זכריה יא:ז מחשבת ישראל: נתיבות עולם ומורה נבוכים

ובפרק הפועלים (ב"מ פה.), רבי זירא כי סליק לארעא דישראל, יתיב מאה תעניתא דלשתכח מיניה תלמודא דבבלאי, כי היכי דלא נטרדיה. פירש רש"י זכרונו לברכה; 'תלמודא דבבלאי' - גמרא שלנו. 'כי היכי דלא נטרדיה' - כשעלה לארץ ישראל ללמוד מפי רבי יוחנן ואמוראים שבארץ ישראל, לא היו בני מחלוקת, ונוחין זה לזה כשמן, כדאמרינן* בסנהדרין (כד.), ומישבים את הטעמים בלא קושיות. ובפרק ג'* דסנהדרין (כד.), אמר רבי אושעיא, מאי דכתיב (זכריה יא, ז) "ואקח לי שתי מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים". "נועם"* אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימים זה לזה בהלכה. "חובלים" אלו תלמידי חכמים שבבבל שחובלין זה את זה בהלכה. "ויאמר אלי אלה בני היצהר העומדים וגו'" (זכריה ד, יד) "ושני זיתים עליה" (שם פסוק ג). "יצהר"*, אמר רבי יצחק, אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנוחים זה לזה כשמן זית. "ושני זיתים עליה" אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמרורים זה לזה כזית.

וממשלי הנבואה – משלים רבים שלא פורש ענינם ב׳מראה הנבואה׳ אלא אחר היקיצה ידע הנביא מה היתה הכונה – כ׳מקלות׳ אשר לקח זכריה ׳במראה הנבואה׳.

ויותר נפלא מזה – שתהיה ההערה בשם אחד אותיות השם ההוא הם אותיות שם אחר בשינוי סדרם, ואף על פי שאין שם גזרה בין שני השמות ההם ולא שיתוף ענין ביניהם בשום פנים – כמו שתמצא במשלי זכריה בלקחו שני המקלות לרעות הצאן ׳במראה הנבואה׳ וקראו האחד ׳נעם׳ והאחר ׳חובלים׳; והיתה הכונה בזה המשל – שהאומה בתחילת ענינה היתה ב׳נועם יי׳ והוא אשר הנהיגה והישירה והיתה שמחה בעבודת האלוה מאושרת לזה והאלוה רוצה אותה אוהבה, כמו שאמר ״את יי האמרת היום וגו׳ ויי האמירך היום וגו׳״ – ומנהיגה ומישירה, אז משה ומי שאחריו מן הנביאים; ואחר כן נעתק ענינה עד שמאסה עבודת האלוה ומאסה האלוה ושם מנהיגיה ׳חובלים׳ כירבעם ומנשה. הנה זאת המילה לפי הגיזרה – כי ׳חובלים׳ מן ׳מחבלים כרמים׳; ואחר כן למד ממנו גם כן – רצוני לומר: מקרוא שמו ׳חובלים׳ – על מאסם בתורה ומאוס האלוה אותם – וזה הענין לא יגזר מ׳חובלים׳ אלא בהחליף סדר החי״ת והבי״ת והלמ״ד – ואמר בענין המיאוס והגעילה מזה המשל: ״ותקצר נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי״ – והפך אותיות ׳חבול׳ ושמהו ׳בחול׳.