דניאל יא:לג מחשבת ישראל: מורה נבוכי הזמן

"ועדת סופרים התקבצו אל אליקים ואל בכחידס לדבר אתם במשרים, ונלוו עליהם החסידים ראשי בני ישראל, לשאול להם לשלום, כי אמרו בלבם, הלא אליקים כהן הוא מזרע אהרן אשר בא עם החיל הזה. ובגוד לא יבגוד באחיו, וידבר אליקים להם לשלום וישבע לאמר: חי ה' אם אשקור לכם לעשות עמכם כל רע. ויהי כי האמינו לשבועתו, ויאחז ששים איש מהם וישחטם ביום אחד ככתוב: "בשר חסידיך מאכל לחיתו ארץ שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר". וּבספר השני כתוב על זה המאורע: "ויודע הדבר (שמלך דימיטריוס) גם לאליקים, הוא אליקים אשר היה כהן מלפנים ויפשע בעבודתו, עת המבוכה בארץ, וירא כי כלתה. אליו הרעה ולא יספח עוד אל הכהונה ויקם וילך אל המלך בשנת מאה וחמשים ואחת…. ויען ויאמר: היהודים אשר יקראו בשם חסידים ויהודה המקבי בראשם וגו' ". – ועוד מספר הראשון: "ויהי אחרי מות יהודה וירבו המתפרצים בכל גבולות ישראל, וכל עושי עולה נשאו את ראשם. – ויואל בכחידס לעשות ככל אשר שאל" (יונתן בן חשמונאי הגבור שנצחו אז) "וישבע לו לבלתי הרע לו עוד כל ימיו,‏ וישב לו את כל השבי מארץ יהודה, ויפן וישב אל ארצו ולא יסף עוד לבוא אל גבול ארץ יהודה, ותשבות המלחמה בישראל, וישב יהונתן במכמש וישפוט את העם, ויכרת את הפושעים מקרב ישראל". והיה זה כמסופר שם בשנת ק"ס ליונים. ומשנה זו כתוב שם עוד: "ויברחו כל בני הנכר מן הערים אשר בנה בכחידס, ויעזוב איש איש את מקומו, וילך לו אל ארצו רק בבית צור נשארו כל הנסוגים מאחרי ה' ומצותיו, ותהי להם למקלט". הוא מבצר גדול בגבול ארץ אדום מדברה, שכבשו ואבדו אותו, וחזרו לכבשו החשמונאים איזה פעמים, ובמגלת תענית נקראת "מגדל צור". – בשנת ק"ע בימי שמעון נשיא וכה"ג. אחר לכדו ערים הרבה גם מארץ העמים כתוב: "ויחמול שמעון עליהם ולא המיתם ויגרש אותם מן העיר, ויחטא את הבתים אשר שמרו בהם את אליליהם", וכאשר נפתחה לפניו בשנת קע"א גם המצודה שבירושלים, שלא נכבשה עד היום ההוא מידי היונים והפושעים שתפשוה, כתוב:‏ "ויצעקו אל שמעון לתת להם את ימינו, ויתן להם את ימינו, ויגרשם מעל המצודה ויחטא אותה,‏ ויסר כל שקץ מקרבה". – שמענו מפסוקים אלה כמו מכללות שני דה"י הנזכרים, שהגם שהשמד הנורא שנקרא בשני: "עת המבוכה בארץ" לא עמד בתקפו, כ"א מעט יותר משלש שנים רצופות, ושאח"כ חזרו העם בכללו לעבודתם ולתורתם, גם תחת ממשלת שרי צבאות היונים, הנה הרדיפות לחסידים ולסופרים (בדיוק ראוי לומר ראשוני השונים וכמו שיתבאר בשער תושבע"פ) שנהרגו, וגם לספרים שנתקלקלו ונאבדו ע"י האויבים, לא פסקו, אך נמשכו זמן ארוך כל ימי המלחמה,‏ כ"ה או כ"ו שנה. – ושמענו עוד שבאלו הרדיפות ליהודה המקבי ולאחיו אחריו ולסיעתם החסידים, האויב היותר קשה ומסוכן בא מקרבנו, והם הפושעים הנזכרים, ואנו רואים כי תמיד כשגברה יד יהודה ואחריו אחיו וביחוד יונתן, הכריתו את הפושעים ההם בעלי ברית היונים, או לחצום לנוס אל ערי העמים שכני א"י, ורבים מהם התראו כמו שבים אל השם מפחדם לנפשם, וכמו שכתוב על זה בדניאל: ובהכשלם יעזרו עזר מעט ונלוו עליהם רבים בחלקלקות, ולהיפוך כשגברו שרי יון, ונדחו החסידים הלוחמים להרים ולמדברות, הרימו הפושעים ראש, וחזרו לארץ ולרשעתם, ורדפו מצדם את הטובים הללו שנקראו בחזיונות דניאל: משכילים מצדיקי הרבים, קדישי עליונין, עם יודעי אלהיו, ובדברי הימים השנים נקראו סופרים גם חסידים. והרדיפות הללו נרמזות בדניאל במקרא. ומשכילי עם יבינו לרבים ונכשלו בחרב ובלהבה ובשבי ימים, ומבוארות היטב בסדה"י השנים, שכך היה הדבר נמשך זמן ארוך, אחר חדוש העבודה בשנת קמ"ח, שפעם היו גבורי חשמונאי נוצחים, ופעם מנוצחים ובורחים אל ההרים והמדברות הסמוכים, והחכמים והחסידים עמם, עד ק"ע ליונים, שנת כלות מלחמת החירות, והשבית על היונים, והפושעים נכרתו ותמו לגמרי מן הארץ. – ומתוך הספור הנזכר בצירוף מה שזכרו במדרשות למדנו עוד כי ראש המורים החסידים הנקרא גם בפי חכמינו חסיד שבכהונה, הוא יוסף בן יועזר, דור שני לחכמי המשנה, הוא הנרצח באמצע המלחמה בשנת קנ"א ליונים ע"י שר הצבא בכחידס בהסתת אליקים, ששמוהו היונים לכה"ג אחרי ששבתה הכהונה הגדולה זמן מה, וגורשו ממנה בני שמעון הצדיק השני, זרע יהושע בן יוצדק, ולא שבו אליה עוד (והוא הנודע במדרש בשם יקום איש צרורות, בן אחותו של יוסי בן יועזר, ובא שם הספור מהריגת החסיד, עם מה שהשיב להפושע בשעת מותו) ושנהרגו עמו עוד ששים איש מראשי הסופרים החסידים. – ולמדנו מהמועתק בזה עוד, שבתחלת המלחמה עדיין לא נשנית ההלכה: "אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש", עם מדרשה: "חי בהם ולא שימות בהם", מתתיהו ובניו והנאספים אליהם מן החכמים נועצו ביום ההוא, להלחם על נפשם ביום השבת, ובא עוד זה הלשון שנועצו מה לעשות באבני המזבח, ששקצוהו היונים, ושעלתה ההסכמה לגנזם (וזה המוזכר גם לחכמינו במשנה מדות פ' א', שגנזו בית חשמונאי אבני מזבח, ששקצום מלכי יון, באחת מלשכות העזרה בחלק החול שממנה). ועל יסוד החנוכה כתוב: ויצו יהודה ואחיו (הם החכמים שכתוב עליו בבאור שהיה בראשם). ועל יונתן ראינו שכתוב, שבשנת ק"ס שפט את ישראל והכרית את הפושעים. ונתבונן מעתה שזהו המקור והראשית של בית דינו של חשמונאי המוכר בזה השם לחכמינו במקומות רבים, שגזרו גזרות ותקנו תקנות ודנו דינים קשים לפי הזמן, וקצת הקנס שהענישו למשמרת בילגה הנזכרת למעלה, נשאר באותותיו עד החרבן, וכמו ששנינו שלהי סוכה. ונראה נכון שנמשך ב"ד זה כל ימות האחים יהודה ויהונתן ושמעון ועכ"פ עד אמצע ימיו של יוחנן הורקנוס בן שמעון וכמו שיבוא. – עוד ראינו בהמועתק שכל עוד היות המקדש והעיר בידי האויבים, קבעו מקום במצפה לדברי קדש ולהבאת המעשרות אך לא לקרבנות ח"ו. ומה שנזכר ביאת הנזירים, שמלאו ימי נזירותם, אעפ"י שהיתרם תלוי בהבאת קרבנם עם התגלחת – הנה נראה שהב"ד ההוא דנו אותו הזמן, שהיה המקדש מחולל ובידי זרים, כזמן הזה, שהיתר הנזיר תלוי בתגלחת לבד. ואפשר שהיתה להם הוראת שעה, לפי שהיו הרבה נזירי אלהים בעם באותו הזמן היקר, כנודע מספור היפה של שמעון הצדיק בדור שלפני זה (נזיר ד' ע"ב): פעם אחת בא וכו', ואין בזה חדוש. שבית דינו של חשמונאי הוכרחו לדון הרבה עפ"י הוראת שעה, וגדר הפרצות שפרצו בשערורה גדולה זו, וכנודע מברייתא: מעשה באחד שרכב סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שהיה וכו' (סימן י').