דברים כט:יז מחשבת ישראל: דרוש חדושי הלבנה, דרשות אל עמי, באר הגולה ומורה נבוכים

פֶּן־יֵ֣שׁ בָּ֠כֶם אִ֣ישׁ אוֹ־אִשָּׁ֞ה א֧וֹ מִשְׁפָּחָ֣ה אוֹ־שֵׁ֗בֶט אֲשֶׁר֩ לְבָב֨וֹ פֹנֶ֤ה הַיּוֹם֙ מֵעִם֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ לָלֶ֣כֶת לַעֲבֹ֔ד אֶת־אֱלֹהֵ֖י הַגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם פֶּן־יֵ֣שׁ בָּכֶ֗ם שֹׁ֛רֶשׁ פֹּרֶ֥ה רֹ֖אשׁ וְלַעֲנָֽה׃

דרוש חדושי הלבנה

וּלְפִי שֶׁכָּל אֵלּוּ הַטְּעָנוֹת וְהַתְּשׁוּבוֹת, לֹא יַסְפִּיקוּ לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ "פּוֹרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" מִקֶּרֶב לִבּוֹ, לָכֵן אָמַר, הָבִיאוּ כַּפָּרָה עַל מַה שֶׁחֲטָאתֶם עָלַי עַל יְדֵי הִרְהוּרֵיכֶם, מִצַּד מַה שֶּׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ, כִּי אָנֹכִי כִּוַּנְתִּי לְטוֹב הָעוֹלָם, וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי כְּזָבִים. וְלִישְׁנָא 'עָלַי', דַּוְקָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר "מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנֶּפֶשׁ". וְזֶהוּ מַאֲמַר הַכָּתוּב "וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת לַה׳", עַל מַה שֶּׁחָטְאוּ לַה׳. עַד כָּאן דְּבָרָיו בְּקִצּוּר מֻפְלָג.
שאל רבBookmarkShareCopy

דרשות אל עמי

"פן יש בכם איש או אשה, או משפחה או שבט, אשר לבבו פנה היום מעם ד' אלהינו, ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם, פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה, והיה בשמעו את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמר, שלום יהיה לי, כי בשררות לבי אלך - וגו' - לא יאבה ד' סלח לו, כי אז יעשן אף ד' וקנאתו באיש ההוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, -וגו' - והבדילו ד' לרעה מכל שבטי ישראל - וגו' - הנסתרות לד' אלהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט, יז-כח).
שאל רבBookmarkShareCopy

באר הגולה

אבל ענין ברכה זאת מבוארת בעצמה, שנקראת 'קללת המינים' בכל מקום שנזכרה ברכה זאת בדברי חכמים, לפי שנתקנה ברכה זאת* על המבטלים הדת, והמתנגדים אל* הדת, כמו שדברו שם (ברכות כח:), שבשביל המינים נתקנה ברכה זאת. ודע כי בטול הדת על ידי ד' כתות; האחת, כאשר הדת הוא כבד על האדם, ובשביל כך הוא יוצא מן הדת, שהוא רוצה ללכת בשרירות לבו ואחר יצרו הרע. וכמו שאמר הכתוב (דברים כט, יז-יח) "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך". ולכך פורק עול הדת לעבוד אלהי נכר. ואין סבה זאת על ידי שהוא טועה בדעתו, רק שירצה ללכת בשרירות לבו הרע. ודבר זה מחליש הדת, כי אחרים נמשכים אחריו, כי כל פרצה, בקלות שיפרוץ עוד יותר, זהו הראשון. השני, כאשר יש בני אדם טועים במחשבתם, ואומרים על מצות התורה כי אין* הדרך של תורה מביא ההצלחה. וכל ענין התורה להעביר מלב בני אדם שלא יעבדו אל זולתו, וזהו יסוד התורה. והם טועים ואומרים כי דבר שהוא עבודת אלהי נכר, היא לאדם הצלחה, יותר ממה שמביא האדם אל הצלחה ההרחקה מן אלהי נכר. ובשביל כך אותם הטועים מפתים בעלי הדת ללכת בדרכם. והכת הזה אינו כמו הראשון, שהוא פורק הדת בשביל הנאת יצרו, ואין חפץ לפתות לאחרים לדבר זה, מאחר שכל כוונתו אינו רק ללכת בשרירות לבו, ולא יהיה עליו עול שמים, למה לו לפתות אחרים. אבל מי שחושב בדעתו כי כך טוב לאדם, הוא מפתה אחרים גם כן, כי חושב כי זהו הצלחתו לפתות אחרים. השלישי, הוא קנאת הדת, במה שהדת עושה חלוק בין האומות, עד שבשביל זה יתחדש קנאה ושנאה לאותה אומה בכללה מצד חילוק הדת. כי כל אומה ואומה נתיחדה בדת שלה, ובדת היא אומה זאת. ולפיכך מה שאמר 'וכל אויבי עמך', כאילו אמר וכל אויבי הדת של ישראל, כי הם עם* ישראל מפני הדת, ואם אין הדת אינם ישראל. הנה התנגדות השלישי מצד קנאת הדת. הכת הרביעי גם כן מתנגד לדת, אבל אינה מצד קנאת הדת שעושה חילוק בין בני אדם, רק מצד כי כל דת בעולם, במה שהוא קבלת גזירת מלך מלכי המלכים, דבר זה בעצמו הוא מתנגד למלך בשר ודם. כי אם גוזר מלך בשר ודם דבר שהוא נגד הדת, אין שומעין אל* גזירתו, רק אל מלך מלכי המלכים, ודבר זה ביטול גזירות מלכותו. ויש האדם שבכח רוצה וחפץ בכח מלכותו, עד אשר חפץ שיהיו בני אדם לגמרי תחת רשותו לשמוע אליו, ולבטל גזירת מלך מלכי המלכים. וזה 'מלכות זדון' נקרא, מפני שבזדון לבו רוצה למלוך על העם, ולהראות ממשלה יתירה, שצריכים לקבל גזירתו אף במה שהוא נגד גזירת השם יתברך, ואין זדון לב יותר מזה. כמו שעשו מלכים הרבה, גזרו גזירות על ישראל נגד דתם, להראות ממשלתם עליהם. כמו שעשו נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה, ואנטיוכס הרשע שגזר על ישראל שלא ישמרו התורה, וכמה מלכים שגזרו* להעביר* אותם על דת. ואין ספק שעשו זה בשביל כי שמירת הדת, שהוא גזירת מלך עליון, מוציא בני אדם מרשות מלך בשר ודם, כמו שנתבאר, והיו רוצים להראות ממשלה גדולה עד שצריך לשמוע אל גזירתו, ולבטל גזירת מלך עולם.
שאל רבBookmarkShareCopy