ישעיהו י:ה מחשבת ישראל: עקידת יצחק, האמונות והדעות וגן נעול

אמנם מלך המשיח הוא עתיד להיות משנה או סגן למלכו של עולם להנהיג ההנהגה הזאת שאמרנו בתמידות כמו שנתבאר מהנבואות ובפרט בסוף נבואות של ישעיהו כי על כן אמרו שילבש עטרה שלו וכמו שאמר (תנחומ' פ' תולדות) על הענין הזה עצמו (ישעיהו נ״ב:י״ג) ונשא וגבה מאד ממלאכי השרת כמו שביארנו שער כ"ח. הנה שכל אלו השלמים והדומים להם כלם תורה ממשלתם על היותה בידם לצורך עצמם ולכבוד מעלתם לפי ששלמותם בחותמם זכין להם שלא כמנהג מלכי בשר ודם. אמנם כשהיתה הממשלה והרדיה בענין עבדות ושירות בעניינם מה נאמר (שם י') הוי אשור שבט אפי וגו' בגוי חנף וגו' והוא לא כן ידמה וגו' עד סוף הפרשה שנא' והי' כי יבצע וגו' היתפאר הגרזן על החוצב בו היתגדל המשור על מניפו כהניף שבט את מרימיו כהרים מטה לא עץ. הנה הכלי ביד הפועל בו ישנו על שני פנים. או הוא כלי מת יניעהו הפועל כגרזן וזולתו מכלי האומנות או הוא כלי חי יניע עצמו ואת מניעו כשבט המלך ומטה השררה אשר ביד אחד מעבדיו. ולזה אמר היתפאר האיש אשר הוא כגרזן ביד החוצב בו או כמשור ביד מניפו שהם כלי' מתים כשיאמר שהוא מניף עצמו כהניף שבט שהוא הכלי החי שלא לבד הוא מניף את עצמו כי גם את מרימיו. ולהשלים הבאור אמר כהרים מטה לא עץ כי המטה מצד שהוא מטה הוא מרים את מרימיו לא מצד שהוא עץ והי' לו לידע כי הוא בידי כעץ והיכולת אשר בידו הוא המטה ואין לו להתפאר על המטה הזה אבל המטה יתפאר עליו. מ"מ הנה נתבאר זה המאמר על נכון לפי כוונתנו ואיך שיהיה מכוונתם ז"ל בו הנה הוא מבואר בכל העניינים האלו כי האל יתברך נתן סדרי המערכות כלן מדרך תחת כפות רגלי האנשים השלמים לרדות בהם כפי מה שיאות אל הנהגתם השלמה הנוהגת לפי כשרון המעשים וחלופו. ואולם לפי שכבר יתעורר ממציאות אלו האותות בלב האנשים דבר בליעל יצוק בו לאמר שכיון שאלו הנמצאות בין זה ובין זה נמצאו מתחלפים ומשתני' בענינם פעם יתנהגו על ענין אחד פעם בחלופו או הפכו והנה א"כ תועלת קיום טבע המציאות המורה על אמתת המציאות המנהיג העליון כבר חלף הלך לו והנה שבה דעת אפיקורוס האומר בהזדמן, במקומ' ונחלשה בידנו אמתת מציאות האלהי והיה ההפסד באלו האותות יותר על השבח. הנה לזה היה מאתו יתברך שלא יהיו אלו העניינים היוצאים מההקש הטבעי כי אם על פי נביא המפורסם המייעד הדבר ההוא והמגלה צרכו ותכליתו הגדול לפי שעתו. כמו שנתפרסם הענין מהאותות והמופתים אשר נעשו ע"י רבן של נביאים ומשם ואילך בכל זולתו מה? כי זה מה שירחיק מאד טבע ההזדמן כמו שכתבנו בשער ההוא הראשון. כי אז בהיות הענין על זה האופן כבר ימצאו שני סדורים נכונים ונאותים לפי שני העניינים הנמצאים במציאות. האחד הטבע הפשוט הנברא במדת הדין שנוהג בתמידות על טבעו מדה אחת לכל האנשים והזמנים והשני אשר נמצא במדת החסד והוא טבע חכם המבחין בין צדיק לרשע ובין עובד אלהים לאשר לא עבדו כי על שניהם נאמר (תהילים ק״ח:ה׳) כי גדול מעל שמים חסדך ועד שחקים אמתך כמו שכתבנו אמתת זה הענין ושלמותו בשער ט"ו הנזכר. והנה הוא מבואר שאין שום מעמד באלו הענינים להפקד ההזדמנות בשום מקום. אבל כמו שהסדר הראשון הוא מורה על אמיתת מציאותו יתברך כפי מה שאמרנו כן הסדר השני המעולה על שם כבוד מלכותו רצוני היות כל מה שנעשה מהמניאות כלו ומהענינים המתחדשים מהם תמיד לא על דרך חיוב כמו שאמרו האומרים בקדמות עד שכבר יהיה לו ולמציאותו בהם צורך או קצת צורך כפי מה שאמרנו אלא שהכל בראו לפי רצונו ונדבה חכמתו לפי תועלת הנמצאים לבד. וכבר יהיה זה השבח השני כולל הענין הראשון וגדול ממנו להפליא:

ומצאתי בני אדם שואלים בשער הזה. מה אפני החכמה שיצוה ויזהיר הצדיק אשר ידע ממנו כי לא ‏יסור מעבודתו? ומצאתי לזה ארבעה פנים. מהם להודיעו מה שהוא חפץ ממנו, ומהם לשלם לו ‏הגמול, כי אם יעבוד אותו והוא בלתי מצווה, לא יהיה לו גמול. ומהם שאם יגמלהו על מה שלא צוהו ‏בו, או יענישהו על מה שלא הזהירו יהיה זה עול. ומהם שינה עליו הצווי עם הנביא עם הצווי אשר ‏בשכל, בעבור שישמר ויזהר, כמ"ש (יחזקאל ג' כ"ג) ואתה כרי הזהרתו צדיק לבלתי חטא צדיק והוא לא ‏חטא חיה יחיה כי נזהר. ושואלים עוד ומה אפני החכמה בשליחות אל הכופרים אשר ידע מהם כי ‏לא יאמינו? וחושבים זה לשוא. ומצאתי להם ששה פנים, מהם שאם לא היה שולח אל הכופר ‏שיאמין, ומהם שמה שיש בידיעה אלו לא היה יוצא אל הפעל, היה הגמול והעונש כפי ידיעתו, לא ‏כפי מעשה הברואים. ומהם שראיותיו החושיים והשכליים, כאשר העמידם בעולם למאמינים ‏ולכופרים, כן ראוי שיהיו ראיותיו הנבואיות כוללות המאמינים והכופרים. ומהם כי כמו שנתברר לנו ‏כי מי שמצוה ברע למי שלא יעשהו מריע לו ונקרא סכל, כן מי שמצוה בטוב, כאשר יעזוב המצווה ‏לקבל מצותו, תשוב מצותו סכלות, בעבור שלא קבלה, יהיה גם כן מי שמצוה ברע שתשוב מצותו ‏חכמה, כאשר יקבלנה המצווה בה, ותתהפכנה אמתות הטוב והרע ותהיינה כפי הקבול וזה הבל. ‏ומהם כי באשר השוה ביניהם בשכל והכח והיכולת, כן ראוי שישוה ביניהם בצווי ובשליחות. ואחר ‏כן אומר, כי העושה לשוא, הוא עושה דבר שאין לו תועלת לאחד מהברואים, אבל שליחות הבורא ‏יתברך אל הכופרים, אעפ"י שהם בחרו שהם לא יעשו אותה, ולא יועילו בה ולא יוסרו, המאמינים ‏ושאר בני אדם כבר נוסרו והתבוננו, וכאשר אתה רואה כי בני אדם עד עתה ועד עולם הם מספרים ‏ענין המבול ואנשי סדום ופרעה, והדומה להם. ושואלים עוד: כשתהיה מסירת האדם להרג, אחד ‏ממעה הבורא, אם לעונש על חטא או לנסיון, כאשר יהרגהו עול, כאיזבל לקצת הנביאים, מה נאמר ‏בזה המעשה, ולמי ניחס אותו? נאמר כי המות מעשה אלהים, וההרג מעשה העול, ואם החכמה ‏חייבה המות, אלו לא היה העול, היה מת בסבה אחרת. וכן השאלה על הגנב כשהוא אבידת ממון ‏בני אדם גזירת הבורא, אם לענוש או לנסיון, איך נאמר בגנבת ההיא ממעשה הבורא? והתשובה ‏בזה, שהאבוד מעשה הבורא, והגניבה מעשה האדם, וכאשר חייבה החכמה איבוד הדבר ההוא, אלו ‏לא היה גונבו הגנב, היה אבד בפנים אחרים. וכן ענו שמעיה ואחיה לקצת מלכי אדום ואמרו, ואם ‏אנו מחוייבי מיתה לשמים, אם אין אתה הורגנו, הרבה מזיקים יש לו לפגוע בנו. ושואלים עוד: ואיך ‏נענש דוד על העבירה, בהביא אבשלום לעשות כמוה, ויותר גדולה ממנה? כאמרו (שמואל ב י״ב:י״ב) ‏כי אתה עשית בסתר ואנכי אעשה את הדבר הדה נגד כל ישראל וגו'. נאמר כי אלה הדברים אשר ‏ספר נתן הנביא על שני חלקים, אחד מהם מעשה הבורא, והוא הגברת אבשלום והשליטו על כל ‏אשר לדוד. ועל זה אומר (שם) הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעך. ‏והשני מעשה אבשלום בבחירתו, והוא מה שאומר ושכב את נשיך לעיני השמש הזאת, (שם) ורצה ‏בהקדמתו להודיע לדוד בחירת אבשלום, להכאות את לבו בזה. ושואלים על ענין סנחריב ונבוכדנצר ‏ומה שעשו בעולם מן ההרג והחרבן, ושאר עניני החמם, ואיך אמר על האחד שהוא מטהו כשאמר ‏‏(ישעי' י' ה') הוי אשור שבט אפי וגו'. ועל השני שהוא חרבו, כשאמר, (יחזקאל ל' כ"ד) וחזקתי ‏זרועות מלך בבל ונתתי את חרבי בידו. ונאמר כי מקום פעל הבורא לשניהם וזולתם, הוא נתינת ‏היכולת והאמץ כאשר נמשלו בחרב ובמטה, ועם כל זה כל אשר עשו הם וחילם היה בבחירה ‏שחייבים עליה הענש, ועל כן אמר (ישעי' י') פקד על פרי גדל לבב מלך אשור וגו', ואמר (ירמיהו נ״א:כ״ד ‏כ"ד) ושלמתי לבבל ולכל יושבי כשדים. ושואלים עוד כיון שכל המקרים מתחדשים במצותו, כשהוא ‏מסבב למאמין שיכזב בעבור דבר שמצריכו אל הכזב, הוא אם כן הביאו אל הכזב? יש בזה שתי ‏תשובות, אחת מהנה, כי המעיין כשיעיין היטב באיך יצטרך האדם לכזב, ימצא לו סבה מחטא ‏האדם בהנהגתו, וישיב הדבר על בוראו, כמ"ש (משלי י"ט ג') אולת אדם תסלף דרכו ועל י"י יזעף ‏לבו. והאחרת שעם השכל אשר הרכיבו בו, איננו צריך אל הכזב לעולם, כי כאשר יאמר מאמר ‏שאפשר שמכירים אותו על אמתת ההגדה על דרך העברת הלשון, הוא אומר אמת. ואין (עליו) ‏מסברת העול מדבריו. וזה כמו שאמר אברהם על שרה אחותי היא, והוא רוצה קרובתי, כאשר ‏מצאנו לוט שנקרא אח מדרך הלשון. והם סברו שהיא אחותו באמת, ולא היה חטא עליו בזה, אבל ‏החטא עליהם, כי הם עולו, כי דרך בני אדם לשאול הגר על עניניו ועל תועלותיו, ועל מה שהוא טוב ‏לו, ועל מה שצריך לו, ואין דרך לשאול אותו על מי שיש עמו ומה הוא ממנו, וכל שכן שכבר נסה ‏בזולתו, כמ"ש (בראשית כ' י"א) כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני. וכיון שדברתי ‏בשאלות האלה במה שיש בו די, מתחייב המעיין בספר להשיב בתשובותם ככל מה שימצאהו דומה ‏להם:‏

"והוא לא כן ידמה, ולבבו לא כן יחשוב" (ישעיה י, ז). פירוש. הנביא הודיע כי סנחריב הוא מטה-זעמו של הקב"ה, וְשָׂמֵהוּ גיבור ותקיף לשלול ולבוז העמים, כמו שאמר "הוי אשור שבט-אפי, ומטה הוא בידם זעמי" (י, ה). גם הצדיקים והחכמים שראו עניני סנחריב ידעו כי הצור למשפט יִסְדוֹ³מליצה ע"פ חבקוק א, יב ולהוכיח העמים. גם הוא עצמו היה ראוי לו שיחשוב כן, וליחֵס הגבורה לאלהי האלהים השוכן בציון. אבל הרשע הזה היה מִכַּת ה"חכמים-בעיניהם" הדוברים אולת ואומרים "ידינו רמה", כדרך "פן יאמרו ידינו רמה ולא יי' פעל כל זאת" (דברים לב, כז). ועל כן התנשא בלבבו גם על מעון הקודש, והשוה ציון וירושלים לערי העמים העובדים לאלילים. והוא דמיון שוא. גם חשב כי זרועו תעמוד לו להכרית הגוים כולם כחפצו, בין צדיק בין רשע. ועל הראשון אמר "והוא לא כן ידמה" (ישעיה י, ז) המלים "לא כן" כמו "כן בנות צלפחד דוברות" (במדבר כז, ז). "כן" הוא הנכון, והוא⁴סנחריב דימה שלא על נכון. ועל השני אמר "ולבבו לא כן יחשוב" (ישעיה י, ז), כלומר מחשבה זו גם היא לא נכונה. ואמר "כי להשמיד בלבבו ולהכרית גוים לא מעט" (י, ז) ובזה מפרש רעת מחשבתו, שאינו חושב שהוא ככלי אף ה' להעניש על ידו הרשעים, אבל מיחס הגבורה לזרועו. וברשעתו מבקש לעקור את הכל כצדיק כרשע. ואמר "הלא ככרמיש כַּלְנוֹ וגו' מירושלים ומשומרון, הלא כאשר עשיתי לשומרון ולאליליה כן אעשה לירושלים ולעצביה" (י, ט-י). וזה מפרש רוע דמיונו שאינו מאמין בה' השוכן בציון, ולכן מדמה ירושלים עיר הקדש לערי ממלכות הגוים. ובספר "מעין גנים" יתבאר שרש "דמה" בעז"ה, ופה קצרנו. גם בארנו בבית השני (חדר יב חלון טז) מענין סנחריב ורשעתו. ולפי שהוא וסיעתו החכמים-בעיניהם חשבו כן כפי טבע הרעים, והחכמים והצדיקים חשבו להיפך. וכמו שאמר "היתפאר הגרזן על החוצב בו?" (ז, טו), לכן נזכר בבנין הקל,⁵כיון שיש מחשבות שונות בין האנשים, כי הצדיקים אינם חושבים כך והבן.