ויקרא כו:מב מחשבת ישראל: נצח ישראל, זכרון ליום ראשון, גבורות השם ומורה נבוכים

וכל ענין זה רמז הכתוב, דכתיב (ויקרא כו, מב) "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור". למה נאמר אצל [אברהם ו]יעקב זכירה, ואצל יצחק לא נאמר זכירה, כי אפרו של יצחק נראה כאילו צבור ומונח על גבי המזבח (רש"י שם עפ"י הספרא שם), עד כאן. ובאור זה, כי הזכירה שייך אל דבר שאינו לפניו, אבל מצד כי יצחק מסר נפשו אל השם יתברך, וביטל עצמו אל השם יתברך, הרי אין לו הבדל מאתו יתברך, ולא יתכן בזה זכירה, כי הוא נראה תמיד לפני השם יתברך. וזהו שאמר שראה אפרו, רוצה לומר מה שמסר נפשו אליו, לכך הוא לפניו תמיד. ואלו הדברים הם עוד סודי חכמה עמוקה מאד, ואי אפשר לפרש יותר:

בספרי ח"ן מבואר שהדין של ראש השנה הוא מבחינתו של יצחק, מסיטרא דיצחק – "פחד יצחק", ספירת הגבורה. "וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור".¹²ויקרא כו, מב. "למה נאמר ביעקב ובאברהם זכירה וביצחק לא נאמר? ...ורבנן אמרי: רואה אפרו של יצחק כאילו צבור על גבי המזבח".¹³ויקרא רבה, לו, ה. הראייה מתרחשת בהווה, אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח, ולכן הוא נראה, "בהר ה' ייראה".¹⁴בראשית, כב, יד. הוא איננו אירוע שאירע בעבר, אלא נחקק לעד בהווה האלוקי, וזאת הזכירה שהיא בבחינת ראייה. וכבר דרשו שראייה היא יראה.

דעת רבי יוסי הגלילי כי קריעת ים סוף היה בשביל הצרה שהגיע לישראל, ובשביל הצרה ראה הקב"ה עקידתו של יצחק לפניו, כאילו היה נשחט יצחק, ובשביל כך קרע להם את הים. כי כאשר ישראל נתונים בצרה, זוכר להם עקידתו של יצחק, ומושיע אותם בעת צרה. ודבר זה גם כן ענין* נפלא, כי לא היה כיום הזה, שכל ישראל בשעה אחת הגיעו לצרה אחת בפעם אחד. ואין ספק שהוא יתברך זוכר להם עקידתו של יצחק אביהם, שדבר זה מסוגל לישראל לזכור להם בעת צרתן, ואין כאן מקומו להאריך. ואז בזרוע נטויה היה בוקע הים, דכתיב (ישעיה סג, יב) "מוליך לימין משה זרוע תפארתו". ולפי זה גם כן היה קריעת ים סוף מן השם יתברך, ובכח הנבדל קרע הים. ורמזו זה במקום אחר (ספרא ויקרא כו, מב), במה שלא נאמר זכירה ביצחק, רק (ויקרא כו, מב) "ואת בריתי יצחק", כי דבר זה לא נבדל ולא נשכח מאתו, ולכך קרע הים הוא בעצמו.