מוסר על יחזקאל כט:ג

ודרשו ז"ל כל המתגאה נידון באש שנא' (ויקרא ו׳:ב׳) היא העולה על מוקדה זו מלכות רומי הרשעה שהיא מתגאה ומעלה את עצמה סופה שתדון באש שנאמר היא העולה על מוקדה. וכן מצינו בדור המבול על שנתגאו ואמרו (איוב כ״א:ט״ו) מה שדי כי נעבדנו נדונו באש שנא' (שם ו) בעת יזורבו נצמתו בחומו נדעכו ממקומם, אנשי סדום ע"י שנתגאו שנא' (יחזקאל ט״ז:מ״ט) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם היה לה נדונו באש שנא' (בראשית י״ט:כ״ד) וה' המטיר על סדום וכו', וכן פרעה ע"י שנתגאה ואמר (שמות ה׳:ב׳) מי ה' אשר אשמע בקולו ואמרי (יחזקאל כ״ט:ג׳) לי יאורי ואני עשיתני נדון באש שנא' (תהילים י״ח:י״ד) וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש. וכתיב (שמות ט׳:כ״ד) ויהי ברד ואש מתלקחת, וכן סנחריב ע"י שנתגאה ועילה את עצמו ואמר (ישעיה לו) אני עליתי מרום הרים ירכתי לבנון נדון באש, וכתיב (שם י) ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש, וכן נבוכדנצר ע"י שנתגאה ועילה את עצמו שנא' (שם יד) אעלה על במתי עב וכתיב ממעל לכוכבי אל ארים כסאי לפיכך נדונו חיילותיו באש. את מוצא כשנכנסו לחנכת צלמא מנה הכתוב שמנה אומות (דניאל ג׳:ג׳) באדין מתכנשין אחשדרפניא סגניא ופחוותא אדרגזרייא גדברייא דתבריא תפתייא וכל שלטוני מדינתא הרי שמנה, ובשניה אין שם אלא ארבע אומות שנא' (שם) ומתכנשין אחשדרפנייא סגנייא ופחוותא והדברי מלכא והיכן ארבעה אומות קטיל המו שביבא דנורא. וכן שר חמשים שבא לאליהו ז"ל ונתגאה אצלו בדבריו ירדה אש מן השמים ושרפה אותם הוא שכתוב (מלכים ב א׳:י׳) אם איש אלהים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמישיך, וכן שר חמשים השני עד שבא שר חמשים השלישי ודבר לו בשפלות ואז הלך עמו אל המלך, וכן מצינו בנעמן שהשפיל עצמו לפני אלישע ובא לפניו דרך שפלות שהועיל לו ונטהר מצרעתו שכן כתיב (שם ה) ויבא נעמן בסוסיו וברכבו בסוסו כתיב מלמד שלא בא לפניו בכל סוסיו ומרכבותיו אלא בסוס אחד והוא שכתוב (תהילים קמ״ז:י׳-י״א) לא בגבורת הסוס יחפץ רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו וכן לעתיד לבא מלכות רומי הרשעה ע"י שמתגאה ומעלה את עצמה הוא שכתוב (עובדיה א׳:ד׳) אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך לפיכך נידונית באש שנא' (דניאל ח) חזה הוית עד דקטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקידת אשא, ובפרק השותפין דרשו ז"ל (דף י) המתיהר נופל בגיהנם שנא' (משלי כ״א:כ״ד) זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם שנא' (צפניה א׳:ט״ו) יום עברה היום ההוא. ובפרק המוכר פירות פירשו (ב"ב דף צח) כל המתגאה בטלית של ת"ח אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה כתיב הכא (חבקוק ב׳:ה׳) גבר יהיר ולא ינוה וכתיב התם (שמות ט״ו:י״ג) אל נוה קדשך. ובסנהדרין גסות הרוח שהיה בירבעם טרדתו מן העולם שנא' (מלכים א י״ב:כ״ו-כ״ז) ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלה העם לעשות זבח בית ה' בירושלים ושב לב העם אל אדוניהם אל רחבעם מלך יהודה וגמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד כיון דחזו לרחבעם דיתיב ואנא קאימנא אמרי האי מלכא והאי עבדא ואי יתיבנא אמרי מורד במלכות הוה וקטילי לי מיד (מלכים א י״ב:כ״ח) ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר להם רב לכם מעלות ירושלים הנה אלהיך זה וכו', ושם עוד כתוב אמר הקב"ה לירבעם חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בג"ע, אמר לו מי בראש אמר לו בן ישי בראש א"ל אי הכי לא בעינא:

ויש לפרש עוד מי עלה שמים וירד הכונה בכתוב הזה להתבונן בנפלאות מעשיו של הקב"ה בבריות בעלי חיים שברא שכל אחד מהם מורכב מד' יסודות, וזהו שאמר מי עלה שמים וירד כלומר מי עלה למדרגת החכמה הזאת וירד בעומקה שידע היאך נבראת מיסוד האש בריאה הנקראת בלשון רז"ל סלמנדרא בהסקת הכבשן שבע שנים רצופים. ולמדנו זה מן הכתוב האומר (ויקרא י״א:כ״ט) והצב למינהו כי הצב שני מינין הא' ערוד והשני סלמנדרא. מי אסף רוח בחפניו יאמר מי החכם היודע חכמה זו והיא בידו ובאפניו היאך נבראים בריות מיסוד הרוח והן העופות שבאויר. מי צרר מים גם מיסוד המים והם הדגים. מי הקים כל אפסי ארץ גם מיסוד העפר והן הבהמות והחיות, וזהו שדרשו רז"ל (חולין דף קכז) כשהיה ר"ע מגיע אצל מקרא זה והצב למינהו היה אומר (תהילים ק״ד:כ״ד) מה רבו מעשי ה' כלם בחכמה עשית בראת בריות גדולות בים בריות גדולות ביבשה. שבים אלמלא יוצאות ליבשה מיד מתות ושביבשה אלמלא נכנסות לים מיד מתות. בראת בריות גדולות באש בריות גדולות באויר. שבאש אלמלא יוצאות לאויר מיד מתות ושבאויר אלמלא נכנסות לאש מיד מתות. הוי אומר מה רבו מעשיך ה' וגו'. ולפי שיש בכל הנבראים מקצתן אסורים ומקצתן מותרין אמר כל אמרת אלוה צרופה. לומר כי כונת התורה היתה בהיתר מקצת ובאסור מקצת כדי לצרף הדעות ולזכך השכל: ובמדרש מי עלה שמים זה משה שנא' (שמות י״ט:ג׳) ומשה עלה אל האלהים. וירד זה משה שנא' (שם) וירד משה מן ההר. מי אסף רוח בחפניו זה משה שנא' (שם ט) כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה'. מי צרר מים בשמלה זה משה שנא'(שם טו) נצבו כמו נד. מי הקים כל אפסי ארץ זה משה שהקים המשכן שנא' (שם מ) ויקם משה את המשכן, ד"א מי עלה שמים זה אליהו שנאמר (מלכים ב ב׳:י״א) ויעל אליהו בסערה השמים. מי אסף רוח בחפניו זה אליהו שנאמר (מלכים א י״ז:א׳) אם יהיו השנים האלה טל ומטר וגו'. מי צרר מים זה אליהו שנא' (מלכים ב ב׳:ח׳) ויקח אליהו את אדרתו. מי הקים כל אפסי זה אליהו שהחיה את המת שנא' (מלכים א י״ז:כ״ג) ראי חי בנך. ד"א מי עלה שמים זה הקב"ה שנאמר (תהילים מ״ז:ו׳) עלה אלהים בתרועה וירד זה הקב"ה שנא' (שמות י״ט:כ׳) וירד ה' על הר סיני. מי אסף רוח בחפניו זה הקב"ה שנא' (איוב י״ב:י׳) אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. ומי צרר מים זה הקב"ה שנא' (שם כז) צורר מים בעביו ולא נבקע ענן תחתם. מי הקים כל אפסי זה הקב"ה שנאמר (שמואל א ב׳:ו׳) ה' ממית ומחיה, מה שמו שדי שמו ה' צבאות שמו. ומה שם בנו בני בכורי ישראל, ולפיכך סמך לזה כל אמרת אלוה צרופה שא"א לתורה בלא ישראל וא"א לישראל בלא תורה. בא הכתוב הזה לבאר כי כונת הש"י בתורה ובמצות לצרף בהן הדעות ולהשיג בהן המושכלות. ועל הכונה הזאת באה מצות הפסח כדי להתעורר ולקבוע בנפש שורש האמונה והעבודה, וע"כ צוה הכתוב לשחוט הפסח לעיניהם של מצריים שהיו עובדין לצורת הצאן, שהרי המצריים לא היה להם אלוה מצד המזלות ולא מצד הכוכבים ולא מצד בריאת העולם אלא מצד הטובה שכל המטיב להם היה ראוי אצלם לעבדו, וע"ז הענין היו עובדים לצורת הצאן כמו שאמר הכתוב (שמות ח׳:כ״ב) כי תעבת מצרים נזבח לה' אלהינו, בעבור שהיתה מגעת להם טובה גדולה מאד מצד הצאן יותר מכל שאר בע"ח ואין בני אדם משעבדין אותן בגופם כענין שוורים לחרישה וסוסים לרכיבה, והחיות אינן תחת ידם שאינן נוחות להכבש כמו הצאן והן מזיקות לבני אדם ואשר אינם מזיקות אינן מועילות לבעליהן כלום ואין להם בהם הנאה זולתי שהם מאכליו, אבל מין הצאן היה נכבד בעיניהם וראוי לעבוד צורתו יותר מכל צורת שאר הנבראים שהאדם צריך לטרוח אחריהם ואין משעבדין בגופן אלא שמגעת מהן לבעליהן טובה בגיזה ובחלב ובולדות ובשביל זה היה הצאן נכבד בעיניהם וראוי לעבדו, ומן הטעם הזה היו המלכים עושין עצמן אלוהות לרוב גדלם וממשלתם והיכולת להרוג או להטיב יותר משאר האדם, כמו נמרוד שהיה עושה עצמו אלוה, הוא שאמר עליו הכתוב (בראשית י׳:ט׳) הוא היה גבור ציד לפני ה', וכן פרעה שהיה אומר שהוא עשה את עצמו ונילוס נהרו כמו שאמר עליו הנביא (יחזקאל כ״ט:ג׳) התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו וכו', וכנגד הדעת הנפסדת הזאת אמר דוד (תהילים ק׳:ג׳) דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו וגו', ולא נמצא בתורה מי שיעשה עצמו אלוה אלא מלך לפי שהיכולת בידו יותר משאר בני אדם. ומן הענין הזה יוכיח הנביא לישראל מעבודת העליונים או מבני אדם שהיו מטיבין להם והיו עובדין אותן, והוא שאמר (הושע ב׳:ז׳) כי אמרה אלכה אחרי מאהבי וכו'. כלומר הכוחות העליונים או בני אדם המטיבים להם וזהו מנהג מצרים באמונתם. גם ההפרש שהפרישה תורה בין המאכלים המותרים והאסורים הכל לצרף בהם הנפש המשכלת שהרי המצות חיי הגוף והנפש הן שכן אמר שלמה (משלי ד׳:כ״ב) כי חיים הם למוצאיהם וגו' כי חיים הם למוצאיהם זהו חיי הנפש ולכל בשרו מרפא זהו חיי הגוף, והמאכלים שאסרה תורה הם מזיקים את הגוף ומולידים בנפש אכזריות ותכונה רעה לפי שהם גסי הטבע ורבי הליחה והרופאים יודעין זה והראוי למקבלי התורה לזכך שכלם במאכלים הטהורים ולהזהר מן האכזריות, וזהו שאמרו רז"ל וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף הא לא ניתנו המצות אלא לצרף בם את הבריות הה"ד כל אמרת אלוה צרופה כלומר לצרוף בהן הנפש המשכלת שלא ירגילנה אדם בדרך אכזריות אלא בדרך רחמנות בשחיטה ולא בנחירה מן הצואר ולא מן העורף:

כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז). פ' זה כולל שתי גאולות גאולה ראשונה של יציאת מצרים וגאולה אחרונה שהיא עתידה שעליה נתנבא ישעיה ואמר (ישעיה ס) קומיאורי כי בא אורך, דבר ידוע כי ע' אומות יש בעולם ויצאו כלם מע' איש היו כולם יוצאי יריכו של נח ומשם נפרדו הגוים לע' אומות שכן כתיב (בראשית ו) ומאלה נפרדו הגוים בארץ וגו', ועל זה אמר משה רבינו בלשונו (דברים לב) בהפרידו בני אדם וגו' שהם ע' למספר בני ישראל שהם ע' נפש כי על זה לא אמר למספר בני יעקב, וכל האומות ההם היו עובדי ע"ז בג' חלקים, מהם לשרים השוכנים באויר בגלגלי היסודות, מהם לכוכבים ולמזלות, מהם למלאכים העליונים הנקראים אלהים כענין שכתוב (שמות כב) זובח לאלהים יחרם, לא היה בכלם דורש את ה' זולתי נח ובניו שהשאירו שארית לעולם בקיום המין האנושי ובדרישת השם ית'. וידוע כי כשם שהיה אדם הראשון ראש לכל התולדות מתחלת הבריאה והוא המעיד על החדוש כן היה נח ראש לכל התולדות אחרי המבול מעיד על המבול שהוא כענין חדוש, וכשם שהיה לאדה"ר ג' בנים קין והבל ושת האחד מהם נתקלקל והוא קין והאחד היה ראש לכל הצדיקים והוא שת, כן היו לנח ג' בנים שם וחם ויפת האחד נתקלקל והוא חם והאחד היה ראש לכל הצדיקים והוא שם, ומן הידוע כי למך אביו של נח ראה לאדה"ר ואברהם ראה לנח כי אברהם בן נ"ח שנים כשמת נח וא"כ נח ושם בנו עד מפי עד על חדוש העולם והרי לך האמונה איך היתה משתלשלת מדור אל דור אצל היחידים שכל פעולותיהם ומעשיהם בנסים נסתרים, אבל מעולם לא נתפרסם האלהות בעולם בעיני האומות בנסים מפורסמים כי אם ביציאת מצרים על ידי ישראל, כי היו האומות רואות אותות ומופתים הגדולים ההם בשנוי הטבעים ואז היו מכירים ומודים כי יש אלהים שופט הארץ משנה הטבע כרצונו ומנצח ומשדד מערכת הכוכבים, וזהו שכתוב (הושע יב) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, יאמר כי פרסום אלהותו יתב' בעולם בנסים מפורסמים מארץ מצרים היה, ולכן הזכיר ה' אלהיך כלשון הנאמר במעשה בראשית (בראשית ב) ביום עשות ה' ובלשון הנאמר במ"ת (שמות ב) אנכי ה' אלהיך, ומזה אמר הכתוב (שם י) אשר התעללתי במצרים, ונראה לי שהוא מלשון עולה כי כל המעשים הנעשים בעוה"ז יקראם הכתוב עלילות כלשון (תהלים קה) הודיעו בעמים עלילותיו, וכן (שמואל א ב) ולו נתכנו עלילות וזהו שתרגם אונקלוס ית נסין דעבדית. וכן אמר דוד על הש"י (תהלים סו) נורא עלילה על בני אדם, ומה שנקראו כל הפעולות עלילות מפני שכלן נמשכות ונאצלות מן העלה הראשונה וכל הנמצאים הם עלולים אצלו, וביאור הכתוב כי מתוך עלילותיו ונפלאותיו שבמצרים הראה את עצמו עילה, כי האומות מתחלה לא היו מאמינים בהשגחה והיו סבורים שהעולם קדמון והיתה דעתם שאין הפרש בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו אין שכר למי שמציל נפשות ואין עונש למי שהורג אותם אין משפט ואין שופט, כעין מה שתפשו חביריו לאיוב (איוב כב) ואמרת מה ידע אל הבעד ערפל ישפוט עבים סתר לו ולא יראה כן היתה כונת האומות באותן הזמנים כי אין ההשגחה מגלגל הירח ולמטה, גם המצרים שגלו ישראל ביניהם היתה להם הדעה הנפסדת, ואע"פ שיש אומה טועה מתוך פתיות היו המצרים טועים מתוך ריבוי חכמה כי היו חכמים גדולים יודעים הכחות העליונים אשר משטרם בארץ ושכובב פלוני ומזל פלוני ממונה על חלק פלוני מחלקי הארץ, והיו אומרים כי כיון שהעוה"ז השפל נמסר להנהגתם והם משרתי המלך הלא המכבד אותם המשרתים הוא מכבד את המלך ולכך היו עובדין לאותם הכחות והיו כופרים בעיקר שהוא השם המיוחד, ולפי שהכחות ההם אינם אלא שלוחים ואין כחם מעצמם לכך קראם הכתוב אלילים וזהו (ד"ה א יו) כי כל אלהי העמים אלילים, וה' שמים עשה. ולשון אלילים מלשון כח ואילות וכפל המלה למיעוט הכח לבאר שאין כחם מעצמן כי אם מכח השם המיוחד זהו וה' שמים עשה. והכפירה לפרעה ולמצרים היתה בג' דברים בהשגחת השי"ת ביכלתו בנבואת משה, בהשגחת הש"י הוא שכתוב (שמות ח) והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן וגו' למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ כמלך באמצע המדינה שהוא קרוב אל הקצוות משגיח על הכל ביכלתו, הוא שכתוב במכת הברד (שם ט) בעביר תדע כי אין כמוני בכל הארץ כלומר אין יכולת כיכלתי ואין שליט אחר דומה לי. בנבואת משה הוא שכתוב (שם) כצאתי את העיר וגו' כלומר כיון שהבאתי אני הפורענות ואני הדוחה אותו בתפלתי מזה תוכל לדעת (שם) כי לה' הארץ הוא המשגיח והיכול והשם נבואתו בפי ואז תתברר לך אמתת נבואתי. וחכמי המחקר משלו משל בענין ההשגחה אמרו כי העולם בכללו דומה לבית בנוי ושם שלחן ערוך ונרות דולקות, כן העולם, שהרי השמים בדמיון התקרה על הבית והכוכבים בדמיון הנרות שבשמים והצמחים כשלחן ערוך בבית והאדם בעולם הוא הפקיד על הבית שניתנו בידו כל עניני הבית ובעל הבית שבנה את הבית הוא הקב"ה והאדם הפקיד הזה לא ראה מעולם לבעל הבית בעיניו אלא שגדל באותו הבית ואמרו לו כי אביו היה פקיד על הבית ההוא והוא גם כן יהיה אחריו, ואם הפקיד בעל שכל ידרוש ויחקור מי הוא בעל הבית כדי שיבא לפניו תמיד וכדי שלא יחטא בפקודתו כי יודע הוא כי לזמן קרוב או רחוק יבא לחשבון עמו על פקידתו וחושב בלבו כאלו בעל הבית על ראשו תמיד ונותן עיניו בו ובמעשיו, והפקיד הסכל יעשה היפך מכל זה לא ישתדל אלא במאכל ומשתה לא דעת ולא תבונה בו שישגיח לדעת בעל הבית מי הוא כיון שהוא רואה עצמו פקיד אוכל ושותה ועושה כל תאותו ואומר בלבו כיון שאינני רואה בעל הבית בעיני מי יביאני לומר שיש לבית בעלים, הרי זה כופר בבעל הבית והולך בשרירות לבו כאלו אין אדון בבית, ועליו אמר דוד (תהלים יב) אשר אמרו ללשוננו נגביר וגו', כן היו המצריים כופרים באדון העולם ומכחישים השגחתו ויכלתו ונבואתו של משה ועל כן זכו ישראל שיתפרסם האלהות בין העמים על ידם בראותם הנפלאות הגדולות, וזה שאמר הנביא בכאן כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, והכתוב הזה יכלול שתי הגאולות הראשונה ואחרונה הראשונה גאולת מצרים שהראה בהם נפלאותיו בי' מכות ששלח בהם שהיו ד' חלקים בד' יסודות, דם צפרדע היו מכות ביסוד המים, כנים ערוב היו מכות ביסוד העפר, דבר שחין ברד ארבה היו מכות ביסוד האש, חשך מכת בכורות היו מכות ביסוד הרוח שנאבד כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מן הבכורות, רובן של עשר מכות היו בהתראה ולא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, וכן דרשו ז"ל דם צפרדע בהתראה, כנים בלא התראה, ערוב דבר בהתראה, שחין בלא התראה, וכן כלן. והמסתכל בכתובים יפה ימצא כי כל שתי התראות היו אחת על היאור ואחת בהיכלו והוא שתמצא במכת הדם (שמות ז) לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאור, ומיד נכנס פרעה להיכלו הוא שכתוב ויפן פרעה ויבא אל ביתו, ובמכת הצפרדעים אמר בא אל פרעה כלומר להיכלו, וכן תמצאם כלם. וטעם הדבר לפ"ד שתי התראות היו כן לפי שפרעה הרשע נתגאה על יאורו ונתגאה על היכלו, על יאורו ממ"ש (יחזקאל כט) לי יאורי ואני עשיתני. על היכלו ממ"ש ויבא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת, לימדך הכתוב כי מתוך שנתגאה נבוכדנצר על היכלו הוא שכתוב (דניאל ד) שלה הוית בביתי ורענן בהיכלי כי היה מתגאה ומעלה את עצמו ממדרגה אנושית למדרגה אלהית והקב"ה השפילו ממדרגה אנושית למדרגה בהמיית והיה אוכל העשבים כבהמה שבע שנים, כן פרעה הרשע מתוך שנתגאה על יאורו והיכלו באה לו מפלתו משם כי שם היו כל התראות ומשם באו כל המכות עליו. חתימת עשר מכות היתה מכת בכורות הוא שאמר משה (שמות יא) כה אמר ה' כחצות הלילה, הקב"ה אמר לו בחצות שכך העידה התורה במעשה ויהי בחצי הלילה, ומה שאמר משה כחצות דרשו רבותינו ז"ל כדי שלא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא, ויש לתמוה על המאמר הזה כי בודאי האצטגנינים והחרטומים מן המכה השלישית ואילך שהודו על כרחם ואמרו אצבע אלהים היא לא נתראו לפני משה ולא באו בהיכל המלך כי ראו במשה שהיה משיב כל חכמתם אחור וא"כ איך יתלו הטעות במשה עתה במכה העשירית ויאמרו משה בדאי הוא והם היודעים כי נאמני כל דבריו בתשע מכות הקודמות ולא נפל מכל דבריו ארצה, והנה המה חכמים מחוכמים וידעו כי כל מעשיו של משה היו מאת השי"ת כי כבר הודו בכך, ועוד כי אף אם יתלו השעות במשה מה היה משה חושש להם שישנה על זה הלשון הנאמר לו מפי הגבורה, אבל מן הנראה כי עד המכה השלישית מכת הכנים היו החרטומים והאצטגנינים חזקים באמונתם והיה הענין ודאי אצלם שאין מעשיו של משה מאת הקב"ה אלא בדרך חכמה ותחבולה, וכאשר באה המכה השלישית היו מכחישים חכמת עצמם והודו על נבואת משה ואמרו אצבע אלהים היא ומשם ואילך כשהיו רואין שהיו באות המכות כדבריו של משה תכף להתראה והיו מסתלקות בכח תפלתו בכל פעם ופעם אז היה הענין הולך ומתחזק בלבם והיתה נבואת משה מתבררת אצלם והיה שם שמים נודע ומתקדש בעולם על ידו. וכיון שנאמנו כל דבריו בכל המכות והיה ענין החרטומים והאצטגנינים הולך לאחור בשקריהם ובפחזותם וענין אמיתת נבואת משה הולך ומתחזק לכך נתיירא משה במכה האחרונה הזאת שהיא חתימת כל המכות פן ימצאו האצטגנינים והחרטומים מקום לטעות בדבריו כיון שלא מצאו עד עתה כן במכות הקודמות כי אם היו מוצאים עתה מקום לטעות יהיו מכחישים כל המכות והאותות והמופתים שלמפרע ויתחלל שם שמים, ועל כן היה הענין מוכרח למשה שהוצרך לשנות לשון השי"ת פן יטעו ויכחישו למפרע ונמצא שם שמים מתחלל, וחשש לזה במכה העשירית לפי שכל האותות הקודמות תלויות בה והנה על ידה נשתלחו ישראל ממצרים והוצרכו המצרים לשלחם על כרחם הוא שכתוב (שמות יב) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ. וזה היה פלא גדול וענין אלהי כי אחר שלקו בעשרה מכות ונתחסרו מכל ממונם עדיין היו מתחזקים עליהם לשלחם מן הארץ. וזה שאמרו במדרש (משלי כז) ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו, ברזל בברזל יחד זה משה הצדיק ופרעה הרשע שהיו מתנקשין זה עם זה בדברים, בשעה שנכנס משה לפני כרעה אמר לו מי שלחך אמר לו אלהי העברים שלחני אליך אמר לו ומה אמר לך אמר לו שלח את עמי ויעבדוני, אמר לו וכי יש אלוה בעולם שאיני מכירו חייך שכל אלוהות שבעולם שלחו לי אגרות אבל אלוה זה שאתם מזכירין לא שלח לי אגרת מעולם, כיון שלא מצא שמו של הקב"ה אמר לו לא כך אמרתי לך לא ידעתי את ה' מיד שלח והביא כל חכמי מצרים אמר להן מימיכם שמעתם שמו של אלהיהם של אלו אמרו לו כך שמענו שבן חכמים הוא בן מלכי קדם, שנאמר (ישעיה יט) אך אוילים שרי צוען חכמי יועצי פרעה עצה נבערה איך תאמרו אל פרעה בן חכמים אני בן מלכי קדם, אמר להן הקב"ה שוטים שבעולם קריתם עצמכם חכמים ולי בן חכמים חייכם שאני מאבד חכמתכם מן העולם שנאמר (שם כט) ואבדה חכמת חכמיו, אתה אומר לא ידעתי את ה' סופך לידע אתה אומר וגם את ישראל לא אשלח סופך לשלח ע"כ, משל למה הדבר דומה למלך שאמר לעבדו צא והבא לי דג מן השוק, הלך והביא לו דג נבאש א"ל בגזרה או אכול את הדג הנבאש או תלקה מאה מלקיות או תתן מאה מנה, אמר לו אני אוכל הדג, לא הספיק לאכלו עד שאמר אני אלקה מאה מלקיות, לקה נ' או ס' לא הספיק ללקות עד שאמר אני נותן מאה מנה, נמצא אוכל את הדג ולוקה מלקיות ונותן מאה מנה, כך אירע למצרים לקו ושלחו ונטלו את ממונם מי גרם להם על שנתקשו לפני הקב"ה אף הוא נתקשה להם על ידי משה שנאמר ברזל בברזל יחד זהו ענין גאולה ראשונה שעליה אמר כימי צאתך ממצרים. ואמר אראנו נפלאות על גאולה אחרונה ועתידה היא שתהיה בדמיון גאולת מצרים שכן אמר ישעיה (שם כג) כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צר ודרז"ל כל צר שבמקרא חסר במלכות הרשעה הכתוב מדבר, מי שפרע מן הראשונים יפרע מן האחרונים. במצרים דם ובארם דם שנאמר (יואל ג) דם ואש ותמרות עשן. במצרים צפרדעים שקולן קשה ובארם כתיב (ישעיה סו) קול שאון מעיר. במצרים כנים ובארם כתיב (שם לד) ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית. במצרים ערוב ובארם כתיב (שם) וירשוה קאת וקפוד וגו'. במצרים דבר ובארם (יחזקאל לח) ונשפטתי אתו בדבר ובדם. במצרים שחין ובארם כתיב (זכריה יב) המק בשרו והוא עומד על רגליו. במצרים ברד ובארם כתיב (יחזקאל לח) ואבני אלגביש. במצרים ארבה ובארם כתיב (שם לט) אמור לצפור כל כנף ולכל חית השדה הקבצו ובאו, במצרים חשך ובארם כתיב (ישעיה לד) ונטה עליה קו תוהו. במצרים מכת בכורות ובארם כתיב (שם) כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד, וכתיב (שם) חרב לה' מלאה דם הדשנה מחלב וגו' כי זבח לה' בבצרה וגו' וכתיב (שם) וירדו ראמים עמם רבי מאיר אומר אלו רומיים, וענינו וירדו לטבח עמם וכתיב אחריו כי יום נקם לה' וגו', וכן באר ישעיה עוד בפרשת קומי אורי כי בא אורך, וע"כ של בעלי הדין היא עתידה ואין להן פתחון פה בהבטחת נבואה זו לומר כי היתה ועברה כי בודאי הענין מוכרח שהיא עתידה כי מעולם לא נתקיימה בשום זמן מן הזמנים, וכל פסוקי הפרשה מוכיחין כן, הוא שאומר (ישעיה ס) שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך וגו', ודבר ידוע כי בבית שני לא נתקבצו כלם כי לא היו אלא ד' רבוא בלבד שעלו מבבל, וכן מה שנאמר (שם) כל צאן קדר יקבצו לך וגו', מעולם לא נתקיים זה שתמסור אומה זו של קדר ונביות והיא אומת ישמעאלים הצאן והמקנה שלהם לצורך הקרבנות, וכן עוד (שם) מי אלה כעב תעופינה וגו' המשיל ישראל ליונים שהם עתידין לחזור לקנם וכן (שם) ובנו בני נכר חומותיך, מעולם לא נתקיים זה כי בבית שני לא די שלא בנו בני נכר חומותיך אלא שהיו מבטלים הבנין שהיו ישראל בונין והיו נלחמים עמהם על בנינו כענין שכתוב (נחמיה ד) הבונים בחומה והנושאים בסבל, (ישעיה ס) ומלכיהם ישרתונך כמה נפלא ועצום גוי כזה לפני בוראו יתב' כי בזמן הקצף הם בגלות עבדים לכל האומות ובזמן הרצון אפי' מלכי העכו"ם עבדים להם זהו ומלכיהם ישרתונך כי בקצפי הכיתיך וברצוני וגו' וכן ופתחו שעריך וגו' גם זה לא היה בבית שני שלא היו רשאין לעמוד והדלתות פתוחות אבל היו נסגרות קודם שקיעת החמה ולא היו פותחין אותן עד חום היום הוא שכתוב (נחמיה ג) ואומר להם לא יפתחו שערי ירושלים וגו', וכן כתיב אחריו כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו וגו' וזה ודאי לא נתקיים בבית שני אבל היו אבותינו בבית שני הם ובניהם משועבדים למלכיות, וזה ידוע ומפורסם בתלמוד, (שהיה רבינו הקדוש גדול הדור ונשיא ומעלה מס למלכות קיסר) וכל גדולי הדורות שבבית שני כלן היו משועבדין לאומות ומתי נתקיים זה שכל האומות שלא יעבדו לישראל יאבדו אבל הוא בלי ספק הבטחה לעתיד על כרחן של בעל ריבנו, וזהו שדרשו רבותינו ז"ל אומרים לו למלך המשיח מדינה פלונית מרדה בך יצוה ויאמר יבא ארבה ויכלה אותה, מלכות פלונית מרדה בך יצוה ויאמר יבא ערוב ויאכלם שנאמר (ישעיה יא) והכה ארץ בשבט פיו וגו' וכן (שם) והלכו אליך שחוח וגו':