ישעיהו כב:יב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, באר הגולה ונצח ישראל

ובמדרש (דברים רבה פ' שופטים) פרשת כי תצור על עיר חביב הוא השלום שהקב"ה נתנו לציון שנאמר שאלו שלום ירושלם וגו' יהי שלום בחיליך וגו' (תהילים קכ״ב:ז׳) ד"א חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לשמים שנאמר המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (איוב כ״ה:ב׳). דבר אחר חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לקרובים ולרחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו (ישעיהו נ״ז:י״ט). ד"א חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לפינחס שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כ״ה:י״ב). דבר אחר חביב הוא השלום שלא נתנו הקב"ה לרשעים שנאמר אין שלום אמר ה' לרשעים (ישעיה מ"ו). דבר אחר חביב הוא השלום שבקש הקב"ה לברך את ישראל ולא מצא כלי מחזיק כשלום שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום (תהילים כ״ט:י״א) כי באמרם שהקב"ה נתנו לציון כוונו לירושלים של מעלה המכוונת תמיד בפיהם ובמשליהם שהיא על ירושלם של מטה. ואמור שגדול וחביב הוא השלום שהקב"ה נתנו במציאות עולם המלאכים כי זולתו אי אפשר להתקיי' אם באישיותם ואם בכללם כמו שאמרנו. והוא מה שביארוהו משני הכתובים שהביאו ראיה מצד מה שיורו שא"א להתקיים מציאות זאת העיר כלילת יופי על שלמות מצבם כי אם כשישליו אוהביה והם הנמצאים העליונים היושבים בה והוא השלום המחוייב להמצא באישיהם גם כשיהי' שלום בחילה שלוה בארמנותיה והוא השלום המתווך בין כללם שהם אנשי החיל המנהיגים והמעמידים הארמונות והבית שלו. ועל העולם האמצעי אמר חביב הוא השלום שנתנו הב"ה לשמים. וראיתם נכונה באומרו המשל ופחד עמו וגומר כי בזה הזכיר ענין רבויים וחילופם בהמצא להם שני ענינים מתחלפים. האחד מצד שכלם. והשני מצד חמרם ועל אשר משכלם אמר המשל כי הם מציירים מעלת סבתם ורוממותו ית' ומורים לו הממשלה הטבעית המחוייבת לעלה על העלול. אמנם מצד חמרם הם מרגישים בעצמם פחד ורתת מההפסד המעותד לכל הווה מצד חומרו כי מזה הצד שולח עליהם מאמר כי שמים כעשן נמלחו (ישעיהו נ״א:ו׳) אלביש שמים קדרות וגומר (שם נ') וכיוצא וכבר זכר המשורר שני אלו הענינים כדומה לזה באומרו שאו שערים ראשיכם וגומר שאו שערים ראשיכם ושאו וגומר (תלים כ"ד) כאשר כתבנו בשער הראשון. ואיך שיהי' על הסכמת שני הענינים וחבורם יחד בכל גרם וגרם מהם אמר עושה שלום במרומיו. אמנם על העולם השפל בכללו אמרו חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לרחוק ולקרוב והוא מאמר בתכלית הדיוק כי באומרו הרחוק והקרוב כונו שני חלקיהם המתחלפים תכלית החלוף כלומר המדבר וכל זולתו מהנמצאים. וידוע הוא כי כל מה שהוא זולת המדבר הוא הרחוק בהחלט מהשלמות והמדבר לבדו הוא הקרוב ואמרו כי זה וזה יש להם מציאות וקיום במציאות היחס והשלום ביניהם ולא באופן אחר. ולפי שכבר היה המדבר כולל בעצמו כל מדרגת הנמצאים עד שלזה יקרא עולם קטן וכבר היה הוא רחוק מצד היולאניותו המורכבת ומחוברת מכלן וקרוב מצד צורתו. לזה מה שאמר הנביא בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו (ישעיהו נ״ז:י״ט) כי אומרו בורא ניב שפתים שוה לאומרו בורא חי מדבר בכלים גשמיים כי לקיומו הוצרכו שני מיני השלום כי על ידם יתקיים ורפא ירפא מכל החסרונות אשר יתרגשו עליו ולכל אשר אתו ואת כל. ולפי שכבר יגיע משלמות זה הקרוב חוזק השלום וההסכמה בינו לבין אלהיו וההתעצמות כדמות אלהים וצלמו שיעור מה שיספיק למשול ולרדות בכל הנמצאים עליונים ותחתונים כמו שנתבאר לזה סמכו למאמרם זה חביב הוא השלום שנתנו הקב"ה לפינחס בשכרו שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום כי מזה המין מהשלום היו כל הנסים שנעשו לפנחס במעש' ההוא ולכל כיוצא בו כמו שכתבנו שם אמנם לזמרי וסיעתו העוברים התורה ומפירים את בריתה ברית החיים והשלום הנה אין שלום אמר ה' להם. ולזה השלימו מאמרם בזה כלומר ענין משובח הוא השלום שאין צריך עונש אחר לרשעים זולת סלוקו מהם כי יאסוף מהם שלומם ורשעים עוד אינם ואם ישנם יסובו עליהם כל מיני פורעניות המחוייבים לבא להם לבלתי שמירת יחסם אשר עמהם כי על כן יופר השלום אשר לכל זולתם עמהם וכופר בריתו מהם ויותרו הקשרים אשר בינם לבין אלהיהם ויסכרו ארובות שמיו מהוריד עליהם שפע השגחתו ואת הרע יקבלו מאתו ואת הטוב לא. הוא מה שאמרו הנביא בשם הכנסיה כאשר נפלו על הרעות ותקראן אותם כאלה אמר ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה (איכה ג׳:י״ז) התודה כי לסבה שזנח ישראל טוב השלום והסכמת היחס אשר היה לו לשמור ולקיים בינם ובין אלהיהם נסתלק מהם ג"כ השלום וההסכמה אשר בין הסבות והמסובבים שהם הנמצאות המגיעות אליהם השפע ממעלה ונשה טובה ואומר אבד נצחי ותוחלתי ה' (שם) כי בהפסיק הסכמת ב"ד של מטה תפסק ג"כ הסכמת ב"ד של מעלה. ומעתה מה אוחיל עוד לה' כי לא יקוה עוד הטוב והשפע הראוי לבא ממנו אל זולתו עד שכבר יאמר בעבור זה שאף מהמלאכים הקרובים אליו יפיר את שלומו כי לא יקבלו ממנו השפע הראוי לקבל להשפיע על זולתם עם שהמלאכים לא חטאו בשלומם והוא הדבר המופלא שהזכירו ישעי' באומרו הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיהו ל״ג:ז׳) אמר כי אפי' ברית השלום הנקשר עם המלאכים הותר וקבלו מהמניעה והחסרון בכל פעולותיהם עד שייחס למרר בבכי תחת היותם בשמחה ועונג בהיות העולם על שלמותו. והנה להיות האדם וישראל קרויין אדם הוא המוליד השמחה והעצב בכל כמו אלה הענינים הפליגו חז"ל להזכיר ביטול כל הבריתות על סדר המערכות אשר זכרום במאמר הנזכר או קרוב אליו מאד והוא אמרם (איכה רבתי פ"א) על בכה תבכה בלילה (איכה א׳:ב׳) בוכה ומבכה להקב"ה עמה שנאמר ויקרא ה' אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד וגומר (ישעיהו כ״ב:י״ב). ד"א בוכה ומבכה חמה ולבנה וככבים עמם שנאמר שמש ירח קדרו וככבים אספן נגהם (יואל ב׳:י׳). דבר אחר בוכה ומבכה שבעי' אומות והם אותם שבעים פרים שהיו מקריבים בחג כנגד שבעים אומות כדי שלא ישלוט יצר הרע עליהם. ועתה ראה כמה כונו מאמריהם אלו כלם זה לעומת זה. האמנה כי במה שאמר בוכה ומבכה להקב"ה עמם יש לבאר מה שאמרו חז"ל במסכת חגיגה (ה':) דאמר רב שמואל בר אויה משמי' דרב מקום יש לו להקב"ה ששם בוכה ומסתרים שמו שנאמר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה (ירמיהו י״ג:י״ז) מאי מפני גוה מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לעכו"ם רבי שמואל בר נחמני אמר מפני גאותה של מלכות שמים ומי איכא בכיה קמי' קדשא בריך הוא והא אמר רב פפא אין עצבות לפני המקום שנאמר הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו לא קשיא הא בבתי בראי הא בבתי גואי ובבתי בראי ליכא עצבות והא כתיב ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה וגומר שאני חורבן ביח המקדש דאפילו מלאכי השרר בכו שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון (ישעיהו ל״ג:ז׳) ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה' (ירמיהו י״ג:י״ז). א"ר אלעזר שלשה דמעות אלו למה אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני ואחת על ישראל שגלו ממקומן. והנה כדי לבא אל כוונת בעלי זה המאמר יש לדקדק בו קצת דקדוקים. האחד מה שיראה מהקושי והזרות ליחס אליו ית' הבכי והדאגה על זה השיעור שאם הוצרכה התור' והנבואה להשתמש בתוארים האלהיים אשר לא כדת לשכך אזן ההמון שירגישו מעלתו והשגחתו ויכלתו על האופן אשר יורגש להם הנה לא הותר ליחס לו יתברך תוארים ויחסים נבזים ושפלים מורים על אלו ההפעליות המגונות כמו שכתב כל זה הרב המורה פרק מ"ה ופרק מ"ו חלק א' ואיך לא נשמרו חז"ל מזה והמה מרו ועצבו את רוח קדשו בדבריהם אלו אשר זכרנו וכיוצא בהם ולא עוד שאמרו הא בבתי בראי וכו' שנרא' שמאמתין הענין כמשמעו. השני מה טעם אקשי תלמודא מדרב פפא לקשי קראי אהדדי. השלישי מאי אהדר לי' הא בבתי גואי וכו' דהא בפי' איתמר מעיקרא מקום יש להקב"ה ומסתרים שמו ששם בוכה ואפ"ה אקשי ליה מ"מ. הרביעי היכי אקשי לי' ובבתי בראי ליכא עצבות והא איהו סבר מעיקרא דליכ' עצבות כלל: החמישי מאי קושיא מויקרא ה' אלהים וגומר דמאן א"ל דהאי קרא בבתי בראי כתיב. הששי מאי קאמר דאפי' מלאכי השרת בכו דמשמע כ"ש הקב"ה דבי' עסקינן. השביעי אמאי לא אמר מקום יש לו להקב"ה במסתרים שמו או זולתו. ^*אמנם הנראה וכו' תוכן דעתו הוא, הן אמת שהמורה כ' בהרבה מפרקיו, שלא נוכל ליחס אל הי"ת תארים עצמיים מחייבים, להודיע בהן מה שהוא, יען כי מלבד שאנחנו קצרי דעת מהשיג מהותו ואיכותו על צד האמת, הנה גם אלה התארים המחייבים היו מיחסים לו גם ריבוי ושינוי מה שהוא נעלה ונשגב מהם, ורק תארים שוללים אנו יכולים ליחס לו להודיע בהם מה שאינו, ובאמרנו ד"מ שהוא "רחום וחנון" וכדומה אף שבהשקפה ראשונה הם תארים מחייבים, דעתנו בהם רק להרחיק עי"ז ממנו ההפך שהוא האכזריות ומניעת החנינה, אבל בכל זאת יש מין תארי פעולות מחייבים הנאמרים עליו רק בבחינת זולתו, ואינם מיחסים לו שום שינוי וריבוי, כי שינוי פעולותיו אלה אינו מסובב משינוי עצמותו ית' שהוא הפועל כי אם רק משינוי המקבלים פעולתו, ודומה בזה אל השמש אשר היא עצם פשוטה ובלתי מורכבת ונשארת תמיד בעצמותה שהיא להאיר ולחמם הדברים אשר מסביב לה, ובכל זאת תפעול עליהם פעולות שונות והפכיות בעבור שינוי חמרי הדברים אשר תפעול עליהם, ד"מ היא תתיך השעוה ובהפך תקפיא המלח, כן יפעול גם הי"ת שהוא עצם הטוב והמטיב לכל, בכל זאת גמול טוב לעושי הטוב ועונש רע לעושי עולתה, מבלי אשר יורה זה על שינוי ותמורה חלילה בעצמותו ית', כי אם על שינוי המקבלים פעולתו, יען כי באמת לפי תכונת המקבלים שהם פועלי עון, יהיה הרע בעצמו טוב להם ולזולתם, כי עי"ז ייטיבו דרכם ולא ישובו עוד לכסלם, ועי"ז רומז גם מאה"כ "כי שמש ומגן ה'", ומאה"כ "כהמס דונג וכו'" יאבדו רשעים מפני אלהים "וצדיקים ישמחו ויעלצו" וכו', וכמו שלא ישתנה מהות העמוד בעצמו אף שהוא לפעמים לשמאל איש בעמדו לימין העמוד, ולימינו, בעמדו לשמאל העמוד, כי שינוי המעמד הזה הוא רק באיש ולא בעמוד עצמו, וע"ז רומז גם מאה"כ "ואומר חלותי היא שנות ימין עליון" ועל אופן זה נאמר ג"כ, כי בהיות בני אדם הולכים בדרך הישר הנרצה בעיני הי"ת, באופן שיוכל להמשיך אליהם רק טוב וחשד עפ"י חוקי הטבע המסכימים ומתאימים יחד, כאשר אותה נפשו ית' יאמר ממנו שהוא שמח כמאה"כ "ישמת ה' במעשיו," "ומאה"כ עוז וחדוה במקומו" אפס בהשחית כל בשר את דרכו על הארץ, באופן שמדת טובו בעצמו תחייב להענישם לענותם ולנסותם למטן היטיבם באחריתם, יאמר ממנו ד"מ שהוא "מתעצב אל לבו" או, "בוכה ומתאבל", מבלי אשר תיוחס לו עי"ז חלילה שינוי ותמודה, או התפעליות העצב והיגון, וע"ז רומז מאה"כ "במסתרים תבכה נפשי" "ומחז"ל "הא בבתי גואי" שר"ל שרק בעיון דק ונסתר המושג רק למשכילים אמיתים תיוחס אליו העצב או הבכי, לא באופן נגלה ומפורסם לכל כמו שהוא אצל בני אדם, הבוכים ומתעצבים על צרתם המסבבת להם שינוי ותהפוכת גורלם מטוב לרע. אמנם הנרא' בכוונתם הוא בעיני שרצו להעיר אזננו אל ענינים נכבדים מאד על אודות התארים האלהיים וזה כי אם נמנע מהתוארים העצמיים המחייבים לאל ית' ענין מה לסבה או לסבות שזכרם הרב המור' בהרב' מפרקי החלק הראשון מהמור' ולא הותר לנו כי אם השוללים הכוללים לבד הנה יש מין מהתוארים שלא יחוייב לו מהם שום שנוי ורבוי בעצמותו ית' כשיבחן בטוב ההשקפה והוא הנאמר בצירוף אל זולתו כי הוא יורה על ענין מה על הזולת ההוא לא עליו. דרך משל השמש עצם פשוט בלי שום הרכבה וכשיתיך השעוה ויקפיא המלח הוא מבואר היות זה לחליף החמרים לא לחלופו כלל כמ"ש הרב המור' פרק נ"ב חלק א' יותר בארוכה. וכן הדבר בו ית' כי הוא הפשוט בתכלית הפשיטות והוא הטוב האמתי אשר אין בו חלוף ושנוי כלל והנה האיש הטוב יקבל ממנו הטוב והאיש הרע יקבל ממנו הרע כי עצם הטוב הוא היות רשע ורע לו כמו שעצם הרע יהי' בהפך והנה הכל הוא טוב בהשקפה אל עצמו אמנם לחלופם זה קבל הטוב לעצמו וזה הרע לעצמו. ובמשל הזה עצמו הליץ אותו המשורר באומרו כהנדוף עשן תנדוף כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלהים וגומר (תלים ס"ח) וזה כי שמש ומגן ה' צבאות והרשע הוא כדונג אשר המס ימס מפני נצוציו. אמנם הצדיק הוא כדבר שמתחזק ומתקיים בו ולזה לא די שלא יקבלו ממנו הרע אבל שישמחו וישישו בשמחה לפניו הרי שהתואר הצרופיי הזה לא יחייב לו יתעל' לא רבוי ולא שינוי בחלוף המקבלים ורבויים. וכבר המשילו החכמים זה לאדם העומד אצל העמוד פעם לימינו ופעם לשמאלו והעמוד לא זז ממקומו כמו שהביאו החכם בהקדמת המאמר הג' לאלהיות. וגם המשורר כוון אליו באומרו ואומר חלותי היא שנות ימין עליון (שם ע"ז) והכונה שאם נרגיש שנוי במצבנו אצלו ית' פעם אנו עומדים לימינו כבנים האהובים אליו ופעם לשמאלו כעבדים המרוחקים מאדוניהם אמרתי כי זה חולי שלי הוא לא שנוי בו ולא בימינו חלילה. וכבר נתבארו עמו הכתובים הסמוכים בשטר נ"א. ועל זה האופן נתבאר שעם שכבר נתאמת שאין שום מקום לצייר ולשער אשר לפניו יבא שום עצב דאגה ובכיה בשום צד יתברך מחוייב המציאות מחסרונות כאלו ומכל מיני הפעליות עלוי בלתי בעל תכלית עם כל זה מהבדלו המיוחד על כל אלהים שהוא היותו סבה ועלה ראשונ' לכל הנה יתחייב שיאמרו בו ית' אלו התוארים הצרופיים ולא עוד אלא כי המיוחסים לו השמחה והעונג גם הפכיהם במשלים קרובים. וזה כי כל עוד שימשכו ממנו ית' הטובות השלמות ויושפעו מלפניו המעשים המפורסמים לשלמות המקבלים אותם רצוני בהמצא השלום וההסכמ' בין הכתות תחתיות שניות ושלישיות כמו שאמרנו ראשונ' ועל דרך שאמר הכתוב והיה ביום ההוא אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והם יענו את יזרעאל (הושע ב׳:כ״ג-כ״ד) הלא אז תתעל' מעלתו לעיני הכל כי ברבות הטובה רבו מקבליה וכרובם כן ירבה השפע היורד מאתו יתעל' וכן יפרוץ וכן נתרבתה השמחה והעונג לפניו כמו שאמר ישמח ה' במעשיו (תלים ק"ד) עוז וחדוה במקומו (ד"ה א' ט"ז) וכל הכתובים הדומים וכבר קיימו וקבלו עליהם החוקרים שהוא יתברך שמח ומתענג תכלית השמחה והצהלה בעצמותו כמו שחוייב מעלוי המשיג ועוצם המושג ונעימות ההשג' כאשר נתבאר בי"ז ממה שאמר בטענה הי"א במאמר הג' לאלהיות:

ובספרי כשהקב"ה נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה מהן בנחת רוח משל לעשיר נאמן שהיה בעיר והיו מפקידים אצלו פקדונות וכשהיה בא אחד מהם לתבוע אותו היה מוציא ונותן לו לפי שהיה יודע היכן הוא וכשהוא שולח ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו הופך התחתונים לעליונים לפי שאינו יודע היכן הוא כך כשהמקום נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה בנחת רוח וכשהוא נוטל נשמתן של רשעים מוסרה למלאכים נערים למלאכים אכזרים כדי שישמטו נשמתן וכן הוא אומר ומלאך אכזרי ישולך בו (משלי י״ז:י״א) ואומר תמות בנער נפשם (איוב ל״ו:י״ד). וכל זה הוא להם מענין ההפרדה שזכרנו ראשונה. וכבר דמו חז"ל יציאת נשמת הצדיקים מגופם כמשחל ביניתא מחלבא והרשעים כחזרא בגבבא דעמרא (ברכות ח'.) והוא מבואר כי השער כשמוציאין אותו מהחלב הוא יוצא בנקל מבלי שיאחז חלק ממנו בחלב ולא דבר מהחלב עמו אמנם כשמוציאין הצמר המסובך באחד הקוצים א"א שלא ישארו חלקים הרבה מהצמר בקוצים או מהקוצים בצמר והוא ענין מסכים מאד למה שכתבנו ראשונה מענין ההפרדה אשר זכה אליה משה אדוננו ע"ה מכל האדם אשר על פני האדמה. והוא הטעם אשר היה הקובר הוא ית' אשר על פניו נאסף כי במקום הפרדה שלמה אשר כמוה אין שם טומאה כלל אשר מזה הטעם נפל ההעלם בענין קבורתו כאשר אמרנו. אמנם פירוש הכתוב ויקבר אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש וגו' כבר אמרנו שכתבנוה יפה עם ענינים אחרים מצרכי הגבורה בשער כ"ב עיין עליו כי שם יתבאר ייתור הכתוב בסמנין אלו אשר דברו בהם חז"ל: ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו וגו' ויבכו בני ישראל וגו'. הראוי לכאורה שיקדים בכיתו למספר שני חייו אלא שהכוונה כי לפי שראו היותו על זה השיעור מהחוזק הכירו שלא מת להתכת הכחות ולאפיסת הלחות הטבעי כשאר הזקנים אבל שהיתה מיתתו לחטא העם אשר היה להם לרועה ולהסיר צלם מעליהם וזה ממה שיכפיל הבכי למרגישים כמו שאמר בקינת דוד על אבנר ידיך לא חסרות ורגליך לא לנחשתים הגשו כנפול לפני בני עולה נפלת (שמואל ב ג׳:ל״ג-ל״ד) אמר כי אחר שלא נמצאו אצלו סבות שיגרמו מיתתו כשאר אנשי הצבא שכבר נתפרסם ממנו שידיו ורגליו מלומדות ומזורזות למלחמה הנה באמת לא נפל רק כנפול לפני בני עולה והם העם אשר היה להם לשר כי בחטאם מת שאינם הגונים להיות תחתיו ולזה נאמר ויוסיפו כל העם לבכות עליו. וכן בכאן כאשר ראו שלא כהתה עינו ולא נס ליחה ועדין יש לו להאריך ימים רבים כפי המנהג הטבעי הכירו וידעו כי מפני רעתם נאסף ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום ואף שיהיה מה שלא כהתה עינו ולא נס ליחה דרך נס כמו שכתבנו אצל אומרו לא אוכל עוד לצאת ולבא יש לבכות על הסתלק הנס ההוא לעת ההיא. ושמעתי שנמצא במדרש (סוטה י"ג:) הר העברים י"ב פסיעות היה וכלן קפצן משה בפסיעה אחת ואני לא ראיתיו במדרשות אבל אם ישנו יראה לי שכיוני לפרש זה הכתוב ע"ד שפירשנוהו. ^*וזה כי פסיעות וכו' ר"ל אחרי. נראה שהתנא ספ"ה דאבות חלק חיי האדם מעשרים עד מאה שנים לחלקים של עשר ועשר שנים נוכל לאמר כי גם פה חלק המדרש חיי משה שהם מאה ועשרים שנה לי"ב חלקים של עשר ועשר שנים, וקראם בשם "י"ב פסיעות", ואמר עליו "שקפצם בקפיצה אחת" ר"ל שחי בכולם באופן אחד ושוה, וכחו וגבורתו לא עזבוהו עד יום מותו, כי אם ככחו אז בעשר שניו הראשונים, כן כחו עתה במותו בכלות עשר שניו האחרונים כמו שאה"כ ג"כ "ומשה וגו' במותו לא כהתה עינו" וכו' וזה כי פסיעות חיי האדם בלשון חז"ל הם עשרות השנים כמו שבא במשנה (אבות פ"ה) בן עשרים וכו' בן שלשים לרדוף וכו' עד בן מאה שהם עשרה פסיעות. אמנם הר העברים שבו מת משה ועבר מזה העולם היו בו י"ב פסיעות כמו שנאמר ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו ואמרו שקפצן בפסיעה אחת לפי מה שאמר לא כהתה עינו ולא נס ליחה וזה כי לא זרקה בו זקנה ושיבה ולא שום תשישות כח כדרך העולם אלא שנכרת עודנו באבו והוא מה שאמרנו. ומ"מ הבכי ההוא היה היותר הגון ובטענה יותר חזקה מכל אשר בכו עדנה כי אז נגנז ארון קדש ונאסף מבחר המין האנושי אשר לפניו ולאחריו לא קם כמוהו ועם שהוא יתעלה הולך ואור באור החיים את ה' אלהיו לא יסור ממנו ראוי לבכות עלינו שעזב אותנו לאנחות כמו שנמשכו לנו הענינים עד היום כאשר הוא מורגל לבכות על כל המנהיגים הגדולים הלוחמים מלחמותיהם כי הוא מאמר אלישע אל אליהו והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו (מלכים ב ב׳:י״ב) שהוא אינו מצעק עליו רק על הנזק המגיע אל כלל ישראל מי שהיה להם מגדל עוז שם ה' גם רכב גם פרשים. וכן הענין באבלו של משה אמרו בספרי פרשת הן קרבו ימיך כיון שמת משה היה יהושע בוכה ומצטער ומתאבל עליו והוא אומר אבי אבי רבי רבי אבי שגדלתני מנעורי רבי שלמדתני תורה והיה מתאבל עליו ימים הרבה עד שאמר לי הקב"ה עד כמה אתה מתאבל והולך וכי לך בלבד מת משה והלא לא מת אלא לי שמיום שמת אבל גדול הוא לפני כענין שנאמר ויקרא ה' אלהים צבאות לבכי ולמספד וגו' (ישעיהו כ״ב:י״ב) ולא עוד אלא שמובטח אני שהיה בן העולם הבא שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם. והכוונה כי להסתלקו מבינינו לא פסקה משלחננו תמיד סעודת תלאות וצרות והמה מרו ועצבו את רוח קדשו תמיד כמו שאמרו ז"ל (חגיגה ה':) שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי השרת בכו שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון. ועליו זכרו זה הכתוב עצמו כמו שכתבנו בפרשת נדרים שער פ"ז והנה לפי זה אמרו ז"ל שלא תאבל עליו על דברים חלקיים מצד שהוא אביו או רבו. אמנם על הענין הכללי ההוא דבר שאין לו קצבה וראוי לפסוק ממנו לשעה ולא עוד אלא שהוא בן העולם הבא והיה ראוי לשמוח על גדולת מדרגתו ושלימותו באשר הוא שם שמח ומענג בזיו השכינה. ועכ"ז הוקבע בישראל יום סיום התורה האלהית שבו נקראת פרשה זו יום זכרון לפטירתו והרבו דברים ^*והפליגו פיוטים וכו', פה רצה הרב ז"ל לתת רק טעם וסיבה למה שהפליגו הפייטנים במליצתם ושיריהם אשר חברו לאמרם בשמחת תורה, יום כלות קריאת התורה וזכירת מיתת משה, לספוד עליו מר עד מאוד, שלא יחשוב איש כי מיתת משה רע"ה היתה חלילה לרעתו, כי נהפוך הוא, הוא יושב עלז ושמח בצל שדי, ומתענג שם נעימות נצח בימינו, אך כונתם בזה היתה רק לעורר את לבנו ולהזכירנו ביום מותנו, למען נשוב אל ה' באמת, ובכל לבנו, כי אם משה השלם בבני אדם מת על פי ה', אף כי אנו מלאי עון. מי זה גבר ממנו אשר יחיה ולא יראה מות ? והפליגו פיוטים המזכירים מעלותיו עם אלהיו ועם כל צבאות הנמצאות העליונים ותחתונים ושכלם לא עצרו כח לשלא ילקח זה האדון מעל ראשינו כמו שהוא במדרש תנחומא פרשת ואתחנן שהכל המציאו החכמים לעורר הלבבות לדעת כי מי גבר יחיה ולא יראה מות ושמהמות הזה יחוייב מה שימשך מהרעה אל המונהגי' אשר יסור צלם מעליה' וכ"ש האדון הזה העומד בפרץ לפניו תמיד להשיב חמתו מהם וגם זה המחייב שיעמוד התלמיד במקום רבו ושאר ענינים אשר יזכרו שם הם ענינים נאותים כשיושכלו ומהם למדו הפיטני' לעשות פיוטים רבים מזה הענין כוונת כלם בנגלה ממנו לעורר הלבבות למרר בבכי אל הלקח ממנו ארון הברית אדון כל הארץ הוא מה שיעשה רושם גדול בכללות העם מאמות התורה וחבת מצותיה לא כמו שיאמינוהו הנשים והאנשים הדומים להנה שכל הענינים האלה שהזכירו עשה משה לבלתי לכת לפני ה' בארצות החיי' והיה להם דמיון למכשול ולרפיון ידים בהתעסקם על שלמותם כי אמרו לא נראה יה בארץ החיי' חלילה רק הוא כמו שאמרנו לעורר הלבבות למה שהוא חובת היום וכההוא דאמר אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא (שבת קנ"ג.) ודוגמת זה מצינו ביומא (כ"ג.) תנו רבנן מעשה בשני כהנים שהיו שניהם שוים רצין ועולין לכבש קדם אחד מהם בתוך ד' אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל וגו'. וכתיב ויצאו זקניך ושפטיך וגו'. אנו על מי נביא עגלה ערופה על ההיכל או על העזרות מיד געו בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו שהוא מפרפר ואמר הרי הוא כפרתכם. ואמרו עלה בגמרא וירושלם בת אתויי עגלה ערופה היא והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלם אינה מביאה עגלה ערופה וכו'. ומהדר כדי להרבות בכיה בישראל. וכן הוא אצלי כל מה שדברה נעמי לכלותיה העוד לי בנים במעי וגו'. כי אמרתי יש לי תקוה וגו'. גם הייתי הלילה לאיש וגו' (רות א׳:י״ב). כי מהידוע שהן אסורות על אותן הנולדים אחרי כן לפי שאין מצות יבום כי אם באה מן האב שיהיה עמו בעולמו ותרוייהו ליתנהו אבל הפליגה בדברים כדי להרבות בבכיה וכמו שנאמר מיד ותשאן קולן ותבכינה עוד (שם). וזהו דרך ישר בכוונה ההיא ממה שאמרו המפרשי' סוף דבר זהו טעם הפיוטים ההם ואין זולתו. ולזה תקנו צעקה יוכבד בקול מר וקשה סני סני איה משה והדומים לו המחממים את הלב ומגדלי' התמרור כי על דרך האמת בנוה השלום והמנוחה הוא יושב ושמחת עולם על ראשו: ויתמו ימי בכי אבל משה כבר כתבנו אצל מיתת בני אהרן שער ג"ט מה שהיה בידי מהטעם במה שאמרו ז"ל (מ"ק כ"ז:) שלשה לבכי שבעה להספד שלשים לגיהוץ ולתספורת. שים עיניך עליו כי הוא טעם נכון למה שקבעו ישראל כל שלשים ליום לבכי על משה אדוננו כי הוא היה גבר תליתאי דיהב אורין תליתאי בירח תליתאי ליום תליתאי והוא כמו שאמרו ז"ל (ב"ק כ"ה.) ק"ו לשכינה י"ד יום כי היה ראוי בבחינה זו להתאונן כל ימיהם אלא דיו לבכי שהוא שלשה ימים לכל אדם שיהיה שלשים ויתנחמו במה שנאמר בסמוך ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וכבר מלא מקומו לענין הנהגתם וגם נעתקה אליו מגדולתו של רבו בעיניהם עד שנאמר וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה כי ידעו שהשמיעה ממנו וקיום דברו הוא ממש שמועתו של משה וקיום דבריו כי הוא העמידו במקומו במצות השם יתעל' ועכ"ז המעלה של יהושע נאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וכמ"ש (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבדור אמרו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. וכבר כתבנו פירושיו אצל ומשרתו יהושע בן נון בשער נ"ג. והנה בכתיב הזה תלה עצמו הרלב"ג ז"ל והנמשכים אחריו במה שהשתדלו לבטל הנסים המפורסמים שבאו בכתיבים כגון שמש בגבעון וחזרת השמש וזולתם כי אמרו שכוונת הכתוב הזה היא לומר שלא קם אחריו מי שישוה עליו בעשות נסי' כמוהו כ"ש שיוסיף עליו לחדש ענינים נפלאים במערכות השמים וככביהם אשר לא סופר ממנו בכתוב ואצל ספור המבול הארכנו בתוכחה זו ובטלנו דבריהם מכמה צדדים כלם נכוחים וביררנו שלא תבחן מעלת הנביא לפי הצטרכו אל הנסים הנפלאים כי אם לפי העשותם על ידו כמו שיבא הצורך ^*כמו שתראהו שם וכו' (עיין ביאורי שם בשער י"ג בראשית דף צ"ה) כמו שתראהו שם יפה שער י"ג. אמנם בפרשת בלעם הוכחנו כי טעם הכתוב הזה הוא להבדיל עקרי המעשים המופתיים אשר נתיחדו לו למשה מעקרי המופתים המיוחדים לשאר הנביאים בענין ההתאמתות וסמיכות הדעת מתחלה ועד סוף ועל פי הפי' ההוא יצא לנו אורה לדעת כוונת חז"ל (ספרי פ' הברכה) באומרם עליו אבל באומות עכו"ם קם ומנו בלעם כמו שתמצאהו מפורש היטב ^*שם בשער פ"ב, (עיין ביאורי שם תוכן שער פ"ב). שם בשער פ"ב. ומעתה לפי שבכאן הוא גמר התור' האלהית וסיומה נזקק להורות ולהודיע בסופה מה שיור' הוראה עצומה על תמידיותה ונצחיותה החזק אשר בעבורו א"א לה ולא לחלק מחלקיה להבטל ולהשתנות בשום זמן מהזמנים כי זה לא יתכן כי אם ע"י נביא שישוה אליו במדרגת הנפלאות העצומות אשר עשה או שיוסיף עליו ואחר שהראנו לדעת שאיש כזה אע"פ שלא יקרה מהנחת מציאותו בטל אצל הטבע שהוא לא יצא אל המציאות כלל כמו שכתבנו זה הענין יפה וביררנו אמתתו ^*בפרשת מי מריבה (עיין ביאורי שם תוכן שער פ'). בפ' מי מריבה שער פ' הנה אם כן הביטול או השנוי בתור' או בשום חלק ממנה הוא נמנע והוא מה שחתם ואמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ואין צ"ל בשאר האומות שלא נמצאת הנבואה בהם בשום פנים כמו שנתבאר לנו היטב בפרשת בלעם הנזכר כאשר ידעו יי' פנים אל פנים שהוא תכלית ההודעה וההתאמתות בכל השגותיו במדרגה גדולה מכלן אמנם ייחד מדרגת אותותיו ומופתיו בשלשה מיני מעשים שכלם היו צורך התור' והכרחיותה האחד לכל האותות והמופתים אשר שלחו יי' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו הנה שהיו ענינים גדולים ומפורסמים כנגד מתנגדים רבים ועצומים והכל נעשה לצורך נתינת התורה הזאת כמו שאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג׳:י״ב). והשני לכל היד החזקה אשר הראתה עליהם בספוק כל צרכיהם במדבר כל מ' שנה אשר לא חסרו דבר גם בסלק מעיקיהם בהפלת סיחון ועוג לפניהם שהכל צורך התור' ולמודה הוא כמו שביאר זה משלם בפ' בפני עצמה בסוף דברי הברית אתם ראיתם את כל אשר עשה יי' לעיניכם במצרים המסות הגדולות וגומר. ולא נתן יי' לכם וגומר: ואולך אתכם מ' שנה במדבר לא בלו שלמותיכם וגומר. לחם לא אכלתם וגו' למען תדעו כי אני יי' אלהיכם. וכן אמר ותבוא אל המקום הזה ויצא סיחון וגומר. ואקח את ארצם וגומר (דברים כ״ט:ח׳). וסיים ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את אשר תעשון. הנה שהסב פני כל היד החזקה הזאת לצורך למוד התורה וההשכל בה: וכבר נתבארה פרשה זו יפה במקומה. והענין הג' הוא העקר עצמו אשר עליו אמר ולכל המורא הגדול והוא המעמד הנכבד והנורא ההוא אשר עליו אמרו ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת וגומר. כי מי כל בשר אשר שמע וגומר (שם ה'). ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגומר (שמות כ׳:י״ז). והנה כלם הם ענינים נפלאים ועצומים אשר עשה משה לעיני כל ישראל כי הוא המופת היותר חזק שבמופתים כמו שנתבאר על ידי משה ג"כ תמיד אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים (שם י"ט). אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שם כ'). אתם ראיתם את אשר עשה ה' לעיניכם וגו'. עיניכם הרואות את אשר עשה יי' לבעל פעור וגו'. ואתם הדבקים וגו' הנה שנתבארה מדרגתו של משה רבן של נביאים בענין אותותיו ומופתיו מכלן מלבד מה שנתעלה במהות הנבואה עצמה בארבעה ענינים שזכרם הש"י מפיו במאמר אם יהיה נביאכם יי' וגומר (במדבר י״ב:ו׳) כמו שביארנוהו שם יפה שער ע"ו. וכבר יראו מזה במופתים הבדלים רבים מכל שאר המופתים אם מרובם ואם מזמן המשכם ואם מהיותם כנגד חולקים גדולים ועצומים ואם בפרסומם וכבר כתב קצת זה הרב המור' פל"ה ת"ב גם הרמב"ן ז"ל כתב קצתו כמו שנמצא בפירושיו. אשר כל זה יקיים בלי שום ספק שתורתו תהי' קיימת לעד מבלי שום חילוף ושינוי כלל בעולם. ואולם יחוייב זה ג"כ תכלית החיוב ממה שנתפרס' באומתנו באמות חזק שכל התור' כלה שמותיו של הקב"ה היא וכך היא כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה קודם שנברא העולם וכשם שהוא יתברך אינו משתנ' ואינו מתחלף לעולם כך שמותיו לא ישתנו ולא יתחלפו והנה על הסדר ההוא הקדום לפניו יתע' נמצאו בה אוצרות החכמה וגנזי הסודות הנעלמות אשר על פיהם יחדשו יודעיהם חדושי הויות ופליאות בשמים ובארץ כמו שנתברר אמות זה לחכמי האמת המקובלים האמתיים כיד אלהיהם הטובה עליהם כמשז"ל (שוח"ט תהלים ג') מטולטלים הם שבילי' של תורה שאלמלא ידעו הבריות סדרה היו יודעים לרפאת את החולים ולהחיות את המתים כמו שכתבנו זה אצל סמיכות פרשת מרגלים לפרשת מרים שער ע"ז אשר כל זה יחייב תכלית החיוב שהיא תורת יי' תמימה ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע בשום זמן מהזמנים. אמנם כשבוא יבא ויגיע מורה צדק אשר יגדל לעשות ונחה עליו רוח יי' רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת יי' ובהוסיף יי' ידו להכין דעות אנשי עמו בכללם ינתן לו מקום ורשות לבאר סודותיה ולהאיר עינינו במצפוניה ויתגלו אלינו בה דברים שכסן עתיק יומין תחת כנפי ספוריה וחקותיה ומשפטיה ויזרח עלינו שמש תועלות שמושיה וצרופיה ופליאות שמותיה כי על זה האיש אשר על ידו יעשה הענין הגדול הזה אמרו בפרק חלק (סנהדרין צ"ז.) תאנא דבי אליהו שתא אלפי שני הוי עלמא שני אלפים תהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח. אשר נבוכו בכוונתו רבים ונכבדים ^*ואנחנו בארנוהו וכו' (עיין ביאורי למעלה שער ה' בראשית דף מ"ב ע"א ושער י"ג שם דף ע"ב). ואנחנו ביארנוהו לפי זאת הכוונה יפה בהקדמת וישב יעקב שער כ"ח עם ענינים ומאמרים אחרים מסכימים ובאמת בהתפרסם זה בזמן המור' צדק הלזה שיגלה במהרה בימינו יודע בגוים לעינינו מעלות זאת התורה האלהית ויכירו וידעו כי אוי להם כי נדדו ממנה ולזה חתם משה אדון הנביאים כל דבריו אשר דבר עם ישראל ברמוז להם לסוף המעשים כלם. אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי' מגן עזרך וגו'. יאמר כי נוחלי תורתו זאת בהשתמשם בה כדרכה יהיו נושעים ביי' כי הוא יהי' מגן עזרם בכל אשר יצטרכו אליו וכמו שאמר מגדל עוז שם יי' וגו' (משלי י״ח:י׳). שם ממש. וכן נאמר קוראים אל יי' והוא יענם (תהילים צ״ט:ו׳) ^*קורים ננקד בחירק, כונתו כי פעל קוראים" יורה על התפלה אפס פעל "קורים" יורה רק על אמירת וקריאת דבר מה כמו בלשון חז"ל "קורים את שמע" וע"כ רומזת פה מלת "קוראים" המנוקדת כמו "קורים" לא לבד על הקריאה והתפלה אל הי"ת כי אם גם על סוד הזכרת שמו אשר לפי דעת חכמי הקבלה תועיל מאוד ליודעים להשתמש כראוי בהזכרת השמות הקדושים כנודע וע"ז רומז גם מאה"כ לדעתו "וקראתי בשם ה'" ויקרא בשם ה'. קורים ננקד בחירק תחת הרי"ש וכן קראתי בשם יי' לפניך וכן נאמר ויתיצב עמו שם ויקרא בשם יי' (שמות ל״ד:ה׳) וזהו סוד הזכרת השמות בלי ספק. ואשר חרב זאת התורה היא גאותך כי לא בחרב ולא בחנית זולת' תושע ויכחשו אויביך לך ממה שכפרו בה עד היום ההוא הבא. ועל אמתת העולם הרוחני הנצחי הדבק והסמוך אל אלו הענינים הנפלאים בקשר חזק אמר ואתה על במותימו תדרוך והכוונה כי יודע ויתפרסם לכל שאתה במציאותך ועצמותך דורך מהלך השלמות עליהם כמדרגת הצורה אל החומר אשר תנשא עליו ולזה יאמר כי צורתם העליונה להם הוא עצמו מקום מדרך כף רגלך והיא מליצה נכבדת נמשכת למה שכתבנו ממדרגות הנמצאות אצל ומוראכם וחתכם שער ט"ו ובפרשת המן שער מ"א וזהו מה שרצינו בביאור זה החלק. אמנם מה שיתכן שיאמר מענין זה האושר ומציאותו אצל התורה האלהית ויחד אליו דבור בפני עצמו בו וסיים זה הספר ויהי' נעילת שעריו בעזרת העוזר אשר עזרנו עד הנה:

ואחר שנמשכנו אל מה שהביא אניו הענין והצורך הנפלא לידיעתו נשוב אל העקר הג' אשר עליו אמנו וגבה ממלאכי השרת והוא היותר מבהיל והוא הממשלה הרמוזה בערבון במטה אשר בידו וזה כי הוא מבואר כי כל האותות והמופתים אשר נעשו מעולם הנה אין מטבעם שיעשו כי אם על ידי היכולת האלהיי המושל על כל הנמצאים העליונים המנהיגים היסודות והרקיעים כי הנהגת המציאות כלה סבה אל נפשות הגלגלים ומניעיהם והיכולת הזה הוא נמסר לשעה ההיא ביד הנביא או השליח העושה האות והמופת והוא רודה בשבטו עליהם ואין ספק כלל שהוא אז לשעתו יגבה בפועל ההוא ממלאכי השרת הן שיקראו כן הכחות הטבעיות כפי מה שכתב הרב המורה פרק ו' חלק ב' או שיהיו מלאכים ממש הנצבים עליהם ושומרים תמונתם. והנה להמצא אז זה הענין הנסיי בשפע או בתמידות כמו שיבא דברו חכמים בלשון מליצה נאה מאד ואמר שאין צריך לומר שהמלך ההוא המקווה יגבה מכל המלכים אשר מעולם מבית דוד אביו אבל שיגבה ג"כ ממלאכי השרת וזה כי בכל מה שעשו והצליחו כלם לא הוציאו מערכת השמים מטבעה וסדרה כי אם לפי שעה. אמנם היה השנוי בהם בא על הזרות ובעתים רחוקים ומיד חזרו העניינים ההם והמלאכים הממונים עליהם לאיתנן: אמנם בזמנו יהיה רוב מה שיעשה בהנהגת האומה הזאת והצלחותיה בכל ענייניה כלליה ופרטיה חוץ מהמנהג הטבעי עד שכמעט לא ישובו עוד למנהגם כמו שאמר למעלה וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות שלא יהיה כמו שהיה בשמש בגבעון דום וירח בעמק אילון (יהושע י׳:י״ב-י״ג) ששבו מיד אל יכלתם וגבורתם אבל שישארו בושים ונכלמים כאלו הוסרו מפקודתם. וזה הדבר ביארו ישעיה (ס"ה) תכלית הביאור באומרו באחרית נבואתו כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב כי אם שישו כו'. וגלתי בירושלם וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה לא יהיה משם עוד עול ימים וכו' ובנו בתים וכו'. לא יבנו ואחר ישב וכו'. כי כימי העץ ימי עמי ומעשה ידיהם וכו'. והיה טרם יקראו וכו'. זאב ועלה ירעו כאחד וכו'. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וכו'. והרי כל זה הוא מה שיורה שתוסר הממשלה ממערכות השמים ומניעיהם לבלתי משול בענייני העולם כאשר בתחלה ותמסר ביד רועה ישראל ומנהיגן בעת ההיא אשר יגבה כחו עליהם בזה אם מצד תמידיות סדורם ואם מצד כוללות ממשלתו על כל אחד מהם שכל אחד מהם יש לו ממשלה ידועה כפי אשר חלק ה' אלהינו אותם לפי אקלמים או טבעים כמו שזכרו חכמי התכונה אמנם עליו נאמר (תהילים ע״ב:ח׳) וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ. והכוונה שמלכותו בכל משלה ואין מחיצה מפסקת ביכולתו כלל כמו שמפסקת אלהי העמים. וכבר חשבו עבדי מלך ארם כזה על אלהי ישראל כשאמרו אלהי הרים אלהיהם על כן חזקו ממנו ואולם נלחם אתם במישור אם לא נחזק מהם (מלכים א כ׳:כ״ג). אמרו שזה האלוה אין כחו אלא על הדברים הגדולים כמו שהם ההרים הרמים בארץ או המלכים באנשים לא בעמק ולא באנשים דומים אליו והמופת להם בזה מ"ש (שם) ואת הדבר הזה עשה הסר המלכים איש ממקומו ושים פחות תחתיהם. ואתה תמנה לך חיל כחיל הנופל מאותך. וסוס כסוס. ורכב כרכב. ונלחמה אותם במישור אם לא נחזק מהם. יאמרו כי כשיהיה הכל בשוה כמו שהיה במלחמה הראשונה זולתי התחלף ההר במישור והמלכים בפחות וימשך להם הנצחון יתברר שהסבה היא מה שזכרוה לא זולת. והנה השם יתברך אשר הכל שוה לפניו בקנאתו לסכלותם אמר יען אשר אמרו ארם אלהי הרים ה' ולא אלהי עמקים הוא ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך וידעתם כי אני ה' (שם): סוף דבר להנתן הכח הכולל והתמידי הזה ביד משיח צדקו כמו שאמרנו. אמרו וגבה ממלאכי השרת והיא מליצה נכבדת מאד. גם בעיניך תביט כי להיות מלך המשיח מזרע דוד המלך אשר נתנה בידו זאת הממשלה לא יתכן שיאמר וגבה מדוד כמו שאמר וירום מאברהם ונשא ממשה אבל דעדיפא מיניה ודאתא מחמתיה נקטי והיתה הראיה נכונה באומרו במערכות השמים ומניעיהם וגובה להם ויראה להם ועל זה אמרו ז"ל (תנחומא פ' וארא) שעתיד ללבוש עטרה וכו'. וע"ד שנאמר (שמות ז׳:א׳) ראה נתתיך אלהים לפרעה כמו שיבא במקומו בשער ל"ח ב"ה. והוא הדבר הנפלא והכולל שאמרנו שנרמז בחלומו של יוסף או ברמז הנבואות הכוללות באומרו והנה השמש והירח ואחד עשר ככבים משתחוים לי. ולפי מה שהבין אבינו הזקן את הדברים האלה וידע כי לעתים רחוקים נבא עם שגער בו בבחינת פשוטן נאמר על נסתרם ואביו שמר את הדבר. והוא עצמו מה שראה דניאל (ז') בנבואותיו הכוללות על הענינים עצמם כשאמר ומלכותא ושלטנא ורבותא די מלכות תחות כל שמייא יהיבת לעם קדישי עליונין וכל שלטניא ליה יפלחון וישתמעון. עד כה סופא דמילתא אנא דניאל שגיא רעיוני יבהלונני וזיוי ישתנון עלי ומילתא בלבי נטרת ראה דבריהם נכונים ויחדו היו תמים וירמוז ג"כ שאבינו שבשמים שמר את הדבר לקיים אתו בשעתו ובבוא יומו. ואחר שזכר דרך כלל את אשר יהיה באחרית הימים נעתק לרמוז בקורותיהם אל כל מה שישיגום מהבלבולים והגלגולים עד אשר יבא ויגיע לכלל יישוב זה. ואמר וילכו אחיו לרעות וכו' הנה בפעם הזאת גם אחיו בכלל לרמוז אל ירידתם למצרים לרעות עצמם וצאנם כמו שאמר (בראשית מ״ז:ד׳) לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן וכו'. וזה שאמר (סוטה י"א.) וישלחהו מעמק חברון מעצה עמוקה של צדיק הקבור בחברון שנאמר כי גר יהיה זרעך. והנה תועה בשדה ונתפס בידם ויתנכלו אותו בנכלי עצות ומחשבות עד אשר השליכו אותו אל הבור. והבור רק אין בו מים כמו שתעו הם בבטחונם על שלום פרעה ואהבתו עם יוסף ואחר נתנכר להם והתחכם כנגדם שנאמר (שמות א׳:י״ד) הבה נתחכמה לו וגו'. וימררו את חייהם וכו'. והפלא מה שנאמר על גלוח מצרים (זכריה ט׳:י״א-י״ב) גם את בדם בריתך. שלחתי אסיריך מבור אין מים בו: וישבו לאכל לחם והנה ארחת ישמעאלים. יאמר כי עוד מעט שהיו יושבים בארץ לאכול מפריה ולשבוע מטובה הנה צרה אחרת היא באה והוא גלות בבל אשר ביד נבוזראדן רב טבחים אשר שחט את שרי יהודה ואת בני צדקיהו לעיניו ורוב רובי רבבות אשר שופך דמים כמים והוטבלו בגדי העוברים בדם כמ"ש (איכה ד׳:י״ד) נעו עורים בחוצות נגואלו בדם וכו'. סורו טמא וכו', והוא מה שחרד הזקן כל החרדה הזאת כשאמר כתונת בני חיה רעה אכלתהו טרף טורף יוסף והוא מלך בבל שנאמר בו (יחזקאל י״ט:ג׳) וילמד לטרף טרף אדם אכל וכל הנביאים מנחמים אותם ולא קבלו תנחומין והיא עניה סוערה לא נוחמה ויבך אותו אביו כד"א (ישעיהו כ״ב:י״ב) ויקרא ה' וכו' ביום ההוא לבכי וכו': ולסוף בראות אותו חי יתנחם כמו שתאמר (אונקלוס בראשית מ"ו ל') הדא זימנא מתנחם אנא כד"א (ישעיהו נ״א:י״ב) אנכי אנכי הוא מנחמכם: ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר וכו'. הזכיר מה שהיתה השגחתו ית' עם הכנסיה ברדתה שמה ונטה אליהם חסד ורחמים: ויהי איש מצליח. כמה דאת אמרת (דניאל ו׳:כ״ט) ודניאל דנה הצלח במלכות דריוש וכו'. ומרדכי בשער המלך ונחמי' הוא התרשתא. סוף דבר נתקיים בהם (ויקרא כ״ו:מ״ד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וכו': ויהי אחר הדברים האלה ותשא וכו'. כי טרם יצאו מהגלות ההוא וטרח תחזור עטרת בית דוד ליושנה קמו עליהם צרים צוררים כהמן בזמנו והיונים בזמנם אשר בקשו לשכחם מהתורה ולהעבירם מברית המילה וחדש ושבת שהם קרוב לעקרים שזכרנו למעלה ולא שמעו אליהם בדברם יום יום. וכבר נתפשו בבגדיהם בהניחם אצלם הרבה גדולים וחסידים מישראל שהיו כלי תפארתם ובגדי קדושתם כמה שאמר (יחזקאל ט״ז:ל״ט) והפשיטו אותך בגדיך: ויקח אדני יוסף אותו. והוא תוקף הגלות אשר עוד העיב באפו לתתם ביד הרומיים וארך לו שם עד שנתלה בשר המשקים ולסוף לא זכר אותו וישכחהו עד עת בא דברו לפני המלך בכבוד גדול כמה שהיה בזה הגלות הארוך כמעט אבדה תקותינו והנביא אמר (איכה ה׳:כ׳) למה לנצח תשכחנו. עד אנה ה' תשכחנו נצח ולבסוף ייקץ כישן ה'. להביא זכרוננו לטוב באותו עת וזמן הגנוז אתו כמו שאמר (ישעיהו ס׳:כ״ב) אני ה' בעתה אחישנה. ואז מבית הסורים יצא למלוך מלכות שלמה ולא נהיה עוד לחרפת רעב וצמא לא רעב ללחם ולא צמא למים גם לשמוע את דבר ה' כמו שביציאת יוסף מבית האסורים נפדו העולם מרעב ובא שבע לעולם. והנה שם בבית הבור בחלומו שר המשקים והאופים ופתרוניהם, ורמזו הדברים ההם אשר נתנבא עליהם דניאל עודנו עצור בגלות בבל כמו שנראה מחלומותיו ומראותיו: