ישעיהו כט:יד מחשבת ישראל: מורה נבוכים, גן נעול ותפארת ישראל

ואלו הענינים כולם כבר בארנו, שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו, כי אומתנו – אומה חכמה שלמה, כמו שבאר ית׳ על ידי האדון אשר השלימנו, ואמר: ״רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״. אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות, ואבדו חכמותינו וחיבורינו, והמיתו חכמינו, עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר; ״ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר״ והתערבנו בהם, ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם כמו שאמר בדמיון המעשים ״ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם״ כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו ״ובילדי נכרים ישפיקו״ תרגמו יונתן בן עוזיאל ״ובנימוסי עממיא יהכון״. וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו הענינים הפילוסופיים כאילו הם נכרים מתורתנו כזרותם מדעות הסכלים – ואין הענין כן.

וכן מלת "עוז", בארנוהו במקומות רבים מבית זה, שהנחתו על גבורה שהיא נגד המנהג הטבעי, ונדבר בזה דבר. המלה הזאת תונח על מעשה השם ב"ה ועל מעשה בני אדם, ועל דרך שאגיד לך. הנה ידוע כי מנהגי השם ב"ה בעולמו על דרכים שתים. הוא נוהג עולמו כפי דרכי הטבע, ולפעמים למעלה מן הטבע והן הנסים והנפלאות. ועל הענינים שהן למעלה מן הטבע יזכירו מלת "עוז". כמו (תהלים פט, יא) "בזרוע עוזך פזרת אויבך", (ירמיה טז יט) "יי' עוזי ומעוזי", וכיוצא. וכן האדם נוהג כפי דרכי הטבע, גם נוהג לפעמים נגד הטבע, ולכן כתוב (משלי כד, ה) "גבר חכם בעוז", ויתבאר (בחדר ד' חלון ו') בבית זה. ומצאנו כתוב (תהלים פט, יד) "לך זרוע עם גבורה תעוז ידך תרום ימינך". פירוש המקרא הזה קשה מאד. ואולם כשיובנו משליו תתברר הכונה הפנימית, ואפרשנו לך. מלת "זרוע" על עשות הנפלאות בכחו הגדול יתברך, וכמו (דברים ד, לד) "ובזרוע נטויה". ומלת "עוז" על הנצחון נגד הטבע, כמו שאמרנו, וראיה "בזרוע עוזך פזרת אויבך". ומלת "יד" על המכות שהן בדרך פלא, כמו (שמות יד, לא) "וירא ישראל את היד הגדולה", (שם ט, ג) "הנה יד יי' הויה". ומלת "גבורה" על מנהגי השם ב"ה שהוא נוהג בהן עולמו כפי דרכיו הנהוגים, משיב רוחות ומוריד גשמים וטללים וכיוצא. ומלת "ימין" על דרכי החכמה, וכדברי הכלל השני בבית הזה. ואחרי הצעת המשָׁלים הללו, הכתוב מתפרש על נכון כפי הקדמות ידועות ונכונות, ואלו הן: השם ב"ה נוהג עולמו בחכמה, בצדק משפט ומישרים, וכדברי הכלל הי"ד. הכסילים ואויבי ה' חולקים על החכמה ועל מנהגי השם ב"ה, ואומרים עזב ה' את הארץ, והכל מקרה, או שהטבע נוהג מאליו, וכל מה שיקרה בעולם יאמרו מקרה הוא, וכדרך (דברים לב כז) "פן יאמרו ידינו רמה ולא יי' פעל כל זאת". ומבואר בבית זה (חדר ה' חלון א') כשהקב"ה מגלה ידו הגדולה באותות ובמופתים, אז יודו כולם כי לה' המלוכה, ושהוא ב"ה נוהג עולמו בדרכי חכמתו, וכדרך (ישעיה כט, יד) "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר", ויתבאר ג"כ בבית זה (חדר י"ב חלון י"ד). ונגד כל זה אמר "לך זרוע עם גבורה", כלומר עמך השם העוז להכות בזרוע נטויה הפלא ופלא, גם עמך ההנהגה הטבעית הנהוגה שהיא הגבורה. ואע"פ שהעמים וגוי נבל נאצו שמך באמרם הכל מקרה, הנה כאשר תעוז ידך תרום ימינך, כלומר כשאתה תעוז בידך לעשות נסים ונפלאות למעלה מן הטבע, אז תרום ותנשא ימינך, דרכי חכמתך שאתה מנהיג בהן עולמך תמיד כפי הטבע הנהוג, כי אז יודו כולם כי אתה מושל עולם בצדק במשפט ובמישרים. וכדומה לזה תמצא בכל המקראות המתבארים בספר זה בכל מקום שנזכר מלת עוז תמיד הנמשל על ההתאמצות נגד הטבע, כמו (קהלת ו, יט) "החכמה תעוז לחכם", (משלי לא, טז) "חגרה בעוז מתניה", (לא, כה) "עוז והדר לבושה", כולם דרך אחד להם, וכמו שפרשנו כל אחד במקומו. וכן כל משלי הנביאים כאשר יתפרש מדברינו הנמשל בהם, לא יהיה לבד באותו המקרא כפי ענינו הפירוש כן, ובענין אחר יתפרש על דרך אחר, אלא כמו שמפורש במקום אחד, כן יורה בכל המקומות שהוא כתוב. וזה מופת על יושר הביאור ואמתת ענינו.

ובפרק קמא דמגילה (דף ג' ע"א) איתא בהדיא כשבא יונתן בן עוזיאל לתרגם כתובים אחר שתרגם נביאים יצאת בת קול ואמרה דייך וקאמר מאי טעמא משום שיש בו הקץ פי' בספר דניאל הוא הקץ, ולא קאמר שלא רצה לתרגם דניאל מפני הקץ אלא הקץ ראוי שיהיה דוקא בכתובים והוא סוד עמוק ומופלג, ואלו היה מתרגם כתובים אף אם לא היה מתרגם דניאל היה מתחיל לתרגם דבר שבו הקץ הזה והיינו כתובים. ונגד אלו זכר אלו שלשה דברים שכל אחד הוא עיקר, כי ההלכה הוא עיקר בתורה והנבואה עיקר בנביאים, והקץ עיקר בכתובים והוא פירוש ברור ואמת. אמנם רבי שמעון בן יוחאי סבר כי דבר זה אי אפשר שתשתכח תורה מישראל כי התורה צורת ועצם ישראל וכמו שלא יתבטל עצם ישראל כי איך יסולק מהם דבר שהוא עצם ישראל, וכך מוכח בפרק גיד הנשה (חולין ק"א ע"ב) שלא נקרא להם שם ישראל עד סיני שקבלו התורה ואז נקרא להם שם ישראל, והכי איתא התם אמרו ליה לרבי יהודה וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב גיד הנשה והלא לא נאמר אלא בני ישראל לא נקראו בני ישראל אלא בסיני אלא שנכתב במקומו וכו' ע"כ. הרי בפירוש כי לא נקראו בני ישראל רק בשביל התורה ומורה זה כי בני ישראל בגימטריא תר"ג נגד תר"ג מצות בלא עשרת הדברות. אך בזמננו זה היה עוד סיבה נוספת, ונמשלנו כאדם הסכל שאין לו ממון רב כמו אדם אחר שיש לו ממון רב לעסוק בו בסחורה ואותו שיש לו ממון רב משתכר בחריצותו ובהשתדלותו וזה שאין לו ממון רב מחשב בלבו בממון זה המועט אשר יש לי אינני מגיע לעשירות גדול ולכך הוא יושב בטל מבלי אשר הוא עושה דבר מה ומפזר כל אשר לו ועוסק בדבר שאין לו תועלת כלל ומתיאש עצמו מן העשירות, ובודאי זה סכלות גדול כי אם היה חכם היה חושב בלבו אם לא אוכל להגיע אל העשירות הגדול בממון המעט שיש בידי אגיע להיות כאחד מן הבינונים או לכל הפחות למדרגת העניים שאין חוזרין על הפתחים מכל מקום לא אהיה חוזר על הפתחים והיה לו דבר מה להתפרנס בו, וכך הם מעשי הדור הזה כאשר ידעו בעצמם כי לא יגיעו אל המעלה שהגיעו אליה הראשונים בחכמתן מפני קוטן שכלם נתיאשו מן הדבר לגמרי והוציאו ימיהם בדברים אין מועיל לתלמודם בהוויית משא ומתן שאין בו ממש. ואשר הם צעירי ימים מזניחים תורת אמת והולכים אחר דברים אלו כי האדם חושק לדברים האלו כמו שהאדם בוחר בדברי שחוק וכיוצא בזה מן השבושים כאילו היה מועיל להם עד שהם היו דומים לאדם שמאבד ככר זהב ומרויח כלי שהוא שוה פרוטה, אבל הדבר הוא הפך זה במקום החדוד הוא מבלבל ומעקם שכלו. כי אין המבולבל מפולפל בדבר זה רק כי במקום חדוד בלבול השכל ואינו מתיחס ומתדמה לפלפול רק שהוא מעוות האמת וכי בזה יאמר לחדודי בעינא. ויותר היה ראוי שיהיה מתעסק באומנות שיש בו חכמה כמו הנגרות וכיוצא בזה מן האומנות ויאמר לחדודי בתורה בעינא, ואם יאמר שאין חדוד האומנות מתדמה ומתיחס לתורה הלא חדוד זה שהם מתעסקים בו הוא יותר רחוק מן התורה, כי החדוד של אומנות הוא תחת סוג אחד עם חדוד התורה ששניהם הם מבקשים לעמוד מתוך החדוד על האמת, והחדוד שלהם כונתו הראשונה לשקר והאמת והשקר הפכיים. ועוד דבר רע יותר מגונה כי לפי מעוט השכל שיש לנו היה ראוי שיהיה הלמוד מסודר כדי לתקן חסרון השכל כי האיש אשר אינו יכול לילך כמו שאר אדם יש לו מקל ומשענת לתקן החסרון, ולכך הדור אשר הם חסרי השכל היה ראוי להם שיהיה להם יותר תקון ומשענת שיהיה הלמוד שלהם מסודר בתכלית ובדבר זה היו מגיעים אל מדרגה מה. וגם זה רחק מאתם כי כל הדרכים אשר תקנו הראשונים לסדר הלמוד במה שצריך האדם החמרי תיקון אל שכלו כמו שאמרו ז"ל (חגיגה ט"ו ע"א) דברי תורה קשים לקנותם כזהב ונוחים להשתבר ככלי זכוכית ולכך הם סדרו ותקנו סדר הלמוד בכל יכולתם, וגם בזה לא הלכו כמו שהארכנו הדבור וההתעוררות בחבור גור אריה ובכמה מקומות. כי לגודל שברון רוחי בקרבי אמצא מרגוע לנפשי הוצאת רוחי הנשבר על דבר זה בכל מקום שידי מגעת, ולולא הבטחת כי לא תשכח מפי זרעו כבר ח"ו נאבדה תורה מישראל. כי סדר הלמוד שסדרו אבותינו שהיו חכמי עולם אין אחד הולך בזה, וזה כי השכל שהוא רחוק מן האדם צריך הבנה יתירה לקנות אותו ואחר שקנה אותו צריך הכנה יתירה שלא יוסר ממנו, ולכך סדרו לנו כי תחלה צריך שיקנה האדם המקרא שהוא השורש והוא ההתחלה, ואח"כ המשנה כי התורה שבכתב הוא כמו שורש האילן ועדיין לא יצא אל הפעל שיקנה על ידי זה איכות המצוה ומהותה, ולכן סדרו אח"כ המשנה ובזה יכול לעמוד על איכות המצוה ומהותה לעמוד על טעמי הדברים הנזכרים במשנה עד כי יצא מזה כמה חלוקים. ודבר זה דומה לאילן שהוא נטוע על פלגי מים אשר שורש יסודו עומד בארץ ואח"כ מתחיל האילן לצאת אל הפעל ומוציא ענפים, ועדיין אינו בפעל הגמור עד שהאילן הוא מוציא ענפים הקטנים אל הפעל ואף אם עדיין לא הוציא כל הענפים כלם אל הפעל ותמיד הוא מוסיף מכל מקום שם אילן עליו ומתחיל להוציא פירות שהם לאכילת האדם, וכך התורה היא שורש שממנה מסתעף הכל, אבל התורה אין יכול להבנות ממנה ללמוד איכות ומהות המצוה איך יעשה אותה עד שיבא אל המשנה אשר המשנה היא ללמוד ממנה איכות המצוה ומהותה. אבל ללמוד מן המשנה כל החלוקים אשר שייכים למצוה שהם חלוקים דקים זה אינו כי אם על ידי הלמוד שמכח הטעמים יש ללמוד חלוקים הרבה עד כי מוציא ענף אחר ענף עד כי יגדל למעלה למעלה ברוחב ובגובה עד אין קץ. כי תמיד יכול להוסיף ולהוציא מתלמוד דבר מתוך דבר עד אין קץ ובזה יגדיל תורה ויאדיר ובזה יש קיום תמידי אל האילן הזה אשר נטוע על פלגי מים ועל יובל ישלח שרשיו. ודבר זה ראוי לאדם אשר הוא באפשרי להוציא שכלו תמיד אל הפעל ואין אל זה תכלית, ולכן ראוי אל האדם להיות מתדבק בתלמוד כי על ידי התלמוד יכול להוציא שכלו אל הפעל ולהבין דבר מתוך דבר כאשר ראוי לאדם. ומפני כך המשנה לא פרשה הדברים כלם בביאור ובפירוש גמור ובודאי היו יכולין לפרש גם כן המשנה בביאור ובפירוש גמור, רק מפני כי בענין זה צריך לפרש המשנה וכאשר מפרש המשנה הוא מחלק גם כן את אשר אפשר לחלק ועל ידי זה המשנה היא כמו השורש שמוציאה ענפים ומן הענפים יוצאים ענפים אחרים עד שיתפשט על ידי זה התורה מאד מאד. וכמו שבארנו כי אלה השלש שהם מקרא משנה גמרא הם נגד שלשה חלקי השכל שנקראים חכמה דעת תבונה, שהתורה היא חכמה והמשנה הוא הדעת שבמשנה הוא יודע להבחין בין דבר לדבר ודבר זה נקרא דעת כאשר יבדיל בין דבר לדבר ולכך קבעו ההבדלה בחונן הדעת, והתבונה הוא הלימוד שמוציא ומבין דבר מתוך דבר. והכתוב שאמר ואמלא אותו וגו' בחכמה ובתבונה ובדעת דמשמע הדעת הוא יותר שחשב אותו באחרונה, מפני כי עיקר התבונה שמוציא דבר מתוך דבר הוא לקנות הדעת. ובודאי מי ששנה המשנה הגיע אל ההלכה שהיא במשנה על ידי התבונה, ולכך נזכר זה אחרונה אבל לענין ההשכלה הלימוד הוא יותר במדרגת ההשכלה וזה מבואר. ומפני כי נתן השם יתברך לאדם חכמה ודעת ותבונה ועל ידי שלשתן הוא אדם שלם, ולכך אמרו (קידושין ל' ע"א) לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא ושליש במשנה ושליש בגמרא כדי שיתן לכל אחד חלקו ובזה יושלם האדם הן בחכמה הן בדעת הן בתבונה. וכאשר התורה היא על דרך זה אז היא כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול, ויש לתורתו קיום כמו שראוי להיות. ובמדרש (ויק"ר פ' כ"א) בתחבולות תעשה לך מלחמה ר' בניא פתר קרא במשניות דאמר ר' בניא לעולם ישקיע אדם עצמו במשניות שאם ירתק יפתחו לו אם לגמרא לגמרא אם לאגדה לאגדה, רבי אלעזר בשם רבי יהושע עמוד ברזל משנה. ופירוש זה כי האדם הוא גשמי וצריך האדם אליו הכנה יתרה שיקבל השכל ושלא יוסר ממנו לכך דבר זה צריך תחבולה והמשנה היא התחבולה לזה שלא תנתק ולא תוסר, ועתה בדורות אלו נוסף על הסבה הזאת שהראשונים בשביל חסידותם ומעשיהם הטובים השם יתברך קרוב להם ולכך היה משפיע ומלמד להם התורה תמיד כי השם יתברך משפיע למי שהוא קרוב אליו, אבל נוסף על זה היה להם קנין התורה בדרך הסדר הראוי עד שהתורה היתה קיימת אצלם. אבל בדורות אלו כל מה שאפשר להיות הפך הסדר הכל הוא אצלינו, וזה שכאשר הוא בן שמונה או תשע שנים מתחיל הנער הקטן גמרא וכי ערך שכל זה ראוי אליו, ובודאי השכל אשר אינו מתיחס אל האדם אין לו קיום אצל האדם ובפרט התורה שהיא שכל עליון אלקי על הכל, ובשביל כך אין דבר קל להיות נאבד מן האדם כמו התורה כמו שהתבאר למעלה, שכך אמרו במסכתא חגיגה (ט"ו ע"א) לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז אלו דברי תורה שקשין לקנותן כזהב ופז ונוחים לאבדם ככלי זכוכית, ואם כן מה ערך יש לנער אל הגמרא והרי עיקר התורה אשר יש לה קיום אצל האדם הוא גירסא דינקותא וכל זה הוא לבטלה כאשר יקנה הקטן בשנים דבר שאינו מתיחס אל שכלו, ואי אפשר שיהיה קיום אל דבר שאין ערך ואינו מתיחס אליו לכך גרסא דינקותא אינו מועיל כמו שנראה לעינים, כי כאשר יצאו מבית רבם כבר הוסר מהם הכל עד שאין יודעים מאומה. וכל זה הוא המנהג היותר רע, וכאשר הוא גדול והגיע לגמרא היה ראוי שיהיה לו יסוד קיים המשנה שהיא היסוד שעליו נסמך הגמרא כמו שאמרנו כי זה מחויב מן השכל שיהיה תורתו אשר היא קשה לקנות ונוחה לאבד כזכוכית שיהיה לו הכנה אל קיום התורה ועל זה דרשו ובתחבולות תעשה לך מלחמה, וזה כמו שאמרנו כי המשנה היא עמוד ברזל לתורה ומי שחסר ממנו המשנה אין לו יסוד. ויותר על כל שאינו מבקש ואינו חפץ שיהיה קיום אל תורתו שאינו חוזר על למודו, והראשונים עם גודל הכנה שהיה להם לקנות התורה כמו שאמרנו היו גורסין יום ולילה בתורה עד שקנו התורה כמו שנמצא זה בכמה מקומות, והם אינם חפצים כלל שתהיה התורה קיים אצלם ועומדים בעונש הגדול אשר אמרו (אבות פ"ג) השוכח דבר אחד ממשנתו ואיך הוא השכחה בכל, וכבר בארנו במקום אחר בענין זה ובשביל כך אין אצלם מן התורה מאומה. ומה הם עושים לקנות דיני המצות, הם עוסקים בחבור אחד מן הפוסקים למען יקנה הדינים בדרך קצרה ובזה הם הפך מה שיסדו וסדרו חכמים כי המשנה היא קודם ומן המשנה יבא האדם אל הגמרא ובדרך הזה קונה התורה שתהיה אצלו כאילן אשר הוא שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וכל אשר יעשה יצליח וכמו שאמרנו כי כך הוא סדר השכלי, והם באים מן הגמרא אל פסקי הלכה השנוים בקיצור, והנה הפכו האילן כי השורש ראוי שיהיה נטוע קודם והוא נושא לענפים והם עושים הפך זה. ויש לך לדעת כי הראשונים שחברו הפוסקים לא היה חבורם כלל עד"ז כי אם שיהיה הגמרא בהם בדרך קביעות רק שיהיה הפוסקים מורה הדרך לאדם באיזה דרך ילך כאשר עוסק בגמרא עד שילך בדרך הישר ולא יטעה ויבא אל אמיתת ההלכה, כי דרכי הגמרא ונתיבותיו נעולים וחתומים מאד מאד ומי ימצא הדרך אשר ילך בו ולפיכך חברו הפוסקים למצא דברי חפץ, ובדבר הזה הארכנו במקום אחר. ואיך הפליא ה' את מכותנו הפלא ופלא כי הדור שהוא בעצמו רחוק מן התורה היה ראוי שיעשה הכנות ותחבולות ראוים וכל זה שיהיה להם התורה ואנו עושים הפך זה, וזהו שאמרו והפלא ה' את מכותך הפלאה זו היא שכחת התורה. אף כי פרשנו זה כמו שאמרנו יש לפרש גם כן כי המכה שהיא באה על האדם ממקום אחר ואין ביכלתו לעמוד כנגד זה אין זה מכה שהיא פלא, אבל שכחת התורה היא מצד האדם עצמו ואלו דבר זה שאין חכמה אצלינו בודאי אין זה פלא, כי בודאי היה לדורות הראשונים שכל יותר אבל שכחת התורה הוא הפלא אחר שלמד התורה וכבר היא אצלו מה שלמד וישכח אותה דבר זה אין תולה בשכל כל כך שתאמר שאין שכל אחרונים דומה לראשונים כי ההסרה והשכחה הוא על ידי האדם עצמו כמו שאמרנו למעלה כי אנחנו הם הפושעים בזה, ועל זה אמר והפלא ה' את מכותך הפלא ופלא עד שראוי שיהיה האדם משתומם על זה. אמנם כאשר מגיע לימי הזקנה וכבר סרו ממנו ימי הילדות אשר בימי הילדות הוא אוהב לרדוף ולנצח בהלכה הן בפלפול שיש בו ממש הן בפלפול שאין בו ממש ויכול לומר כי יודע ציד אני ולעת זקנתו כבר סר תשוקה זאת מאתו ומוצא עצמו חסר ויראה אחריתו, כמו שאמרו ז"ל בפרק אלו עוברין (פסחים נ' ע"א) רב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי אחלש ואתנגד אמר ליה אבוה מאי חזית אמר ליה עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה א"ל בני עולם ברור ראית ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו ושמעתי שהיו אומרים אשרי הרוגי לוד שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם ע"כ. ויש לשאול מה ענין אלו שניהם זה לזה אשרי מי שבא ולמודו בידו והרוגי לוד, אבל פירוש זה כי מפני שהעולם הבא הוא עולם קדוש נבדל מן הגשמי והעולם הזה הוא עולם גשמי ולכך היו אומרים אשרי מי שבא לכאן וגמרא בידו כי כאשר גמרא בידו הוא שכלי, ולא כן כאשר אין עמו התורה ותורתו הוא הספר המונח על השלחן שבשביל זה אינו אדם שכלי ואין עולם הבא שהוא עולם הנבדל בלתי גשמי ראוי לו, ולכך אמרו אשרי מי שבא לכאן וגמרא בידו שבזה נחשב אדם שכלי מוכן אל העולם הנבדל הבלתי גשמי. וכן היו אומרים אשרי הרוגי לוד כי גם אלו בשביל שמסרו נפשם למות ולסלק גופם בשביל קדוש שמו בודאי הם ראוים לעולם אשר הוא בלתי גשמי מאחר שנתנו עצמם להריגה לאבד גופם הגשמי בשביל קדושת שמו יתברך, ולכן כאשר מגיע לעת זקנתו כאשר רואה נפשו חסירה ומבקש לקנות התורה בודאי נאמר עליו כשרציתי לא רצית אף עתה כשתרצה לא רציתי כי אי אפשר לקנות התורה לעת זקנתו. ובמדרש (ד"ר פ' ח') מחורף עצל לא יחרוש אמר רבי שמעון בן יוחאי זה שאינו לומד תורה בילדותו ורוצה ללמוד תורה בזקנתו ואינו יכול וזהו ושאל בקציר ואין, פירושו כי מפני השכחה אין התורה עומדת בו. ואין לדבר הזה תקנה לצאת ממנו אם לא שיתחברו חבורא קדישא יחד להיות ת"ת שלהם כאשר היה אצל הראשונים ללמוד מקרא משנה גמרא ולחזור תמיד על גרסתם ולא יסורו מזה, ומי ששונה לבנו ללמוד תורה ילמד אותו עד שהוא בקי במסכתא אחת או שתים שיהיה שגור מאד בגמרא, ואם הולכים בדרך הזה ומלמדים לאחרים שילכו גם כן בעקבות הראשונים בודאי עליהם אמרו בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ה) תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר אם ראית דור שנתייאשו מן התורה עמוד התחזק בה ואת מקבל שכר כלם מאי טעמא הפרו תורתך עת לעשות לה' ע"כ. ואין הפרו תורתך יותר מזה כאשר אין התורה נמצא אצל האדם. וכלל הדבר כל מה שלמד האדם לא יוסר ממנו ולא יאבד מה שטרח וקנה ובזה יהיה עולה מדרגה אחר מדרגה, לא כמו הטפשים בדור הזה יחשבו כי יקנו התורה במעט זמן עד שיהיה נחשב כאחד מן החשובים לבסוף לא נמצא אצלו אף דבר מן התורה. כל זה ראיתי בעו"ה ועל עצמי אתאונן ואקונן על חסרוני והוא יתברך המשלים חסרון ברואיו ישלים חסרוננו וימול את ערלת לבבנו במהרה בימינו אמן: