דברים כא:ה מחשבת ישראל: עקידת יצחק

והיא מה שעוררו אליו אזננו מתקני תפלותנו באומרם (ברכות ס'.) אלהי נשמה שנתת בי טהורה וכו' וכן בעת הלידה כפי המדרש שכתבנו אומרים לו הוי יודע שהקב"ה טהור וכו' ונשמה שנתן בך טהורה אם אתה משמרה וכו'. וכל זה להודיע וללמד שלא תעלה בה חלודה אלא לאשמותינו. ואל ההערה הזאת הנפלאה החמיר משה אדננו ע"ה באומרו (דברים ד') רק השמר לך ושמור נפשר מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך יום אשר עמדת לפני יי' אלהיך וגומר. וזה כי הוא הקדים לדבר בשבח האומה הזאת במה שאמר (שם) ושמרתם ועשיתם וגו'. ואמר רק עם חכם ונכון הגוי הגדול הזה ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו וגומר ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים. שהכוונה בכל זה לומר שהם נבדלים מכל העמים ביתר שאת ומעלה בהדבקם אל האלהים ובהתיישר לפניו במעשיהם הנאותים ואמר רק אם תשמרו נפשכם שהיא התחלה המקבלת כל אלו העניינים ותזהרו בה מאד לבלתי טמאה בטמאות הגופיות ופן תשכח את הדברים המחוקים בה מתחלה אשר ראו עיני בחינתך ופן יסורו מלבבך מה שנרשם בה מאמתת המציאות בכלל אשר מכללו יום אשר עמדת לפני אלהיך בחורב וכל מה שנדבר שם בלי שום שבוש. וכן אמר להלן (שם) ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה וגומר. פן תשחיתון וגו'. ופן תשא וגומר. כי הכל נמצא במירוק הנפש כשתשמר מהחלאה והחלודה בלי ספק. וזה הענין כוונוהו וקיימוהו חז"ל במה שאמרו (שבת קנ"ב:) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה תנה לו כמו שנתנה לך. אמנם זה יובן בענין הזכוך אמנם בענין המירוק רצוני ההתעצמות שכתבנו שהוא הכרחי לשלמותה בענין הנפש שער ו' ראוי ומחוייב להשיבה ביתר שאת ומעלה ממה שנתנה לו בלי ספק. סוף דבר נתבאר מאלו המאמרים מה שכיווננו אליו מתחלה מהמצא ההתחלה הזאת באדם אשר בשמירת טהרתה וזכוכה יראו עליה ניצוצות השפע העליון ויראה בה הרואה תמונות נכבדות תחלה מהחכמות האנושיות בתוספות וחידושין מראות אלהיות אשר בם יבא לצאת מכל שבושי הדמיונות ויכיר את בוראו לשבחו ולפארו כפי מה שיספיק מדעו ואם לא כפי רוממותו. וכמו שאמר דוד בכל חמשה ברכי נפשי את יי' אשר זכרנו וזולתם כי כל זה היא מה שימשך מההתחלה הזאת הנפשית כמו שאמר במקום אחר אודך על כי נוראות נפלאתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד (תלים קל"ט). ^*אמר כי הוא וכו', ר"ל רק על ידי נפשו היודעת מאוד (שהיא המראה הלטושה הזכה והבהירה אשר בה יראו מראות נפלאות אלקים ר"ל שעל ידה לבדה יכיר האדם את בוראו ונפלאות מעשיו) אני נותן לך תודה והלל על כי נוראות נפלאתי (ר"ל על כי נבראתי באופן נפלא, ועל כי) נפלאים מעשיך, כי מי שנפשו איננה טהורה וזכה ורעיוניו אינם בהירים וצלולים הוא איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין נפלאות ה', וע"כ לא יתן גם תודה לאלקיו על כל זאת, וכאה"כ "כל הנשמה תהלל יה", ר"ל רק הנשמה שהיא נפש השלם הזכה ובהירה, היודעת בוראה אשר אליה נלוה כבר השפע האלקי, (עיין מזה ביאורי למעלה בראשית דף מ"ז,) תדע, ותמצא עצמה מוכרחת להלל ה', ולהודות, [ועד"ז בארתי כבר גם מה שיסדו בתפלת ר"ה "ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", ר"ל רק מי שיש לו נשמה אמיתית מכיר בוראו וממשלתו בכל.] אמר כי הוא לא הגיע אל שיעור זה המדע בהוראות האל יתברך ופליאות מעשיו אלא באמצעות זאת ההתחלה הנכבדת אשר היא היודעת מאד על הדרך שאמרנו ועל זה חתם ספר תלים באומרו כל הנשמה תהלל יה וגומר. ואל זה הענין החשוב אמרו ז"ל (אבות פ"ג) חביב אדם שנברא בצלם שנאמר (בראשית ט׳:ו׳) כי בצלם אלהים עשה את האדם כי מחביבות זה האדם וישראל קרויין אדם נתנה לו זאת הנחמה אשר היא המרא' המלוטשת המראה מראות אלהיות בלי ספק עד שבעבורם יאמר שהאדם נברא בצלם אלהים ^*והנה כל אדם וכו'. כוונתו כי לפי גודל מעלת האיש ומדרגת הכרתו את הי"ת, כן תגדל גם תודתו אשר יתן לו, כמו שיסדו בתפלת נשמת "בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל", וכל קורא מבין יראה כי אותיות יצחק מורות על שינוי מדרגת המהללים כמו שיורו אותיות רבקה אשתו, על שינוי השבחים והמהללי' אשר יתנו לו כי יחס המשבח שהוא הפועל אל השבח שהוא מקבל פעולתו, כיחס האיש אל אשתו. והנה כל אדם חייב להלל לשבח לפאר כפי כחו כמו שאמר (ביוצר לשוי"ט) בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתברך ובלשון חסידים תתקדש ובקרב קדושים תתהלל כי הנה הם ז"ל זווגו זווגין על סימן יצחק ורבקה לפי שהמהלל והשבח המיוחד לכ"א מהתוארים הוא הראוי אליו ועליך להתבונן בזיווגם כי קרוב הדבר. והנה כל הענין הזה כוונו בר קפרא באותו מאמר שזכרנו על אותו הכתוב שזכר החכם שלמה זה הדרוש בעצמו והוא נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. ירצה כי נשמת האדם היא נר ה' בידו באורו יראה אור להיותו חופש וחוקר למצוא כל הענינים המדעיים והעיונים האלהיים העמוקים והנסתרים בחדרי לבו ובטנו והוא עקר כל מה שכתבנו ולזה דרש עליו בר קפרא נרך בידי ונרי בידך וכו'. והכוונה לזרז האדם בצורך זה הנר ותועלתו ולעוררו שיגמור וישלים החפוש הזה על האופן היותר שלם שאיפשר כי זהו תכלית מציאותו כמו שאמר החכם (קהלת א׳:י״ג) ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה ולזה זרזו ביותר באומרו נרך בידי ועל דרך שאמר (איוב י״ב:י׳) אשר בידו נפש כל חי וגומר. וכמו שסדרו מסדרי התפלות (ברכות ס':) אתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני כלומר נר אלהים טרם יכבה התחפש ובא לדרוש ולתור בחורין ובסדקין עד מקום שהיד מגעת ועל דרך שאמר (קהלת י״ב:ב׳) עד אשר לא תחשך השמש וגומר. והנה הוא ייחד לו מקום החפוש והענין באומרו נרי בידך שנאמר להעלות נר תמיד. כי מלבד שהיא מצוה מעשיית מהמצות החמורות שבמקדש הנה הוא מבואר כי המנור' הטהור' ההיא ונרותיה היא סימן אל החכמות האנושיות עם ההערות האלהיות כמו שכתבנו במקומו שער מ"ח ומ"ט והם ודאי מקומות העיון והחפוש בנר יי' נשמת אדם כמו שאמרנו. ואולם כבר זכרנו שם ומה שהוסכם מהכל שהמשכן בכלל הוא צורת העולם ולפי הדמיון ההוא יהי' הנר הזה אשר בתוכו כאלו היא נשמת העולם ונפשו בו יודע כל מה שבאפשרות לדעת מכללות הנמצאות חצוניות ופנימיות כמו שבאורו יראה אור הכהן בבית הגדול והקדוש ההוא מחוץ לפרוכת העדות וגם יועילו ניצוצי האור מהפרוכת ולפנים והוא רמז נכבד מאד אשר עליו אמר נרי בידך כי הוא באמת העסק המיוחד אשר יעשה האדם אותו לאור הנר הנתן בקרבו וראה אותו וחי. ולזה אמר אם אתה תאיר את נרי אני מאיר את נרך כי על דרך האמת שתי הנרות ענין אחד הוא כמו שהוא במרא' שזכרנו כי אם המרא' היא זכה ומלוטשת הנה התמונות נראות בה בלי שום מעכב. וכמו שאמרו במדרש (נדה ל':) אם אתה משמרה בטהרה מוטב שיעלו בו צורות יפיפיות אלהיות מעלות שירים והודאות לאלוה עושה כמו שאמרנו. ואם לאו הרי אני נטלה ממך כי אם אינו מאיר את נרו אבל הוא משליך המרא' הזכה אשר נתנה בידו אחרי גיוו ובירכתי ביתו הנה היא תעל' זוהמה וחלודה ותחשך זיוה ולא עוד אלא שיעלו בה צורות רעות ותמונות משונות מזיקות מטילות דופי ומטיחות דברים כלפי בוראן למרות עיני כבודו אשר עליה לא לבד הוא יתברך נוטל אותה מהן אבל ידין אותה לעונש גדול וצער נמרץ כמו שאמרו במשל התרומה אם אתה אוכלה בטהרה מוטב ואם לאו הרי אני שורפה לפניך. וכמו שאמר הכתוב (מלאכי ג׳:כ״א) ועסותם רשעים כי יהיו וגומר. ועל שתי הכתות אמר החכם דרך רשעים כאפלה וגו' ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור וגו' (משלי ד׳:י״ח). והנה הכוונה בכל זה נכונה והדרוש נכבד מאד. ואתה ראה כי ענייני שתי הכתות האלו נסדרו בזה אחר זה בזה החלק מזאת הפרשה כי הנה הוא סדר מצות הדלקת הנרות אשר במנורה הטהור' המצייר והמחקה מציאות זאת ההתחלה וזכותה וטוב תועלתה אשר על זהירות ענינה נאמר (במדבר ח׳:ג׳) ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה ואמרו ז"ל (תו"כ אמור פ' ל"ד) מגיד שבחו ושל אהרן שלא שינה כמו שכתבנו בשערים הנזכרים. והנה הוא וחביריו ותלמידיו הם המיוחדים להלל ולקלס את השם יתברך ולברכו בכל אותם שבחים והלולים וברכות שנזכרו אצל דוד בהני חמשה ברכי נפשי וזולתם כמו שאמר (דברים כ״א:ה׳) ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר יי' אלהיך לשרתו ולברך בשם יי' כי באמת הוא הנמשך מהדלקת הנר והחפוש בו ובכלל זה הוא מערכת הלחם אשר על השלחן הטהור אשר לצדו כי גם כן הוא מקום החפוש באותו הנר כמו שאמר (משלי ט׳:ב׳) חכמות בנתה ביתה וגומר. טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה. וכבר נזכר שם במקומו. ^*והנה אחרי וכו', כונתו, כי את זה לעומת זה עשה האלקים, כי מצות לקיחת השמן הזך להעלות נר תמיד על המנורה הטהורה שהיא רומזת על הנשמה הטהורה הזכה והבהירה, אשר יום יום תוסיף שלמותה לאור באור ההשכלה האמיתית, אשר בזכותה יארכו גם ימי בעליה עלי ארץ, ולא במהרה יכבה נר אלקים אשר בקרבם, הציג הכתוב לעמת מעשה בן אשה ישראלית אשר בעבור סכלותו ובערותו וחשכת אור שכלו לא ידע את ה' ולא הכיר עוצם מעלתו י"ת, אשר ע"כ גדפו וחרפו, ולעונש על חטאו זה גם נר חייתו נדעך, ובחצי ימיו קפד כאורג חייו, ויתן את רשעים קברו, ובכל זאת נתאמת מאמר בר קפרא שהחל בו הרב ז"ל "נרך בידי ונרי בידך" וכו'. והנה אחרי זה ולצדו כתב מעשה בן האשה הישראלית אשר נדעך נרו באישון חשך כי לפחיתות ענינו עלתה חלודה וזוהמא בנפשו ובל יראה בה גאות יי' ועוצם מעלתו ויצא מכלל מחנה המשבחים המברכים את יי' בכל לבם ונכנס אל אהלי האנשים הרשעים המנאצים אשר בפיהם ובקרבם יקללו סלה והמה יאבדו ויכלו כעשן וצדקתו לעולם תהיה וברכתו לעולמי עד. וזה שיעור מה שרצינו להקדים אל אלו החלקים. ואחר ביאורו נבא אל ביאורם בזכרון הספקות תחלה:

והוא טעם המאמר שזכרנו ראשונ' שאמרו זאת מוסף על הברכה הראשונ' שבירך אותם יעקב אביהם כי ברכה זאת תהיה שלימה ונוספת כפי מה שהושלמו המקבלים אותם בקבלת התורה ובתקון מצותיה יותר ממה שהושלמו המבורכים מפי יעקב שלא קבלוה עדין ולזה אמר נמצינו למדים שממקום שסיים יעקב אבינו משם התחיל משה וכו'. וזה כי כל עצמו של יעקב אבינו היה להביאם תחת כנפי שכינה ולהכשירם לבא במסורת ברית התור' והמצוה ולזה סיים במלה הזאת הרומזת אל התורה שנאמר וזאת התורה וגו'. וכמו שאמר אין זאת אלא תורה שנאמר וגומר (ע"ז ב':). ומזה הענין התחיל משה אחר שקבלוה והושלמו עמה והוסיף להם ברכה ותוספת טובה כפי שיעור שלימותם כי לזה אמר וזאת הברכה בוא"ו הע?טף וזאת התורה כמו שנתבאר. אמנם כונת זה המאמר משלם כמה שתמצא שהשלימו עליו עוד במדרש שוח"ט יבא עוד ביאורו בנעילת השערים בעזרת האל. ודי בזה למה שרצינו להקדימו אל ביאור דברי זאת הפרשה החשוב' וברכותיה ולא אטפל להזכיר ספקות שאינו מטבע הענין בדברים השיריים כמו שכן עשינו אצל השירות ודומיהן והתחיל יחי ראובן ואל ימות וגומר. הנה למה שנתבזה ראובן בעיני אחיו מצד חללו יצועי אביו ומצד שנעלה הבכורה ממנו לסבה ההיא ונתנה ליוסף אשר דבר אתו קשות יעקב אבינו בברכו את אחיו לזה ראה להתחיל בו ולייחד ברכתו בשיהיו אנשים חשובים ונכבדים וזהו מה שכוונו באומרו ויהי מתיו מספר. אמנם לפי שלשון זה יאמר ^*אם על החשיבות וכו', ר"ל יען כי מאמר "ויהי מתיו מספר" נוכל להבין על ב' פנים. הא' שיהיו אנשי שבטו רק מעמים עד שיוכל כל איש לספור אותם על נקלה, והב' שיהיו חשובים במעלתם ראוים להמנות בעבור זאת (עיין ביאורי למעלה שער ע"ב במדבר דף ח' ע"ב) ע"כ הקדים מאמר "יחי ראובן" וכו' ר"ל שיולדו ממנו תמיד בנים ובני בנים כמו משאר השבטים, גם לא ימותו מהם לפי ערך מספרם יותר מאשר ימותו משאר השבטים, ובכל זאת יהי מתיו מספר בעבור חשיבותם ומעלתם. אם על החשיבות כמו שאמרנו או על המעטיות כמו שאמר ואני מתי מספר (בראשית ל״ד:ל׳) לזה הקדים לומר יחי ראובן ואל ימות כלומר יהיו מתיו מספר ולא מהיותם מועטים ויתכן כי באומרו יחי ראובן ואל ימות כוון אל ראובן עצמו שלא ימות בעון ההוא מיתה נפשיית בעולם הבא וזה אחד מהמקומות שביאר ענין זה מאלו הברכות: וזאת ליהודה וגו'. אחר שהקדים הבכור לסבה שנזכרה ראה להקדים לכל אחיו את יהודה כי הוא גבר באחיו ולו נתנה המלוכה והנה לפי שהברכה אשר ברכו אינה נראית מושפעת ההצלחות כמו שתאות לשבט המלוכה כמנהג שאר האומות ותשוקתם בהרבות סוסים ונשים וכסף וזהב וכיוצא לזה הקדים לומר וזאת ליהודה כלומר זאת כאשר היא היא אשר תאות לו לפי הכונה וצירוף הברכות אל התורה כמו שאמרנו כי למה שהוא האריה ההולך בראשי הגייסות אל המלחמות ואנשיו מסתכנים מאד לנפשותם כמו שקרה לדוד עם יושבי נוב אשר בילידי הרפה ולחזקיהו וליהושפט מלך יהודה ברמות גלעד כי אז לא יצטרך רק שיצעק אל ה' והיא יענהו להחזירו אל עמו שלם בנפשו שלם בגופו כמו שנתברר שם שנאמר ויסורו עליו להלחם ויזעק יהושפט ויהי כראות שרי הרכב כי לא מלך ישראל הוא וישובו מאחוריו (מלכים א כ״ב:ל״ב-ל״ג) הרי שהועילה לו זעקתו לשוב אל עמו שקט ושליו. ידיו רב לו וגו'. ירצה אף על פי שהוא גבור כארי וכח ידיו תעמוד לו עם כל זה עזר מצריו תהיה עד שידעו מלכיו כי מאתך הישועה תמיד ויתכן כי במאמרים הללו האחרונים כלל כל מה שאמרנו. ובאומרו שמע ה' קול יהודה ואל עמו וגומר כוון גם כן אל יהודה עצמו דבעי צלותא להביאו אל עמו ולאסוף נפשו אל אבותיו הקדושים על דרך ויאסף אל עמיו (בראשית כ״ה:ח׳) וזה שהיה בתכלתו נטרד מפני הנדוי כמו שאמרו חז"ל וזה מקום שני שנזכר הענין שכר הנפשיי באלו הברכות: וללוי אמר וגומר. לפי שחברת מלך וכהן תשלים ההנהגה כמו שאמר ביהושע המולך תחתיו ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו וגו' על פיו יצאו ועל פיו יבאו וגו' (במדבר כ״ז:כ״א) לזה סמך ליהודה ענינו של לוי ואמר הנה תומיך ואוריך אשר על פיהם יצאו ועל פיהם יבאו המלך והעם הפקדתם לאיש חסידך הנבחר לך לחסיד מכל יתר השבטים כמו שנתבאר היטב בזכרון היחסים אשר זכר בפרשת וארא כמו שביארנו שם שער ל"ה. והנה להיות משה מכללו אמר כמתנצל ממה שגרע מהחסידות בחטא מי מריבה ואמר על שם כללו אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה כלומר מה ששמתו בעל נסיון בהכאת הצור במסה היה סבה למה שרבת עמו במי מריבה ^*למה שנמשך וכו' ר"ל יען כי בפעם הראשון נצטוה להכות בצור ע"כ טעה והכה גם בפעם השני את הסלע במי מריבה וחטא בזה כי היה רצון הי"ת להרבות מופת הנס השני הזה יותר מהראשון בהוציאו המים לעיני העם רק ע"י אמירה לבד, (עיין מזה למעלה שער שמונים וביאורי שם ד"ה ואני הנה וכו'), למה שנמשך בהכאה אל מה שנסהו ראשונ' להוציא מים ע"י כן כמו שנאמר והכית בצור ויצאו מים רבים (שמות י״ז:ו׳). והנה לפי זה אין ראוי להוציא השבט מחזקת חסידותו כל שכן שכבר נמשכו אחריו תמיד בכל מעשיהם עד שנפרדו מאהבת וקורבת האבות והבנים והאחים לקנאתך בשלשה פנים אשר יבארם. ועל הענין האחד אמר האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'. וזה כאשר בא צורך המשפט במעשה העגל גם פנחס בשטים השליך נפשו מנגד להמית נשיא מישראל בקרב שבטו וכמעט שלא ישוב עוד לביתו ולאחוזת אבותיו לולי ה' שהיה לו כמו שכתבנו שם ועל זה אמר כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו כי לשמור תורה וברית עשו זה. ועל הענין השני אמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל שכבר הוצרכו לצורך הלימוד להתרחק מבתיהם ולהתאכזר על בניהם ואחיהם וקרוביהם כדי ללמוד כדי שיספיקו ללמוד תורה בישראל כי עליהם הוטל שנאמר ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כ״א:ה׳) והענין השלישי אשר אליו צריך פרישות דרך ארץ וכל עניני הבית הוא הדבר המיוחד אל הכהנים והיא נקיותם וטהרתם לבא לפני ה' תמיד להקטיר קטרת ולהקריב הקרבנות שעל זה אמר ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ולזה סמך ואמר ברך ה' חילו וגו'. ירצ' אחר שהם נוהגים הפרישות וההתנכרות חל בתיהם וקרוביהם וזה ממה שימעט התרבות ברך ה' תילו ופועל ידיו תרצ' במה שישתדלו בדבר המשפט לשמור מצותיך ולקיים בריתך. אמנם על השנאה המתקוממות להם. לסבה זו אמר מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון ירצה כשתמחץ אשר קמו כבר ישמרו המשנאים הנשארים מן יקומון עוד וכמו שאמר הכתוב זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן וגו' ולא יהי' כקרח וכעדתו וגו' (במדבר י״ז:ה׳). ואחשוב כי להיות אז שבט שמעון עליו מרעים לסבת הריגת נשיאם אשר הוכה על דבר פעור על ידי פנחס ורבים אשר אתו שמתו במגפה והם אשר היו מבזים לפנחס ואל קרוביו כמו שאמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין פ"ב:) לזה לא הזכירו משה בברכותיו אלה די לו שלא יחרפהו ויוכיחנו: