יחזקאל כט:ג מחשבת ישראל: עקידת יצחק, האמונות והדעות, חובות הלבבות וגבורות השם

אמנם קצת הפילוסופים הקדמונים שגזרו על מציאות הנבואה הנה הם תארוה לפי דעתם ושמו מדתה משוערת למדתם וזה כי האדם הנבון המפרח על צד היותר גאות במעשים התבוניים אשר אצל הדברים האיפשריים יקרא אצלם נביא בענין ההנהגה וכשיתיישר במעלות השכליית אל השגת המושכלות והידיעות בענינים הכרחיים יקרא להם נביא בהשכלה ולזה כאשר יעלה חכם מהם בלמוד מהדקדוק אל ההגיון וממנו אל ההנדסה והתשבורת ומשם אל חכמת התכונה וממנה אל הטבעית ומשם יעלה אל מה שיקרח אצלם החכמה האלהית כבר יחשב לאיש ההוא. שעלה אל הר ה' ושעמד במקום קדשו וכאשר נתקיים להם ציור אלו העיונים שהשיגום ובפרט בענינים האלהיים כשעלו בידם עיונים דקים דמייניים חשבום לאמתיים כבר יאמרו שראו מראות אלהים ושבמחזה שדי חזו כל מה שיושג להם מהעיון. והיה מהם מי ששם משלם לעור שמצד הרגלו וטוב הרגשו ידע כל מבואות העיר רחובותיה ומובאיה ואחר נתפקח כי אז ראה בעיניו אמתת כל מה שידע בתחלה ולא נתחדש לו רק תוספת ביאור ותענוג כמו שכתב זה החכם בהקדמת אגרת חי בן יקטן. והנה המאמר הזה ומשלו אם יאמר על חקירתם הוא מבואר הביטול שאם הנביא לא ישיג בנבואתו רק מה שיודע אליו ראשונה בכח עיונו מה הוסיף כח האלהי ומה תועלת יש בהם. ומ"ש מתוספות הביאור והתענוג זה ודאי יצדק במשל שנוסף לו דעת והכרה במראות והגוונים אשר היתה לו בהם עד הנה השערה חסרה בלי ספק גם התענוג שנהנה הנאה חושיית אשר למראה עיניו, אבל בנמשל לא יצדק כלל שהדברים הידועים השגה שכלית באמתת גדריהם ובמשיגיהם העצמותיים אשר אין להרגש חלק בהם מה יוסיף ומה יתן תענוג בהן עוד הכח הנבואיי ואין דעת יותר מדעת: באמת דעת זה הוא נצר משורש נחש הקדמוני וענף עץ הדעת טוב ורע כל אוכליו יאשמו מבלתי תת שום מציאות אל הרצון האלהי על מציאות העולם והנהגתו זולתי ע"י הטבע הקדום המרוייב מצד סבותיו ושלא להיות שום דבר רק מה שיגזור השכל אפשרות מציאותו מצד עיוניו ולזה כחשו בכל הספורים הבאים בתורה ובנביאים מהניסים והפלאים היוצאים מההקש הטבעי כי אמרו שא"א לצאת אל הפועל רק מה שביד החכמים לעשותו אם מפלאי הטבע ותחבולותיו או ע"י הקסם או הדמיון וכיוצא כמו שנודע מדבריהם ולא בחרו בעצמם רק המציאות החמרי לבד כמו שיבא אצל העגל שער נ"ג. ואלה אשר השחיתו את העולם בדעותיהם המקולקלות והם אשר חשכו המון העם מלכת אחרי אלהיהם כי גרשו האמונה בו ובהשגחתו מכתותיהם. ועל ההצלה מהם ומשבושיהם בקש שלמה בתפלתו שתים שאלתי מאתך אל תמנע ממני וכו' ואמר ראש ועושר אל תתן לי וכו' (משלי ל') כמו שכתבנו ביאורו שער ט"ז לפי שראה שמהם נפרדו הארבע כתות המקולקלות שסמכם שם באומרו אל תלשן עבד אל אדוניו פן יקללך ואשמת. דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך דור טהור בעיניו וכו' (שם). אמר שרעות הכתות האלה וקלקולם אין ראוי להלשינם אל אדיניהם שבשמים כי אחר שגלוי וידוע לפניו ית' הנה לא יגיע מההלשנה רק קללת העבד המולשן לא זולת. וזה צחות מליצה להראות בה עוצם פרסומם ברשעתם. והנה מצד היותם גוזרים היות עניני המציאות כלם ע"ד החייוב כמו שאמרנו אמר עליהם דור אביו יקלל וכו' כי הם לא יחזיקו טובה לאביכם שבשמים במה שימשך מרצונו דבר מכל צרכיהם ושוה בעיניהם שיברכוהו או יקללוהו כי לא יגיע מזה ריוח ונזק רק אם יזהרו מזה מדרך המוסרי גם את אמו שהוא טבעם הנאות מכל הב"ח לא יברכו ולא ישבחו מאחר שלפי דעתם א"א להם לקבל שכר אלהי על טוב מזגם ויושר בחירתם. ועל חושבם שכבר הכינו עצמם למעלת החכמה בזיכוך שמריהם וטוהר מדותיהם ומחשבותיהם שזכרו בספריהם אמר דור טהור בעיניו ומצאתו לא רוחץ (שם) כי עדיין פחיתות דעותיהם המוטבעות בהם מזוהמתו של נחש הקדמוני הם מוטבעות בדור ההוא הרע ועוד טומאתו בו אשר לא יכול להטהר כי אם יובא במים החיים מי התורה האלהית המסירה והמפסקת הזוהמא ההיא ולא זולת. אמנם על השתגעם בחשבם שכבר עלו במעלות הנבואה וראו גדולות ובצורות במראות אלהים אמר (שם) דור מה רמו עיניו ליחס לעצמם גדולות ונפלאות מהם עם היותם בלתי רואים אם לא שעפעפיהם ינשאו ע"י זולתם כאלו האנשים שעפעפי עיניהם גדולים מאוד ונפל בהם רפיון העצבים ולא יכלו לראות אם לא שינשאו על ידי אחרים והם קרוב מאד לסומים והנמשל דומה למשל מאד כי העיון האנושי היא נמנע להשיג האמיתות בעיון האלהי אם לא בהישרה אלהית כמו שביארנו בשער הנזכר. והם לא הרגישו אבל חשבו שמה שלא הושג להם אין לו מציאות ולזה הם מתפארים כסבורים שהגיעו אל תכלית השלמות כמו שיחשוב העירוני העשיר מה שלא ראה אותו בעירו אין לו מציאות. ולזה הוא משתרר בעצמו בחשבו שכבר הגיע אל תכלית המעלה האנושית ומזה נשתגעו גדוליהם. זה יאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיהו י״ד:י״ד). וזה השמים אעלה למעל מכוכבי אל ארים כסאי (שם) וזה לי יאורי ואני עשיתיני (יחזקאל כ״ט:ג׳) וכאלה רבות, וזה סכלות נפלאה הוכיח עליה האלהים ע"י עבדיו לא' מהם באומרו זדון לבך השיאך שכני בחגוי כו'. ועוד אם תגביה כנשר וכו' (עובדיה) אומר כי זדון לבו השיאו לחשוב מחשבות נפלאות ונפסדות שאין להם שום סמיכות וזה כי הוא דבר של תימה שמי שהשכינה בחגוי סלע הוא תכלית רום שבתו ואינו יכול לעלות משם אפי' אמה אחת יהיה אומר בלבו מי יורידני ארץ ומה יעשה אם ישכון באויר או בגובה השמים אבל תדע שאין צ"ל עכשיו שאתה שקוע בארץ ואתה ירוד מעצמך כי אם תגביה כנשר ברום האויר וגם אם בין כוכבים שים קנך שהם למעלה מהגלגלים משם אורידך נאם ה' (שם) זה חלק האנשים אשר רמו עיניהם לבלתי הכיר את עונם וגוזרים על עצמם מעלות וגדולות לא להם, לא כאלה חלק אנשי השם אשר גדלו בבית המלכות ששמה ישבו כמה מעלות מהשרים והכירו את עצמם והקטינו שעורם בערכם כמו שהיה ענינו של אברהם אבינו כשעלה למעלת הנבואה והיו לו מהלכים בין הנמצאים הנבדלים אמר ואנכי עפר ואפר. דוד אמר כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וכו' מה אנוש וכו' (תהילים ח׳:ד׳). ואמר ואנכי תולעת ולא איש (שם כ"ב) ומשה ואהרן ונחנו מה (שמות ט״ז:ו׳) וזולתם. סוף דבר כי זדון לבם וקיצורם השיא אותם בפלוסופותם להקרא נביאים וחוזים עם שהם רחוקים מהמעלה ההיא. אמנם על היותם בדעותיהם אלו משחיתים את העולם ומגרשים האמונה מכתותיו ומבטלים יראת שמים ומשלחים רשעי האנשים אלו באלו באומרם לית דין ולית דיין אמר (משלי שם) דור חרבות שניו והוא מבואר שהם הגורמין ודמם להם יחשב. ואחר שזכר ד' כתות ודעותיהם זכר ד' שפטים הרעים אשר עשאם האלהים להפרע מהם ע"פ מדותם ואמר לעלוקה שתי בנות הב הב שלש הנה לא תשבענה וכו' שאול ועוצר רחם ארץ לא שבעה מים וכו' (שם). אמר כי אל הנקמה וההפרע מהם יש לו עלוקה א' בת שתי פיות וכל אחת מהנה אומרת הב הב וא"כ הם ד' והוא ממש כפי רשעתם שלמאמרם בהקדמות יחוייבו להם שני סכליות. הא' חיוב המציאות ממציאות סבתו. והשני סלוק ההשגחה הרצונית. והנה מהסכלות הראשון נמשכו להם ב' שבושים הא' מה שאמר דור טהור בעיניו וכו' והשני מה שאמר דור מה רמו כמו שאמרנו. ומהסכלות השני נמשכו להם השנים הנשארים והם דור אביו יקלל ודור חרבות וכו'. והוא מבואר. ואחרי כן באר השפטים ההם בעצמם. כנגד הראשון אשר אביו יקלל וכו' אמר שאול, כי דור שאביו ואמו יעזבוהו לפי דעתו מי יאספהו כי אם שאול מתחת והארץ אשר היתה אם כל חי תפתח את פיה ובלעה אותם בלא זמנם וזהו פורענות המגפות המתרגשות לבא בעולם ומכלות אותם. וכנגד הדור השני אשר היה טהור בעיניו וכו' אמר ועוצר רחם וזה כי האיש והאשה כשנזדווגו להוליד כבר חשבו שלא חסרו מכל צרכיהם כלום אבל אינו כן כי מפתח ההריון ביד הש"י (תענית ב'.) ופעמים יעצור בהם וכן ישלח באלו שכבר חשבו שהכינו עצמה ושזככו חומריהם ושאינם צריכין דעת אחרת להשלמתם עוצר רחם אשר לא יולידו ולא יצלחו. וכנגד דור מה רמו עיניו וכו' לחשבם היותם מכתות הנביאים אמר ארץ לא שבעה מים כי יעצור להם את השמים ולא יהיה מטר ויראה אם יש ממשות בנבואתם להמעיר על הארץ בכחותיהם הנבואיות או בתפלותיהם כמנהג הנביאים הנזכרים בתורה ובנביאים או בחסידי האומה האלהית. וכנגד דור חרבות שניו אמר (משלי שם) ואש לא אמרה הון כי ימטר על רשעים המטים עקלקלותם המשולחים בהנהגתם אש וגפרית ורות זלעפות וכמו שנזכר בסדום ובנותיה. ויי' המטיר על סדום ועל עמורה וכו' וכן בקרח על זה הענין עצמו ואש יצאה מאת ה' (במדבר ט״ז:ל״ה) כי באש ה' נשפט בכל האנשים המשחיתים ההנהגה הכוללת. וכן כל דבר המפסיד ומכלה יכונה באש. ואחר שדבר בכל חלקי הכתות ומשפטיהם קלל אותם בקללה משותפת לכולם לפי הענין המשותף בהם והוא אומרם לאל סור ממנו כי טובתינו בל עליך. ואמר (משלי שם) עין תלעג לאב וכו'. וזה כי העורב אין לו עמל בבניו רק ההולדה לבד כי אחר כך הם מתנכרים אליהם ועוזבים אותם על רחמי שמים דכתיב לבני עורב אשר יקראו. (תהילים קמ״ז:ט׳) ונאמר מי יכין לעורב צידו (איוב ל״ח:מ״א). אמנם הנשר הוא ידוע שהוא מתעמל על בניו יותר מדאי כמו שאמר הכתוב כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף (דברים ל״ב:י״א). ואז"ל מוטב שיכנס בי החץ (מכילתא יתרו מ"ת פ"ב). ולזה אמר כי עין הרשעים האלו הלועגת לאב וכו' באומרו דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך. שזהו סבת כל רשעתם עם היותם מולידים אותם ומספיקין צרכיהם ראוי שיבאו עורבי נחל לנקר עיני האנשים האלה ולהם המשפט מצד ההולדה לבד, אבל לא יאכלוה לגמרי אלא בני נשר כי הם הראויים לתת נקמת ה' על שני הענינים יחד על ההולדה ועל יתר הספוקים:

וישמע יתרו להיות עקר מסדור הנהגת הבית להשגיח במה שיאות לאשה לפי כבודה לשבת בית בדרך מוסר וצניעות בהכנת כל צרכי השארה כסותה ועונתה ואף כי טורח הבנים ומזונותם מוטלין על האב והמהנה את חקם ומבטל מנהגם הרי הוא עוש' עול לפי הסדר הדתיי שזכרנו וישאר להם עליו תרעומת צריך להשלים ולפייס. וכבר נפל משה בזה החטא במה ששלח אם על בנים ועזבם זה ימים וגם עתה אחר כל הכבוד ההוא לא שם לבו עליהם אשר כל זה יגדיל עוד התלונה. ספרה התור' ממעלת יתרו חותנו ומוסר אשתו וטוב דעתה כי אע"פ שדרכו של איש לחזור על אבדתו ואין דרכה של אבדה לחזר אחר בעליה אשר מזה חוייב מדתי הבית (ב"ר פ' י"ז) שתתנהג האשה בכבדות בכל דברים של קירוב אצל בעלה ולבלתי בוא אליו כי אם חפץ בה ונקראתה באהבה וכבוד וכ"ש על אודות אשר שלחה מאליו לסבה מהסבות ואין צ"ל אם היה שם ריח גט פיטורין שתתחייב להתייקר נפשה לבלתי שוב אליו עוד אם לא אחר הפייוס והריצוי הנמרץ. ומהמבואר שבהיות הבנים בניו אצלה תתחזק סבת המיאון והסירוב להתפייס וכל שכן אם היה לה אב וגם הוא נכבד וחשוב דודאי סמכה דעתה עליו כי אז לפי הסדר הביתיי צריך לנהוג בה יקר יותר וחשיבות ותכבד לשבת בביתה. ואף אם תתעורר לשוב אליו כי תמשך בחבלי אדם ובעבותות אהבה אין לבא אביה החשוב עמה. עם כל זה אמר כי להכרתם מעלתו של משה באשר הוא חונה שם הר האלהים אשר שמעו את שמעו ואת גבורתו וכבר נתעוררו מתחלה לחסות תחת כנפיו ראו למחול על כבודם ולוותר אצלו כל הסבות המעכבות את התשובה ולבא אליו שם כלם כאחד. ואחשוב שהעיר השם את רוחם על זה כדי שימצאו האשה והבנים בעדת ה' ביום הקהל הנכבד והנורא אשר לא ישוער שיהיה בענין אחר כי מהמבואר שאם לא היו באים מעצמם הוא היה שולח אחריהם להביאם ליום ההוא בלי ספק. ושיעור הכתובים (התר ספק א') וישמע יתרו עם שהוא כהן מדין ושר וגדול מצד עצמו וגם כי הוא חותן משה שהוא חייב בכבודו כאביו את כל המעלה אשר היתה למשה מצד מה שעשה אלהים למשה ולישראל עמו. (ב) עוד שמע כי הוציא ה' את ישראל ממצרים והוא הסתלקות הסבה אשר בעבורה נשתלחה על פי אהרן שאמר לו על הראשונים אנו מצטערין וכולי (מכילתא יתרו פ"א) והנה יתרו זה עם היותו חותן משה וראוי לקנאת לכבודו וכבוד בתו לקח את צפורה אשת משה. (ג) עם היות דרכו של איש לחזר אחרי האשה ועוד אחר שלוחיה וגם את שני בניה עם שהיו יקרים מאד בעיניו. (ג) נוסף על היותם בניו למה שעשאם סימנים למה שהוצלח אחרי נפלו כי על זה קרא לאחד גרשם כי אמר גר הייתי וגו' ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי וגו' שאפילו שהיו שני כלים מסומנים לו ע"ז האופן היה מקפיד עליהם מאד וכבר כתבנו טעם ושם האחד בשער ל"ד וזה כלו מה שהטעימו הכתוב באומרו ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם וגו': וגם יתרו פירשה לו בעצמו על דרך שאמרו (שבת י':) הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו. אמר אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה כי מה בא ללמד זולת זה. ואומר אני כי אמרו אל משה אל המדבר הוא בטעם פרט וכלל לומר כי לא באו אז אל משה ממש רק שבאו אל המדבר שהי' חונה שם. (ד) והנה יתרו לבדו בא חרש לאמר להודיעו ביאתו על זה האופן ומה שויתר אצלו מההקפדות הנוהגת בכמו אלו העניינים דכגון דא ודאי מילתא דלא עבידא לפרסומי הוא וגם לגלות את אזנו כדי שיתנהג בהסברתם מה שיאות לעשות לפי כבודו של משה שהיה מלך ואין ראוי לותר בכבודו שאין כבודו מחול (קידושין ל"ב:) והוא מכלל אומרו אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך וגו' וכמו שאמרו ז"ל (מכילתא שם) אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך וגו'. והנה הוא שמע דבריו וקבל עצתו והחזיק לו טובה על בואו ואחר ששב יתרו אל מחנהו בלט נתפרסם שהמה באים וחונים במקום קרוב אצלם ויצא לקראתו לפי כבודו ובאו בפומבי גדול. ולזה ספר הכתוב וישאלו איש לרעהו לשלום ויבא האוהלה. (ה) לומר שבראשונה לא היה להם פנאי לזה וגם לא באו אל אהל ומשכן רק מחוץ למחנה נתראו פנים או שחזר ושאל בשלומו לעיני הכל להסתיר הראיה הראשונה. ובמדרש אני חותנך יתרו וגו'. רבי יהודה אומר שלח לו ביד שליח רבי אליעזר המודעי אומר שלח לו אגרת ולפי מה שפירשנו אין צורך: ויספר משה לחתנו וגומר. (ו) גם הכתוב הזה בשלמות זה האיש מדבר. שכשהיה מספר לו משה את אשר עשה ה' משפט כתוב בפרעה ובמצרים על אודות ישראל ואת כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה' אמר שהוא שמח והוסיף חדוה על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים. כי מתנאי המעולה לשמוח בדברים כאלה בבחינת הטוב הנמשך לא בבחינת הרע המגיע לשום אדם וכמה שכתב הכתוב (יחזקאל י״ח:כ״ג) החפץ אחפוץ מות רשע נאם ה' הלא בשובו מדרכיו וחיה. ירצה שאין כוונת השם יתעלה במות רשע זה אל העדרו רק אל תשובת רשע זולתו. ולזה אמר ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים וגו' וכלל עם מדת חסידותו זאת עוצם יכלתו ואמר גם ברוך יהיה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים אומה קשה כמו שיתבאר והנה ע"פ תכונה זו יש לדרוש נעשה בשרו חדודין (סנהדרין צ"ד.): עתה ידעתי וגומר לפי פירוש אנקלוס כאשר ישלם האל יתעלה לאיש כמעשהו יתפרסם עוצם יכולתו המוחלט כענין הסוחר העשיר מאד שהוא פורע לכל באי עולם במטבע מלכותו או כגבור הנוצח באיזה מין של זין שהבא כנגדו הוא בקי בו והמצריים כבר היו חושבים שיש להם ממשלה על המים כמו שנשתבח מלכם (יחזקאל כ״ט:ג׳) לי יאורי ואני עשיתני ולזה אמר (שמות א׳:כ״ב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וזה הפירוש הוא נאה אלא שעקר הגזרה חסר מן הכתוב והיא ביה דנינון והרמב"ן ז"ל חשב לתקן במה שכתב שלא נפרע בהם אלא בעבור שזדו עליהם יותר מדאי וכבר אמרנו בספקות שהיה לו לומר עתה ידעתי כי צדיק ה'. (ז) והנרא' בעיני כי באומרו אשר זדו עליהם כיון כי גדולתו נכרת מטעם שזדו המצריים עליהם והפצירו שלא לשלחם מה שלא היה נכרת אם היו שומעים ועושים בנחת כי יאמרו לרצונם עשו כי ראו שטוב הוא להשיב הפקדון לבעליו. משל לשתי מדינות שמרדו במלך הלך המלך עליהם האחת פתחו לו מיד וקבלוהו והאחרת עמדה במרדה וערכה עמו מלחמה ולא קבלתו עד שכבשה בכח גדול וביד חזקה באי זו מהם נראה כבודו וגבורתו של מלך הוי אומר בזו שמרדה והזידה כנגדו. וכמו שאמר (דברים ד׳:ל״ד) או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות וגו'. ואיפשר שלזה כיון באומרו (שמות ו׳:א׳) עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וגומר ירצה בעוד שידו חזקה וקשה ולא מתוך רפיון וכשלון כח. והוא אומרו. ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי וגומר. ויתכן שמאמר כי בדבר אשר זדו עליהם שב אל האלהים אשר הזכיר כי בידוע שהמצריים זדו על כל אלהי העמים להיותם עובדים אל ראש המזלות שהיא ראשית ממלכת מערכות השמים ולכן גברה ידם בחכמת הכישוף המכחשת פמליא של מעלה מכל עמי הארצות ולזה אמר הנביא על מצרים (צפניה ב׳:ט״ו) האומרה בלבבה אני ואפסי עוד שהוא מאמר של אלהות כלומר ואפס כמוני: והנה הנוצח את אלו שזדו על כל אלהים ברור הוא שהוא גדול מכלם ואלו הפירושים נכונים ולא יחסר כל בהם. ויקח יתרו עולה וזבחים לאלהים. אין ספק שהיה להם מקום וועד בו נגשים לתודה או לתפלה לפני האלהים ושם או סמוך אליו עשו סעודה של מצוה זו. וחז"ל אמרו (ברכות ס"ד.) כל הנהנה מסעודה שת"ח נהנה ממנה כאלו נהנה מזיו השכינה. וכבר כתבנו מענין סעודה זו ובפרשת המן שער מ"א והרלב"ג ז"ל שכתב שזה יעיד שהיה זה אחר שנעשה המשכן והמזבח איך לא זכר הקרבנות שעשו ישראל תחת ההר ביום מתן תורה (שמות כ״ד:ד׳). ע"כ שיעור מה שסופר בזה אשר לוקח ממנו מוסר השכל ועצת שלום אל חיי החברה הבייתית כי ממה שוויתרו ומחלו אלו השלמים על דרך מוסר וענוה כמו שאמרנו נלמוד מה שראוי לעשות בסתם אדם ושהמוחל מהם במקום הראוי הרי זה משובח: ומעתה למשפט נקרבה שהוא היסוד שעליו בנוי השתוף המדיני כלו כמו שאמרנו וכבר זכרנו ספקותיו: ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם וגו'. הכוונה לחז"ל באומרם מחרת יום הכפורים היה לומר שא"א לישראל לשפוט עד מחרת יום הכפורים שאליו ירמוז הכתוב ויהי ממחרת וישב משה כי משם התחילו ונמשכה התמדת הענין משם ואילך ולזה כשהתמיד שם יתרו וירא את כל אשר עושה בתמידות לעם הוכיחו על מנהגו. ואינו מחויב הכתוב שראהו עושה כן ביום הראשון לישיבתו וגם לא ביום מחרת בואו ממש אלא אם נאמר כי מאמר ויהי ממחרת יהיה נדרש לשניהם כי גם מחרת בואו ראהו כן ואם היו הימים לשני המאורעים מתחלפים. או כי באמרם מחרת יום הכפורים היה ירצו שהכתוב האומר ויהי ממחרת יכוין למחרת יום הכפורים כלומר שהוא מחר השלישי כי במחרת יום הכפורים כשירד בא יתרו וממחרתו ראהו יושב ושופט. ואלו הן עניינים רחוקים לפי הפשט וגם שאין להם שום מציאות כי אם לדעת האומר שאחר מתן תורה בא יתרו מה שהוא א"א מהדעת כמו שאמרנו וכמו שיתבאר היטב. (ח) ולזה אין לנו אלא פשוטו של מקרא כי הוא ואשתו של משה ובניו באו מיד אחר מלחמת עמלק וביום בואו או קרוב אליו הקריב עולה וזבחים לאלהים דאלו אחר מתן תורה כתיב (שמות כ״ב:י״ט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו וכבר נתחבט בזה הרמב"ן ז"ל. (ט) וממחרת זה היום ישב משה לשפוט את העם ויעמד העם על משה וגו': אמנם סבת עמידת העם עליו מבקר עד ערב וצורך העצה ההיא של יתרו לדעתי הי' להיות זה קודם מתן תורה שעדין לא נתן להם סדר המשפטים אשר ישפטו בהם שאם אמרו (סנהדרין נ"ו:) שבת ודינין במרה איפקוד ודאי על דיני השבת עצמו אמרו או קצת דינים חלקיים שעליהם אמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו אבל דיני ממונות וחבלות בכלל אח"כ נתנו להם שנא' (שמות כ״א:א׳) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וגו' כל הפרשה כלה וכן בשאר פרשיות התורה. והנה לזה הוכרח משה רבינו בתחלת ענינו לשפוט את העם בכל עסקיהם ובכל משאם וריבותם כפי אומד דעתו ושקול סברתו כמנהג קצת מלכים ושופטי ארץ ולא היה רחוק בעיניו שישארו על כך כיון שאפשר להם ליסד חקים ומשפטים כיתר העמים עד שנתעורר על הצורך ע"י חמיו כמו שיבא במה שאחר זה. וזה היתה סבת כל הקושי וכל הכבדות הנמצא בענין ההוא וזה כי להיותו שופט משקול הדעת ומסברא הנה לא היה יכול למנות דיינים ושופטים תחתיו כי לא יסמוך עליהם אם יכוונו אל היושר כמוהו או אם יטו המשפט לדעת לסבה מן הסבות או שמא לא יקבלום עליהם הכתות כי ירצו ללכת. אחרי ב"ד יפה ובזה היה נוטל עליו כל הטורח ההוא והנה נוסף עליו כברות אחר מזה הצד והוא כי כאשר ישפוט השופט מדעת עצמו כל אחת מהכתות תחשוב שמרצונו הוא מחייב ומזכה לא מדרך החיוב ולזה הכתות המתחייבות בדינו לא יקבלו בסבר פנים יפות ויפקפקו תמיד בדיניו כההיא (דמציעא ס"ט.) דא"ל כל אבתראי קא אזיל מר עד אמר (שם:) כגון דא צריך לאודועי. וכל זה מה שיחייב שיפליג השופט עמהם בהטעים להם דבריו עד שיתיישבו על הנדון וכולי האי ואולי עד שיצא היום כולו או רובו בדינים מועטים כי לשתי אלו הסבות יחוייב שיעמד העם על משה מבקר עד ערב ולסלק כל זה הטורח היה מהסכמת העמים ליסד להם חקים ומשפטים מטעם המלך וגדוליו ויועציו אין רשות לדון בזולתם כי מעתה אין לדיין רק לפרש להם על פי החק ההוא ושוב אין עליו תרעומת גם שיוכלו למנות כמה שופטים חכמים או הדיוטים בכל הכרכים והעיירות וערי הפרזות כי נקל להם לשפוט על פי הדינים הנודעים. ולזה כאשר ראה יתרו ענין זה והכיר הסבה הראשונה המביאה לכל זה הטורח והכבדות כמו שנאמר וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם שאל לו כמי שאינו יודע מה הדבר אשר אתה עושה לעם ומה זה שאתה יושב לבדך עמהם והם נצבים עליך מבקר עד ערב. והנה הוא אמר אליו כל העניינים אשר יעשה להם אשר בהם יצא היום. האחד כי רבים מהבאים שם יבואו לדרוש אלהים והכוונה שהיו הנכבדים שבהם שם לדרוש פניו ולבקר בהיכלו ואמר דרך מוסר וענוה כי ידע כי לכבוד האלדים הם דורשים אותו ומסבירים פניו והנה בזה יצא קצת היום. והשני כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי וגו'. כי הראשונים באים לדרוש אלהים אמנם השניים הם באים אלי לצורך הדבר ההוא שבא אלי מעצמו והוא דבר המשפט כנזכר כי אז ושפטתי בין איש ובין רעהו ובזה יצא חלק גדול מהיום. ואח"כ אני מתעסק בענין שלישי והוא אומרו והודעתי את חקי האלדים ואת תורותיו כי בידוע שהוא שונה הלכות בכל יום ממה שקבל במרה כמו שאמרנו וזהו סבת ההתיצבות הזה כל היום. והנה לפי שראה יתרו שכל הטורח הכבדות אשר עליו הוא לסבת המשפט כמו שאמרנו שבהתעסקו בו יצטרך לקצר בעניינים המיוחדים אליו מהלמוד ודרישת אלדים. (י) לזה אמר לא טוב הדבר אשר אתה עושה ירצה אתה נוטל כל זה הטורח עליך להנהיגם על דרך היותר טוב והנה אינו כן במה שאתה שופט אותם על זה האופן כי זה מה שיחייב לך שתשפוט אותם אתה לבדך לסבות שקדמו והוא דבר שא"א להתקיים מצדך ומצדם כי נבל תבול גם אתה גם העם אשר אתך כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך כמו שהוכרח לך לעשות בשתתנהג על זה האופן בענין המשפטים כמו שקדם. ולהסיר הסבה מעקרא אמר עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך היה אתה לעם וגו'. (יא) ירצה עתה קח ממני עצה נפלאה יסתלקו כל המבוכות בה ועומק העצה כולה וסודה הוא מ"ש ויהי אלדים עמך היה אתה לעם וגו' והכוונה שלא ישפוט אותם משקול דעתו וסברתו כמו שהיה עושה להם עד הנה אבל שישתף בדיניהם מצות הש"י וגזרתו עד שהוא לא יהיה השופט להם אבל המוליך דבריהם לפני האלדים ומביא משפטם אליהם וזה יהיה כשידרוש ממנו יתעלה סדר כולל בו ישפטו ועל פיו יהיה כל ריב וכל נגע וכבר יסולק בזה רוב טרחם ומשאם כי על כרחם יקבלו עליהם את דין שמים בלי ערעור ופקפוק וגם כשיהיה על זה האופן תוכל להזהיר אותם וללמדם את החקים והתורות ההמה והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה בלמידת הדינין ואת המעשה אשר יעשון בו ותוכל למנות מהם אנשים הגונים לשפוט אותם אחר שהמשפטים יהיו מסודרים בפניהם. (יב) והוא אומרו ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלדים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם כל כמה שתרצה מהם שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות או שהיה מצורך העצה להרבות בדיינים כדי שישתתפו רבים בשררה ולא יערערו על דייניהם והיא עצה טובה לתחלת אלו העניינים. או לצורך שעתם ומקומם כמו שיבא כאשר נדבר מצורך התנאים האלה שהזכיר בדיינים. אמנם עכשו נמשיך מה שאנו עליו מענין עקר עצתו ואומר כי כאשר יהיו על זה האופן מקדימת הידיעה בדינים יהיו הדיינים בקיאים בהם ושפטו את העם בכל עת. והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וגו' שא"א שלא יקשה עליהם דבר ממה שלמדתם ותצטרך ללמדם. אמנם הדבר הקטון ישפטו הם מעצמם בלי צורך אל חדוש הלמוד. וחתם עצתו באומרו אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמוד וגם כל העם וגו'. (יא) ביאר כי עצתו זאת היא נכונה מאד אבל שהיא תלוי במה שיצוה אותו האלדים על אלו הדינים על האופן הנזכר. אמנם שאינו מסופק על צוואתו על זה כי באמת הצווי ההוא הוא הכרחי אם רוצה בקיומם כי בו ולא בזולת יוכל הוא לעמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום: וישמע משה לקול חותנו ויעש כל אשר אמר שומע לעצה חכם (משלי י״ב:ט״ו) רצוני חכם כמו הנותן אותה למה שנתיישבה בלבו והשתדל לקיימה. אמנם לא עשה כן מיד כמו שחשבו הראשונים כי ראשונה קבלו את התורה שאחר מתן תורה מיד נאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כאלו משיב על דברי יתרו שאמר איעצך ויהי אלדים עמך, וצוך אלדים ויכלת עמוד וגו' ואחרי כן בחר אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם שרי אלפים וגו'. ואמר שנמשך מסדור הדינין לפניהם מה שיעץ יתרו שהיו שופטים את העם בכל עת בנקל שאם היה הדבר קשה יביאון אל משה. אמנם הדבר הקטן ישפטו הם מעצמם ואחר שעשה כן והוציא עצת יתרו אל הפועל מיד וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו. (יג) והוא היה מה שנזכר מהליכתו בפרשת בהעלותך ופירוש הכתובים האלה על זה האופן נפלא מאד ומסלק כל הבלבול אשר נפל בשתי הפרשיות המספרות מעצתו של יתרו. וזה מה שנתבאר תכלית הביאור בספור משנה תורה באומרו (דברים א׳:ו׳-ז׳) ה' אלדינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעי לכם כי כל זה היה אחר מתן תורה ונאמר שם ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם איכה אשא לבדי וגו' הבו לכם וגו' ואקח וגו' שמוע בין אחיכם וגו': לא תכירו פנים וגו' לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא. והוא ממש מ"ש לו יתרו ויהי אלהים עמך וצוך אלהים ויכלת עמוד כי מעתה לא תגורו מפני איש שיהא מפקפק ומערער. ואצוה את שופטיכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון כמ"ש יתרו והודעתי להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון כי מעתה אין לכם לומר רק כך נצטוינו מפי הגבורה ונסע מחורב וגו' ואז היה כשאמר ליתרו נוסעים אנחנו וגו' ואז הלך לו והוא שנאמר בכאן ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל עד וישלח משה לחותנו וגו' כי יספר אשר נעשה בסוף. ולפי זה עולה הכל כהוגן ונכתבו דברים כהויתן כי הנה יתרו חותן משה ובניו ואשתו באו קודם מתן תורה אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלדים אשר בו קבלו את התורה ומיד למחרת הקריב קרבנותיו נסתכל בענין המשפט ונתן העצה הנכונה הזאת ולא היה אפשר לשומה בפועל עד אחר מתן תורה ומיד כשנעשתה עצתי הלך לו בשנה שנייה. וכל טענות האומרים (זבחים קט"ז.) שאחר מתן תורה בא אין בהם ממש אחר שבטלה הגדולה מכלן והוא אומרו בכאן וישלח משה וגו' שדנין זמן שלוחו על כל הפרשה כלה ואינו כן כמו שביארנו היטב. והנה אם יקשה לבך על זה תאמר איך יתכן שעל פי עצתו של יתרו נתנו הדינים לישראל והלא התורה כלה כהוייתה קדמה לעולם תתקע"ד דורות (שבת פ"ח:) גם אתה אמור לו איך היה מינוי הדינין על ידו והלא כך כתובה לפניו במרום ועוד מה תאמר מדין בנות צלפחד (במדבר כ״ז:א׳) ואנשי פסח שני (שם ט') וכיוצא אלא שכבר יש לנו תשובה נכונה ע"י זה מפי חז"ל שאמרו (סנהדרין ח'.) על כל כדומה לו ראויה פרשה זו ליכתב ע"י משה ככל התורה כלה אלא שנאמרה על ידיהן שמגלגלין זכות ע"י זכאי וכן על זה האופן נתגלגלה חובה ע"י חייבים במקושש (במדבר ט"ו) ובמקלל (ויקרא כ"ד) והדומים. וכן זכה יתרו שנתיתרה פרש' זו בתורה על שמו. וכבר היה משה בלתי חושש לחסרונה כמו שלא היה מקפיד על הדינים ההם עד שבא לו הצורך אליהם ובא יתרו והעירה על צרכה וגם רוח המקום נוחה הימנו כדי שירגישו תועלת החלק הזה מהמשפטים היותו אלדי נוסף על שאר התועלות שיזכרו בפרשת משפטים שער מ"ו ב"ה:

וכאשר התברר לי ברור גמור כי הדברים כלם מחודשים, עיינתי אחר כן, היתכן שיעשו את עצמם ‏או לא יתכן שיעשה אותם כי אם זולתם. ובטל אצלי שיהיו הם עושים את עצמם, מפנים אני זוכר ‏מהם שלשה. הפנים הראשונים הם שכל גשם שנכוין אליו מן הנמצאות וחשבנו שהוא יעשה את ‏עצמו, אנחנו יודעים שאחר הויתו יהיה יותר חזק ואמיץ על עשות כמוהו. ואם עשה את עצמו והוא ‏חלש ועשה כמוהו והוא חזק; וכאשר נלאה לעשות כמוהו והוא חזק, כבר נלאה לעשות כמוהו והוא ‏חלש. והפנים השניים כי כאשר נעלה במחשבתנו שיעשה הדבר את עצמו, זה שקר על שני חלקי ‏הזמן, כי אם נשתדל להודות בעשותו עצמו קודם שהיה, יודעים אנחנו כי אז היה נעדר, והנעדר לא ‏יעשה דבר, ואם נאמר כי אחר שהיה עשה את עצמו כיון שקדמה הויתו איננו צריך לעשות את ‏עצמו, ואין בכאן חלק שלישי כי אם עתה אשר איננה סובלת מעשה. והפנים השלישיים כי כאשר ‏נחשוב שהגשם יכול לעשות את עצמו, לא יתכן זה אלא עד שנחשוב עליו שהוא יכול לעזוב עשותו ‏את עצמו, ואם נחשוב עליו זה נמצאהו נמצא ונעדר יחד, מפני שמחשבתנו יכול לא יהיה כי אם ‏נמצא, וחברנו אליו מאמר שלא יעשה את עצמו הוא שנאמין שהוא נעדר, ומה שהביא לקבץ נמצא ‏עם נעדר לדבר אחד בענין הוא שקר משחת. ומצאתי הכתוב שקדם להכחשת הענין הזה; באמרו ‏‏(תהלים ק' ג') הוא עשנו ולא אנחנו, ובקצפו על מי שאמר (יחזקאל כ"ט ג') לי יאורי ואני עשיתיני, ‏וענשו אותו:‏