כִּֽי־תִהְיֶ֨יןָ לְאִ֜ישׁ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֗ים הָאַחַ֤ת אֲהוּבָה֙ וְהָאַחַ֣ת שְׂנוּאָ֔ה וְיָֽלְדוּ־ל֣וֹ בָנִ֔ים הָאֲהוּבָ֖ה וְהַשְּׂנוּאָ֑ה וְהָיָ֛ה הַבֵּ֥ן הַבְּכ֖וֹר לַשְּׂנִיאָֽה׃
משך חכמה
כי תהיין לאיש שתי נשים וכו'. בספרי פסקא רט"ו שתי כמשמעו מוציא אני את אלו ומוציא היבמה ת"ל וילדו לו בנים מי שהולדות שלו, יצאו אלו שאין הולדות שלו כצ"ל. ופירושו לפי שממעט שפחה שאין בה הויה לשום אדם, משא"כ בחייבי כריתות ומיתות ב"ד (וכזה עיין ירושלמי ריש אלו נערות) יכול שאני מוציא היבמה היינו מי שבעל יבמה של אחר שאין בה תפיסת קדושין לשום אדם, דאינו נוטל הבן בכורה וירושה קמ"ל, מי שהולדות שלו, והכא ביבמה הולדות מתיחסין אחריו. וכזה כתב רבינו תם ביבמות מ"ט. ולפי הגהת הגר"א כל שיש בה הויה הולדות שלו כו' הוא כפי סברת התוס' גיטין מ"ג ד"ה ואם אמרת עיי"ש. ובזה מאיר דבריהם. ודו"ק.