וְאָמַרְתָּ֤ אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר הִנֵּה־אִ֞ישׁ צֶ֤מַח שְׁמוֹ֙ וּמִתַּחְתָּ֣יו יִצְמָ֔ח וּבָנָ֖ה אֶת־הֵיכַ֥ל יְהוָֽהּ׃
מורה נבוכי הזמן
גם רוח האדם, הרוחני שבאדם, הנשמה, האדם הפנימי שבקרב האדם החיצוני, לפי דברי ידידיה, גם הוא תעודתו להיות גילוי השם, לקבל אל נפשו חיות אלהי, ולהשפיעה ולהפיצה מקרבו לסביבות, ולא חילק ידידיה בין הנשמות, הרוחניים צבא מעלה; כי אם כמו אפלטון ובכל האמונות הקדמונות (שמהם לקחו למוד זה היונים) חשב את הנשמות לעצמיים של מעלה, שמיימים, (טהעיאָי לאָגאָי, אמרי אלוה) שירדו לעולם הזמניי, עולם שהוא זר ונכר לטבעם. – ולפי זה גם הרוחני שבאדם הוא ציור ותמונת המצוי, אך לא בעצם וראשונה, כי אם באמצעות המאמר; ולפי שרק מאמרו הקדום הוא טפוס וציור של האלוה הנסתר. וכל שכל בעל תכלית הוא דפוס וציור של הכח האלהי ושכלו ההוא. ודבר זה מבואר היטב בקונטרס שהביא אייזעביוס בהכנתו (ס"ג פ' י"ג צד 323): בצלם ודמות האב העליון הכולל, אי אפשר שיעשה בן תמותה, המעותד למות, רק לבד בדמות האלוה השני, שהוא מאמרו (ושמו) (קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד). צורת השכל פותחה ונבראה בנפשות בני אדם ע"י המאמר האלהי; לפי שהאלוה יושב קדם למאמרו, נשגב על כל מה שנקרא תבונה ושכלי, ולזה, זה הנשגב מן המאמר ויושב בסתר עליון, לא ידמה אליו כל נוצר. – האדם הוא לפי זה צורה ודפוס של המאמר והכח או המדה, המגלה לעד ולנצח נצחים סתרי אלוה הנעלם. – האנושית תתהוה לאלהות, היינו שתתגלה חיות אלהי בצורת האנושי, כמו שהצורה האנושית היא לבדה שנבחרה להתודע ולהגלות בה חיי האלהים הנעלם. – צורה האנושית ותואר וצלם בן אדם היתה יקרה אצל כל זקני קדמוני האלהיים שביהודים, לפי שהיא הבאה בכל מראות האלהים לנביאים. (ואומר כאן נעאנדער: "כי חכמי הודו וכיוצא בהם באמונות הקדמוניות, שלא החזיקו במראות ובגלות השם בתמונה האנושית לבדו, ובחרו במראות ובחזיונות השם גם בצורות אחרות, השכיחו לעם את הוד תפארת האדם ויקרו, שצורתו לבד תגלה בעצמה את השם (גילוי נגלה לכל), ושהוא מושגה במעשיו, ועשוי האדם כדגי הים וישתחוה האדם לכל יצורי הטבע האלמים המתים"). כונתו שהגם שהשכילו או הרגישו החכמים והדתות ההם, שיש חיות רוחני אלְהי בכל הנמצא, ואף בדוממים, ואף כי במה שלמעלה מהם, הנהו כחם סתור וחשוב ונעלם. לא יודע לרוב האנשים, ולא יוכלו להבינו, כמו שנבינם בקל, במה שהוא האדם, וצורתו חסר מעט מאלהים וקרוב אליו, ועי"ז הורגלו הפתאים שבהמונם של הנזכר לעבוד ולכבד הצורות ההם, לא בלבד בשביל הרוחני שבקרבם, הבלתי נראה להם, כי אם רק בשביל חומריותם וחושיותם, וזו היא ע"ז, מפסדת הדעות והמעשים בשרש התחלתם): – והנה חשב ידידיה את המאמר כראש הצורה וטופס שממנו נצטיירה האנושות כלה, והוא להיותו מרכז של כל גילוי והראות חיות השם, אשר בהתרחבו ובשובו מכללותו והתיחדות פרטי, נראה בצורה אנושותו, הנהו אם כן, האדם הקדמון, האדם השמיימי (והוא הצלם והדמות, שהאדם נעשה בו בעצמו ובפעולתו). מקום ראיה עיקרית למושגו זה, הוא לידידיה המקרא בזכריה: הנה איש יצמח שמי ומתחתיו יצמח ובנה את היכל ה' (נעאַנדער משקיף בזה לאמונתו, ולא עלתה בידי כלום, ביחוד אצל מי שיודע לחלק בין מה שנמצא בחבורי דתם מדעות האיסיאים ועמוקותיהם (ובחלק זה יקל לו תמיד למצא ראיות מדברי קדמוני חכמינו) ובין מה שהוסיפו עליהם הסכלות והבערות ההמונית, ולפעמים גם ערמת קצת פרושים שביהודה.
גבורות השם
ובפרקי רבי אליעזר (פרק מח) נתן טעם אחר על מלת "פקד פקדתי" שבו נגאלו. אמר, וזה לשונו שם; רבי אליעזר אמר, חמש אותיות נכפלו כולן לשון גאולה; כ"ף כ"ף שנגאל אברהם אבינו מאור כשדים, שנאמר (בראשית יב, א) "לך לך מארצך". מ"ם מ"ם שנגאל בו אבינו יצחק מפלשתים, שנאמר (בראשית כו, טז) "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד". נו"ן נו"ן שנגאל בו אבינו יעקב מיד עשו, שנאמר (בראשית לב, יב) "הצילני נא". פ"א פ"א בו נגאלו ישראל ממצרים, שנאמר "פקד פקדתי". צ' צ' בו עתיד לגאול את ישראל בסוף מלכות רביעית, שנאמר (זכריה ו, יב) "איש צמח שמו ומתחתיו יצמח". וכולם נאמרו לאברהם, ואברהם מסרן ליצחק, ויצחק מסרן ליעקב, ויעקב מסרן ליוסף ולאחיו, שנאמר (בראשית נ, כד) "פקד פקדתי אתכם". ואשר בן יעקב מסר סוד הגאולה לבתו סרח. וכאשר בא משה ואהרן, ועשו אותות לעיניהם, הלכו זקני ישראל אל סרח בת אשר, אמרו לה; בא אדם אחד ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה אליהם, אין באותות אלו ממש. אמרו לה, והלא אמר "פקד פקדתי אתכם". אמרה להם, הוא האיש שבא לגאול ישראל, שכך שמעתי מאבא, שנאמר (שמות ד, לא) "ויאמן העם כי פקד ה' עמו", עד כאן.
גבורות השם
ואף על גב כי כאן אין אות פשוט, כי "פקד פקדתי" שתי הפיאי"ן אינם פשוטות. אין זה קשיא, אחר שאי אפשר שתהא פ"א פשוטה בראש התיבה, לא היה כאן הרמז רק בכפילת הפי"אין, כלומר שנגאלו במעלה העליונה של כפל הפ"א, דהוא פ"ף פשוטה. שאין לך מעלה יותר עליונה באלפ"א בית"א רק הצ' פשוטה, שהוא עוד יותר במעלה. וגאולה זאת תהיה גאולה אחרונה, שנאמר (זכריה ו, יב) "איש צמח ומתחתיו יצמח", ואין עוד מדריגה אחריה, והיא נצחית, ודי בזה.