ויקרא ו:יח מחשבת ישראל: עקידת יצחק, דרשת שבת הגדול ונתיבות עולם

ועתה אחר שנתישב כל זה הנה הוא נאות וקרוב לשמוע כי ענין הפרה אדומה וסודה כשיעויינו מלאכותיה ויושקפו רמיזותיה כראוי הכל היא להיישיר האדם הנלבב אל טהרת נפשו ונקיותה להתקדש בה בחייו כדי שלא תטמא אחרי המות אבל שתפרד בטהרה וקדושה ותמהר לבא אל המקום אשר תתקיים שם לעתיד לבא לפני אלהיה. וזה הסוד כלו גלו אותו חז"ל לגמרי באומרם משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך וכו' (שם) כך אמר הקב"ה תבא פרה ותכפר על מעשה העגל כי הפרה באמת היא אמו של עגל. והכוונה על רוע המחשבה כי היא הפרה ורבה בנים משחיתים והם המעשים המכוערים המכונים אל עגלים ועתודים בני בשן גם שעירים ירקדו שם ובאמת תבא פרה ותקנח מעשה העגל כי בתקון המקור והשרש יתוקנו כל חלקי הפעולות ואם כן יראה שמי שצרף וזקק את הפרה לגמרי ביער כל החטאות והאשמות מן הארץ כמו שאמר הכתוב זאת תורת העולה הוא העולה וגו' המזבח וגו' (ויקרא ו׳:י״ח). והעולה היא העולה על הלב כמו שאז"ל (ויק' רב' פ"ז) ונאמר זאת תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת וגו' (שם). וכן אמר במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם (שם ז'). הנה שהזריז המתקומם על האם ושוחטה במקום ובזמן אשר ישחט אותה ישחוט את שני בניה אלה כחטאת וכאשם שהרי הם שרי הנצבים על כל עון ופשע. ובדברי ר' משה הדרשן ושרף את הפרה כמו ששרף את העגל וכו' (עיין רש"י). והלא שריפת העגל לא היה עון אשר חטא שצריך עליו כפרה אלא שרמז כי כמו שתקון הבן היה שריפתו מכ"ש שיהי' זה תקון לאם. והנה אם כן סוד הפרה אצל החכמים היה להעמיד האדם על טהרת נפשו או להשיבה אליו כשתסור והיא תועלת נפלא מאד. ובמדרש הזוהר (פ' אחרי מות) בבעל תשובה אחד דהוה רשים באנפוי והוה ליה אסותה ע"י תשובה שהיישרו בה חכם מחכמי הדור. וזה שהוא היה בעל עבירה עם אחותו ע"י שכרות בלילה והיה בבקר שמע קול אנשים רצים ויצא והנה כל אחד מהם הכוהו על פניו מזה ומזה ויצא ונשאר נגוע ומוכה ומכוער ביותר והוא בא להתודות עונו לפני אותו חכם ויען לו שירחץ פניו תמיד במי דמעותיו על החטא ההוא וירפא וכן עשה כמו שהאריך בזה שם ויום אחד ימים רבים אחר שנתרפא פגע באותו חכם ולא הכיר והיה מגיד לו אשר הרהו והיה מספר בשבח התשובה. וזה לשונו לא מלא קיימא באנפי תשובה ואנא הכי אוליפנא ואסותא דאיהבו לי זימנא חדא דהוינא רשי' באנפאי ויומא חד הוינא אזיל באורחא ואערענא בחד זכאה ועל ידו אתעבר מנאי רשימא א"ל בריך רחמנא דזכינא למחמי לך בהאי זכאה חולקך בעלמא דין ובעלמא דאתי א"ל אנא הוא דאערעך אשתטח קמיה ואתייה לבתיה ואתקין קמאי תרין סאין דנהמא ובשרא דעגלא תליתאה בתר דאכלו א"ל ההוא גברא ר' אימא לך חד מילאי חדא תורת' סומקתא אית לי אמא דעגלא דבשרא דאכלנ' ויומא חד עד לא אתעברת ואולידת אזילת בתרה למירעא במדברא עד דדברנא לה אתברי קמאי חד גברא אמר לי מה שם תורתא דאי אמינא מן יומא לא קרינא לה בשמה אמר לי בת שבע אם שלמה מתקרי בעוד דהדרנא ראשי לא חמינא ליה וחייכנא מההוא מלה והשתא דזכינא באורייתא אצטערנא על ההוא מלה דאסתכלנא דמלה דחכמתא היא ולא ידענא א"ל ודאי מלה דחכמה היא ורמיזא עילאה לעילא ותתא אבל תא חזי בת שבע איתקרי ממש בגין דכתיב בה שבע דשבע שבע פרות שבע שרפות שבע הזאות שבע כבוסין שבע טמאים שבע טהורים שבע כהנים משה ואהרן בחושבנא דהא כתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן שפיר קאמר ההוא גברא דאמר בת שבע א"ל בריך רחמנא דשמענא מלה בריך הוא דהא אקדים שלם בקדמיתא למזכי בהאי דכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב (ישעיהו נ״ז:י״ט). אנא כד דהוינא רחוק קב"ה אקדים לי שלם למהוי קרוב קרי עליה רבי אבא ואתה שלום (שמואל א כ״ה:ו׳). ראה כמה מסכים המדרש הנפלא הזה על כל מה שאמרנו כשנשגיח עליו ועל עניני השביעיות אשר כן ספרום בכל המדרשות שיש בפרשה הזאת שבעה פעמים פרה ושבעה פעמים שריפה ושבע הזאה וכן כלם כשתייחס אליהם רוב המעשים וההשתדליות הטעונים בזה וכשנצרפם אל דברי האיש בעל המעשה ומקרהו שכל זה מה שיורה הוראה שלימה שענין זאת הפרה ודאי היא תקון וזהירות להעמיד הנפש בטהרה וקדושה וחזרתה לקדושתה וזכותה אחרי אשר נטמאה כי על כן אתקרי אם שלמה כי היא היתה אם כל מי שהיה רחוק מאלהיו ונתקרב ונעשה שלום ביניהם אשריו מי שזכה לכך. ויראה יסבול כוונה זאת מאמרם על שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז׳:כ״ג) זו פרה אדומה (במ"ר פ' י"ט) וזה כי שלמה המלך בטח בחכמתו ובצדקתו בקצת הדברים החמורים שאסרה התורה וחשב לעמוד עליהם וסוף לא עמד טעמו בו (סנהדרין כ"א:) כי לעת זקנתו נשיו הטו את לבבו והיה מהראוי שתבא בת שבע אם שלמה ותכפר על מעשיו כי היא אמו כמו שכן עשה דוד שנשתמש בדבר איסור ולבסוף באת בת שבע וכפרה עליו במירוק וזיכוך התשובה כמו שאמר בבא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע בת שבע ממש הרב כבסני וגו'. כי פשעי וגו' עד תחטאני באזוב ואטהר וגו' (תלים נ"א) כי הנה הוא שחט את הפרה ושרפה כמו שנאמר בפירוש ולבי חלל בקרבי וכנגד זה אמר בזה המזמור לב טהור ברא לי אלהים וגו'. מכלל דראשון אזל ליה. והוא מה שהורה עליו שלמה במאמר ההוא כמו שאמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשת פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני והכוונה שכבר ירד לטעמה זה לפי מה שחקר ודרש ופשפש בה וחשב להתחכם בה לאמר אחטא ואשובה ולבסוף נמצאת רחוקה ממנו כי לא עלתה תשובה בידו כדוד אביו לחזור וליטהר בטהרתה והוא ענין נכון מאד כפי טבעו וזה כלו מה שנתבאר מדברי ריב"ז באותו מאמר שזכרנו שמגיד שם שאל גוי אחד אילין מיליא דאתון עבדין נראין כמין כשפים וכולי והשיב שמא ראית מימיך אדם שנכנס בו רוח תזזית אמרו לו הן אמר להם ומה אתם עושים לו אמרו לו מביאין עקרין ומעשנין תחתיו ומרביצין עליה מים והיא בורחת אמר להם ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך כך הרוח הזו רוח הטומאה הוא דכתיב ואת רוח הטומאה אעבור מן הארץ (זכריה י״ג:ב׳) מזין עליה מי הנדה והוא בורח (מדבר רבה פרש' י"ט). הנה דבריו אלה היו עם הגוי ההוא דרך דחייה בקש כמו שהיה עם הצדוקים שזכרו תחלה כי באמת רוח הטומאה נמצאת בכאן אבל על דרך האמת לא נדחית משם ע"י ההזאה כענין רוח התזזית שזכר ולפיכך אמרו לו תלמידיו רבינו לזה דחיתו בקש לנו מה אתה אומר אמר להם חייכם לא מת מטמא ולא פרה מטהרת אלא כך אמר הקב"ה וכו': ואין כוונתו להכחיש טומאת המת וטהרת הפרה חלילה שהרי הם הלכות חמורות וגופי תורה אבל הוא כמו שא"ר חנינא בן דוסא לתלמידיו ראו בני שאין ערוד ממית וכו' (ברכות ל"ג.) והטעם אין עקר טומאה זו ושרשה מן המת כי למה תטמא נבלת האדם מיתר הנבלות וגם אין עקר הטהרה מהפרה עד שתעמוד לנו זאת השאלה ששאל הגוי כי ע"ד האמת הטומאה באה מכח הנפש כמו שאמרנו ראשונה גם הטוהר תעמוד ממנה כשתעמוד על זיכוכה ומירוקה כאשר הוכחנו אחרי כן אלא כך אמר הב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי שיעשו כל אלה המעשים בפרה כדי לעורר לבות האנשים על מה שיחייבהו לעיינו ולתת אל לבם בצורך טוהר זאת הנפש ונקיותה כמו שיוכל להתעורר בכל המעשים ההם אשר נצטוו בה כאשר יבאו בסדר הכתובים כי על זה ועל כיוצא בו אמרו דרוש וקבל שכר כמו שכתבנו בכל המעשה המשכן והכלים והבגדים וזולתם ומעתה יתבאר על נכון המאמר אשר דברנו ראשונה מסכים לכל מה שאמרנו:

היו"ד, בפרשה שלאחריה (ויקרא ו, ז-יא) "וזאת תורת המנחה", למה סמך המנחה אחר העולה, היה לו לסמוך אחר העולה או חטאת או שלמים, והרי מנחה אינו דומה כלל לעולה. הי"א, (שם פסוק ח) "והרים ממנו בקומצו", בכל הפרשה כתיב לשון נקבה, וכאן כתיב "והרים ממנו" לשון זכר. הי"ב, בפרשה שלאחריה בפרשת החטאת כתיב (ויקרא ו, יז) "וידבר" בתחלת הפרשה, וכאן כתיב "וזאת תורת המנחה", ולא כתיב "וידבר וגו'". הי"ג, בפרשה שלאחריה כתיב (ויקרא ו, יג) "זה קרבן אהרן ובניו", למה כתב לשון "זה" אצל קרבן אהרן, יותר מבשאר הקרבנות. הי"ד, מה שאמר בקרבן הזה מנחה (ויקרא ו, יג) "תמיד", איך הוא מנחה תמיד, הרי לא היתה רק (שם) "מחציתה בבקר ומחציתה בערב".

ועל החבור הזה שיש* לאדם על ידי התורה, בארו עוד שהוא הדביקות הגמור שיש לאדם בו יתברך. לכך אמרו בפרק בתרא דמנחות (קי.), "שיר המעלות העומדים בבית ה' בלילות" (תהלים קלד, א), אמר רבי יוחנן, אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילות, מעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בעבודה. "לעולם זאת על ישראל וגו'" (דהי"ב ב, ג), אמר רב גידל* אמר רב, מזבח בנוי, ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב קרבן. ורבי יוחנן אמר, אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב (ויקרא ז, לז) "זאת התורה לעולה למנחה וגו'", כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה ומנחה. אמר רבא, האי "לעולה [למנחה]" 'עולה ומנחה' מיבעי* ליה. אלא אמר רבא, כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ומנחה ולא חטאת ולא אשם*. אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (ויקרא ו, יח) "זאת תורת החטאת*", (ויקרא ז, א) "זאת תורת האשם", כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם, עד כאן.