי חזות קשה על סדר הויכוח שהיה לי בזה הדרוש עם חכם אחד מחכמי נכרים. והנה לפי שסוגי הטובות הם שלשה. אם טובות גופרות ממש כעין חיי הגופות וקיומם. או טובות נפשיות אשר יחלקו לתקוני הפעולות המעשיות ושלימותם. ואם אל שלמות המעלות השכליות האלהיות. לזה מה שיראה שכוונו חז"ל (מכות כ"ג:) במאמר שזכרנו ראשונה אל הדרוש הזה עצמו אשר אמרו ג' דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו עליהם ב"ד של מעלה והיא מליצה נכבדת להיות התחלת הדברים מתעוררות משלמות משפט האנשים וגמר שלמותם בא אליהם מפאת מעלה ואמר שהם מקרא מגלה והבאת מעשר ושאלת שלום בשם. והנה במקרא מגלה כוונו אל הענין הראשון כי באמת ישועת הגופים והצלתם היה ליהודים אז מגזירת המן הרשע נתפרסם מאד היות על זה האופן כמ"ש אסתר לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו ג' ימים לילה ויום וגו' (אסתר ד׳:ט״ז) והוא מבואר כי בכל עיר ועיר מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ומספד עם תשובה וזעקה גדולה היו ליהודים וכמ"ש גדולה הסרת טבעת יותר ממ"ח נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להם לישראל וכו' (מגילה י"ד.) והנה לענין התשובה עצמו כך הוא כמ"ש שיתעורר אדם עליו מהכח הכולל הנתון בו בשעת הבריאה כמו שאמרו ז"ל (פסחים נ"ד.) שהתשובה היא מהדברים שקדמו לעולם. ואחר התעוררותו מחזיקין ידיו מלמעלה וכל עוד שיתחזק עוד משלימין ענינו בה והוא דבר שנתבאר מאד בפ רש' התשובה בסדר אתם נצבים כי שם נאמר ראשונה והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ואחר נאמר ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' ואחר נאמר ואתה תשוב ושמעת וגו' ואח"כ אמר והותירך ה' אלהיך וגו' (דברים ל׳:ח׳) כמו שיבא ביאורו בשער ק'. ולזה אמר שקיימו למעלה מקרא מגלה והוא הלילה של ישועה מצד מה שקבלוה למטה והוא ענין נכבד ומבואר מאד מצד עצמו. ועל הענין השני אמר והבאת מעשר כי הנה הוא מבואר שהוא ענין שנופל תחת הפעולות המדותיות והנה המדות כך הוא ענינם בלי ספק. וזה שכבר נתבאר בתחלת המאמר השני מספר המדות ^*שהמעלות וכו' ר"ל כי הפעולות יחלקו בכלל לג' הא' פעולות טבעיות שאין ביכולת האדם למנעם, כמו כל פעולות החושים, שכל עוד שלא יעצים האדם ד"מ עיניו מראות, או יאטים אזנו בשום דבר, יראה בהכרח מה שעומד לנגדו וישמע קול מדבר אליו, אף אם לא ירצה לשמוע אותו, וכשרון עשיית הפעולות הטבעיות האלה מוטבע באדם מלדה ומבטן, מבלי שיצטרך תחילה אל לימוד והרגל, כי מדי תפקחנה עיני ואזני הנער יראה וישמע כל הדברים הנראים, והקולות הנשמעים, והב' הם פעולות שהן חוץ לטבע, ד"מ עלית האבן וכל דבר כבד למעלה היא פעולה המתנגדת אל הטבע ואין האדם יכול לעשותה כלל, כי אם גם הרבה פעמים ישליכם למעלה בכל מאמצי כחו. בכל זאת הלוא מהר חיש ישובו לרדת עוד למטה, ומעתה יאמר החוקר כי המעלות והמידות טובות הן הפעולות הממוצעות בין שתי אלה כי אינן טבעיות לאדם עד שלא יצטרך לקנות אותן בלימוד והרגל, גם אינן הפכיות לטבעו עד שנוכל לאמר ממנו שיעמול לריק לקנותן, כי אם נקנות הם לו ע"י לימוד והרגל תמיד. שהמעלות אינם לאדם בטבע ואינם חוץ מהטבע. אינם בטבע עד שנפעל אותה בזולת למוד והרגל. לפי שאינם לנו כמו החושים שאנו משתמשין בהם לפי שהם נמצאים בנו. אמנם המדות נמצאות בנו לפי שנפעלם. ואינם חוץ מן הטבע עד שלא נוכל לקנותם שאם היו הפכיים בעבע לא היו הן בקנין והרגל כי לא תעלה האבן מאליה למעל' אע"פ שנשליכה לשם פעמים אין מספר וכן האש למטה ואנחנו נראה כי האנשים מצד ההרגל יקנו הרבה מהמדות או ימנעו מאשר להם. אבל נקבלם בטבע ויהיו שלמים בהרגל כלומר שהטבע הוא מוכן לקבלם וההרגל ישלימם. והנה הוא מבואר שכל זה אינו רק מה שאמרנו שהתחלת המדות המעשיות הן ביד האדם כשירגילם ע"י למוד. אמנם אחר שישלים ההרגל יקויימו עליו מלמעלה כשאר הצורות המושפעות לפי שהקנין השלם הוא כעין הצורה אל הכח אשר בו ולזה נתבאר במאמר ההוא איך יהיו הפעולות סבת הקנינים כמו שביארנו אצל נעשה ונשמע שער מ"ז עד שכבר חודשה שם שאלה לומר כי במה נדע ונכיר בין הפעולות הקודמות אל הקנין ומהווה אותו ובין אותם שנמשכים ממנו באותן מעשים שאינם נכרים מצד עצמן כמלאכת הכתיבה והניגון וכיוצא שהפועל מיד בעצמו אם הוא מאומן בקי או ממתלמד. ^*אמנם במעשה הנדיבות וכו' (עיין מזה ביאורי לס' שמות דף ע"ז ע"א,) אמנם במעשה הנדיבות מי יודע אם זה שנתן מתנה עשה כן לפי הקנין אשר בו או בעבור קנות הקנין ואמר החכם שהכרת פניו תענה בו כי העושה הוא שמח בפעולתו כמי שפועל הדבר הטבעי והנאות לו אמנם העושה בזולת הקנין הוא עושה בעצב הפנים מצד מה שפועל כנגד רצונו וטבעו. ולזה הפועל בשמחה ובטוב לב הוא הנדיב אמנם העושה בעצב יקרא נותן לא נדיב. והוא הדבר עצמו אשר ביארו גדול המתנדבים אדוננו דוד על אותה נדבה שהתנדב הוא ושרי המלכות לבית יי' כמ"ש וידעתי אלהי כי אתה בוחן לבב ומישרים תרצה אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך וגו' (ד"ה א' כ"ט). אמר כי מה שהוא התנדב בוחן לב וכליות יודע שהיא נדבה ודאי כיון שביושר לבבו התנדב כל אלה ירצה השלשה אלפים זהב מזוקק וז' אלפים כסף מזוקק על מה שנאמר ראשונה והנה בעניי הכינותי לבית יי' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ככרים ולנחשת ולברזל אין משקל (שם א' כ"ב) שאע"פ שהנדבה היא גדולה מרוב נדבת לבו היה הכל מעט בעיניו וכמו שאמר בכאן ועוד ברצות בבית אלהי יש לי סגולה זהב וכסף נתתי לבית אלהי למעלה מכל הכינותי לבית הקדש ועתה עמך הנמצאים המתנדבים בעם עם שאין אלהים אני לדעת את אשר בלבבם הנה באמת הכרת פניהם ענתה בם שהם ג"כ באו אל המעשה בתורת נדיבות שלימה במה שראיתים בשמחה להתנדב לך כי השמחה היא סימן הקנין השלם בלי ספק וכן העיד הכתוב עליהם וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו ליי' (שם) הנה שהודה על מילתא בטעמא ולזה אמר יי' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב וגו' (שם) ירצה שישמור תוכן לבבם זה שיהיה להם לזכות לעמוד עליהם בכל שעה שיחטאו מצד יצר מחשבות לבבם. והנה סוד כל הענין הזה נזכר בחלק אשר לפנינו מפורש באומרו להלן נתן תתן לו ולא ירע לבבך (דברים ט״ו:י׳). ירצה שיהיה שיעור ההרגל במתנות אשר יתחיל בהם לקנות מעלות הנדיבות עד שירגיש בעצמו לפחות שלא ירע לבבו ולא יתעצב בנתינה כמו שהיה ענינו בתחלה ויגיע משם לשישמח שמחה גמורה כמו שיבא אחר כך בביאור ומזה הענין מה שאמר בראשיתו עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה (שם י"ד) ויהיה כפל מאמר עשר תעשר כענין נתון תתן לו כי בהתמדת הפעולות מלמטה במעשים הגופיים יתחזקו ויתקיימו הקנינים למעלה בנפש וכמו שאמרו הבאת בשנה זה תביא באחרת (תנחומא פ' תבא) ולזה מ"ש שהבאת מעשר היא מהדברים אשר עשו בית דין של מטה וקיימו אותו ב"ד של מעלה וזה שהם התחילו להביא אותו מעצמם שנאמר וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן ותירוש וגו' (דברי הימים ב ל״א:ה׳). וכתיב הביאו את כל המעשר אל בית האוצר (מלאכי ג׳:י׳) וזה כי מעצמם התחילו לקבל טורח ההבאה שהתורה לא צותה רק שיתנהו בגרנות ואחר נקבע להם לקנין ולזה אמר הביאו את כל המעשר שלא יורו הוראה לעצמם ליקח מקצתו בשביל טורח ההבאה. ומאמר ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח וגו' (שם) הוא מה שיורה על שלימות הקנין בהרגל שהוא דבר מנוסה בלי ספק כי כל עוד שירגילו מלמטה בפעולות יקיימו מלמעלה בקנינים עד שעל זה האופן ייטיבו הפעולות יותר ויהיה השפע מתרבה והוא ענין נכבד מאד כתבתיו בשלמות בשער מ"ז הנזכר עיין עליו. ובמדרש רות (פ"ג) מה עשו אנשי כנסת הגדולה כתבו ספר ושטחוהו בעזר' ובשחרית מצאוהו חתום בחותמו של הקדוש ברוך הוא ומהו חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת הה"ד ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים (נחמי' י') כתוב אחד אומר על החתומים (שם) וכתוב א' אומר ועל החתום (שם) אלא החתומים זה בית דין של מטה ועל החתום זה ב"ד של מעלה: