כִּֽי־תִהְיֶ֨יןָ לְאִ֜ישׁ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֗ים הָאַחַ֤ת אֲהוּבָה֙ וְהָאַחַ֣ת שְׂנוּאָ֔ה וְיָֽלְדוּ־ל֣וֹ בָנִ֔ים הָאֲהוּבָ֖ה וְהַשְּׂנוּאָ֑ה וְהָיָ֛ה הַבֵּ֥ן הַבְּכ֖וֹר לַשְּׂנִיאָֽה׃
עקידת יצחק
והוא עצמו מה שכוונו אליו חז"ל שם בספרי. וכי תאמר וגומר. עתידין אתם לומר איכה נדע את הדבר וגומר ירמיהו אומר הנה כלי בית האלהים מובאים בבלה וגומר וחנני' ב"ע אומר הנה כלי בית יי' מושבים בבלה עתה מהרה (ירמי' כ"ז) ואיני ידע למי אשמע ת"ל כו'. כי הם רצו להישיר המבוכה הנזכרת ראשונ' מהכתובים והורו באצבע באי זה ענין מיוחד הכתוב מדבר אשר בו יהי' המופת ההוא צודק ולא באופן אחר והוא כמו שאמרנו ואין כוונתם להגיד העתידות לבד כמו שאמרו קצת. וראית הרמב"ן ז"ל מכי תאמר הרי היא ראי' של כלום והרי הוא כמו כי יקרא קן צפור (דברים כ"ב) כי תהיין לאיש (שם כ"א) וכל התורה כלה הרי נתבארו כל אלו העניינים יפה יפה. והעולה מכללות העניך בקשור הדברים עם מה שלמעלה מהם שיזהירם שלא ישתתפו בהשתדלותם עסק הקסמים והנחשים והכשפים ודומיהם ללכת אחריהם במעשיהם כלל רק שילכו אחרי יי' אלהיהם בכל מה שיצוה להם על פי נביאיו כי הוא תכלית החריצות הראוי והנאות להם כמו שאוו להם במעמד הר סיני ושכאשר יקום איש זר להכחיש אי זה נביא שלא הוחזק ביניהם תחלה על ידי אותות ומופתים או שלא נפל דבר מדבריו ארצה כמו שאמרנו ראשונ' כבר יבא האות והמופת שלא יקים יי' את דברו והמצוה על בית דין שימיתוהו. ועתה אחר שביארנו זו הפרשה החמורה נבא לבאר הסמוכות לה ונעורר תחלה הספקות הנופלות עליהם כמנהג:
מורה נבוכים
׳ילד׳. הענין המובן מזאת המלה ידוע והוא – הלידה ״וילדו לו בנים״. ואחר הושאלה זאת המילה להמצאת הדברים הטבעיים ״בטרם הרים יולדו״. והושאלה גם כן לענין הצמחת הארץ מה שתצמיח – דמות בלדה – אמר ״והולידה והצמיחה״. והושאלה עוד לחידושי הזמן כאילו הם ענינים יולדו ״כי לא תדע מה ילד יום״. והושאלה עוד לחידושי המחשבות ומה שיחיבוהו מן הדעות והסברות כמו שאמר ״וילד שקר״; וממנו נאמר: ״ובילדי נכרים ישפיקו״ – יספיק להם בדעותם כמו שאמר יונתן בן עוזיאל ע״ה בפרוש זה ׳ובנימוסי עממיא אזלין׳.
הגיונות אל עמי
וכבר אמר הכתוב (דברים כא, טו) ״כי תהיין לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה, וילדו לו בנים האהובה והשנואה, והיה הבן הבכור לשניאה״ וכמליצת הגאון ר׳ משה חפץ ז״ל בספרו ״מלאכת מחשבת״, כי התורה באה בזה להורות לנו דרך החיים, כי מי שיש לו שתי נשים, אחת אהובה ואחת שנואה, והוא רוצה, כמובן, שהבכור יהיה להאהובה, הנה להכעיס יראה את הבכור דוקא אצל השנואה, וככה הוא הכלל בכל מה שיתאוה לו האדם.