ישעיהו נא:ב מחשבת ישראל: עקידת יצחק, הכוזרי וגבורות השם

^*תוכן דעת הרב ז"ל הוא, כי הנה כבר נודע משער נ"ח כי בשם "פעולות הריק" תקראינה אותן הפעולות אשר לא ישיג בהן פועלן התכלית אשר רצה להשיג מהן, וכי לא נוכל ליחס בשום אופן אל הי"ת אשר הוא פועל חכם לבלי תכלית, פעולות הריק כאלה, גם נודע לכל כי כל מעשי ה' ונפלאותיו אשר עשה לטובת ישראל מיום צאתם ממצרים עד בואם אל הארץ, ובנות הבית בימי שלמה לא נשארו בקיומם, כי כלם ספו תמו מבלהות אויב אשר החריב הבית, ויגל את ישראל מעל אדמתו, ומעתה הלוא על כל פנים יקשה לכל משכיל להבין שתי אלה ולהסכימם יחד, כי אם נאמר שהי"ת ידע בתחילה זאת שלא יתקיימו מעשיו אלה, הלוא יהיה זה חסרון בחיק שלימותו שפעל בכל זאת כל פעולותיו אלה לריק חלילה, אף שידע כבר שלא יושג תכליתן הנרצה מהן? ואם נאמר שלא ידע זאת בתחילה הלוא לחסרון שלימות תחשב גם מניעת ידיעתו זאת? והרלב"ג רצה לבאר זאת באמרו, כי הי"ת ידע מתחילה טרם יצאו עוד אל הפועל רק אותן הפעולות האנושיות הבחיריות, אשר הן מסכימות עם סידור הטבע הכולל המוכרח מצד סיבותיו, המסודר מאתו מימי קדם קדמתה, מיום ברוא אלהים ארץ ושמים, כי אחרי שיצר את עולמו וסדר את הסידור הטבעי הכולל הזה, הלוא בהכרח ידע מתחילה גם כן כל המסובבים הטבעיים ההכרחים אשר ימשכו ממנו עד סוף כל הדורות, אשר בתוכן גם הפעולות האלה, כי אף שנראות בהשקפה ראשונה, כבחיריות, הן באמת רק מסובבות בהכרח מסיבתן הקדומה, ד"מ כמו שידע הי"ת מאז ומקדם, כי לפי טבע הארץ אשר ברא עם חלקי מים אש וגפרית הסגורים בתוכה, יסובבו אח"כ ברבות הימים והשנים סבות שונות ושינוים רבים בקרבה, עד שיהיה רעש גדול בימי עוזיה בירושלים (כמסופר בעמוס א׳:א׳, וביוסיפון לרומיים,) ובליל שבת ח"י כסליו של"א לאלף הששי בעיר פירארה באיטאליען, (כמסופר במאור עינים בתחלתו,) ידע ג"כ מתחיל' כי ינוסו אז בעת ההיא וביום ההוא יושבי ירושלים ופירארה מבתיהם החוצה להמלט על נפשם, (כמסופר ג"כ שם, ובזכריה י"ד) כי פעולת הבריחה הבחיריית הזאת היתה באמת אז רק מוכרחת, מהרגש הפחד והאימתה והחפץ הטבעי להמלט על נפשו כפי היכולת מהרעה העתידה לבוא עליו, אשר הטביע ה' בנפש כל אדם, וכן אחרי שידע הי"ת ד"מ לפי טבע האויר אשר ברא כי יעופש ויופסד מאוד בשנת ק"ח לאלף הששי, עד שיהיה אז דבר כבד מאוד כמעט בכל העולם, (כמסופר בצמח דוד חלק שני דף נ"ט ע"ב) ידע ג"כ כי יעשו אז כל יושבי הארצות האלה כל אשר יחשבו שיועיל להם למלט נפשם מהרעה ההיא, אבל שאר הפעולות אשר יעשה אותן האדם בבחירתו החפשית, בכל העתים והמקומות מבלי אשר ימשכו מסבות טבעיות קדומות, ואף כי בהתנגדן אל מה שראוי עפ"י הסידור הקדום הכולל, הם רק דברים נקלים ופחותי ערך בבחינת רוממות הי"ת הנעלה והנשגב מכל, וע"כ לא ידעם הי"ת עד אשר יצאו אל הפועל, כי אז כבר הם נחשבים כחלק מכלל המציאות אשר הוא דבר יקר ונכבד במעלה עד שראוי הוא שידענו הי"ת ובזה יבואר ויוסר מעצמו גם הספק המפורסם (שהעיר עליו גם הרמב"ם פ"ה מה' תשובה ע"ש) שאם ידע הי"ת כבר בתחילה את מעשי כל אחד ואחד מבני אדם ואיזה מב' הצדדים האפשריים מבחירתו החפשית יבחר ויוציא באמת אל הפועל, ד"מ אם ייטיב או ירע פעלו, הלוא מוכרח הוא כבר לעשות מה שידע הי"ת שיעשהו, ויחדל עי"ז גם להיות עוד הבחירה בידו לעשות ההפך מה שידע כבר הי"ת ? גם סמך דעתו זאת במאה"כ "וינחם ה, כי עשה את האדם וכו'" כי אחרי שיצר את האדם בצלמו וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובדעת ובתבונה, למען יהיו מתאחדים ומחוברים בו יחד ועל ידו העולם העליון והתחתון, בהיותו מורכב מנשמת חיים ונפש משכלת משמי מרום, ומגוף גשמיי שוכן בית חומר אשר בארץ מתחת, היה מהראוי לפי ההידור הכולל הקדום הזה, כי ייטיב תמיד את מעשיו וילך בדרך הישרה, ולא תמוט אשורו ללכת עקלקלות לעשות חמס עול ואון עלי ארץ כי רק הטבת המעשים וההליכה בדרך הנכוחה, לא ההפך מכל אלה, כמסובב טבעיי הנמשך כמשפט שכל כל אדם בריא תחשבנה, וע"כ לא ידע מתחילה כי ישחית האדם את דרכו על הארץ מה שיתנגד למשפט השכל האנושי, והסדור הכולל הקדום ממנו, ועל דרך זה היה נעלם ממנו בתחילה גם השחתת דרכי אנשי סדום ועמורה אשר היתה מתנגדת אל טבע אנשותם ומשפע שכלם המוטבע בקרבם עפ"י הסידור הכללי הקדום, כאשר יורה עליו בהשקפה ראשונה גם מאה"כ "ארדה נא" וכו', ולפי דעת הרלב"ג זאת היה מבואר ג"כ הספק הנ"ל שהעיר הרב ז"ל, כי באמת לא פעל הי"ת פעולתו לריק בבחינת ישראל אחרי שלא ידע מתחילה, כי בשרירות לבם ובשאט בנפש יעזבו את בריתו וחקיו לא ישמורו, לסבב להם בזאת לא לבד אבדן כל הטובות אשר נתן להם, כי אם גם כל הרעות אשר מצאו אותם, כי אחרי שנתן להם לב לדעת וחוקים ומשפטים ישרים להורותם הדרך הנכוחה אשר ילכו בה, הלוא היה ראוי ומחויב ג"כ עפ"י הסידור הכולל הקדום כעין מסובב טבעיי הנמשך ממנו, שיעשו אך משפט וצדקה בארץ לטוב להם כל הימים, והרב ז"ל דוחה פה בשער הזה עיין לקמן ובשער י"ט (עיין ביאורי שם) דעתו זאת כי מלבד שכל העדר ידיעה מאיזה אופן שיהיה, הוא חסרון ופחיתות שלימות אשר לא נוכל לייחס כלל אל הי"ת שהוא שלם לבלי תכלית ויודע הכל, יקשה ג"כ להבין לפי"ז איך ידע הדברים האפשריים והפעילות הבחיריות האלה אח"כ כאשר יצאו כבר אל הפועל, (אשר בזה יודו הרלב"ג וסיעתו) והלוא באופן זה תתחדש ידיעה להי"ת אשר הוא נעלה ונשגב מכל שינוי וחידוש ? ומלבד זאת יאמר הרב ז"ל כי דעת הרלב"ג זאת היא מגונה מאוד וסבבה כבר לבני אדם כמה נזקים גדולים בבחינתם המוסריית, אבל האמת הברור אשר יחויב כל בעל דת להאמינו הוא, שהי"ת יודע כל הדברים אשר נהיו או יהיו בזמן העבר ההוה והעתיד בידיעה שלימה וברורה, ובכל זאת נתנה הבחירה החפשית ביד כל אדם לעשות מה שירצה, ואף שאין אנו יכולים להבין חיבור שתי אלה יחד כראוי, זה הוא רק בעבור שאנו קצרי יד להבין אופן ידיעת הי"ת איך היא כי אחרי שלא נשיג מהותו י"ת לא נוכל להשיג גם ידיעתו, כי מהותו וידיעתו אחת היא (עיין מזה לקמן עוד בשער הזה וברמב"ם פ"ה מה' תשובה), ונמשך מזה כי מדי ברא הי"ת את האדם ידע כבר כי מין האדם כלו ישחית זמן רב את דרכו על הארץ, עד שיוכרח להענישם ולהבא עליהם את מי המבול להכרית רוב יושבי האדמה, ולהשאיר אך את נח ובניו לבדו, להחיות מהם זרע אדם אשר הוא יותר יקר והולך מישרים מהדורות שקדמו, ובכל זאת לא נוכל לחשוב עשייתו את האדם בתחילה לפעולת ריק, כי כן גזרה חכמתו י"ת מאז ומקדם שלפי טבע יצירת מין האדם ואנושתו, יקנה שלימותו רק לאט לאט מדור לדור אחר, כי ע"י העתים הרעים בעצמם אשר יעברו על דור ראשון בעבור עונם, והתלאות אשר תמצאמו לכלותם ולהשמידם, יוסרו תמיד בני הדור האחרון לקחת מהם מוסר להיטיב דרכם, עד שבסוף כל הדורות יושג התכלית הנרצה מאתו י"ת שיכירו וידעו כל בני אדם את הי"ת. וילכו בדרכיו לעשות אך טוב וחסד בארץ, ונדמה זה לשתלן חכם אשר יטע ויישתל בגנו כל עצי פרי נחמדים למראה וטובים למאכל וידע כבר בתחילה, כי כאשר ירבו הענפים והסעיפים בעצים האלה, לא יוכל להשאירם כלם יחד, כי אז יינק כל סעיף וסעיף רק חלק מעט ממיץ ולחות הגזע, באופן שיוחלשו כלם ולא יוכל גם אחד מהם לשאת פרי הראוי למאכל, כי אם יצטרך לכרות קצתם למען יוכלו האחרים לינק חלק יותר גדול מלחות העץ ולשאת פרי תנובה המשמח אלהים ואנשים, באופן שכריתת הסעיפים היתרים האלה בעצמה תועיל מאוד לצמיחת האחרים הנשארים בעץ [וכן נוהג דבר הזה ג"כ בפעולות הי"ת בצמחים ופרחי העץ, כי נראה כמעט בכל שנה פרחי צמחים ועצים נצנים, ופירות בלתי מבושלים עוד הרבה לאין מספר אשר יסוערו מרעש וסופה והולכים לאבדון, ועתה הכי יעלה על דעתנו לחשוב בעבור זה צמיחתם הראשונה לפעולות ריק אחרי כי באמת אבדתם בעצמה תועיל מאוד לגידול שאר הצמחים והפירות כי לא לבד שעי"ז ימצו הנשארים חלק יותר גדול מלחות הארץ מה שיהי' תועלת גדולה לצמיחתם ולגידולם כ"א יהיו ג"כ במקום אשר יפלו שמה לדומן ולזבל על פני השדה אשר ידשנו אותה, למען תוכל אח"כ לתת תבואתה למכביר יותר מלפנים (מלבד כי לפי חכמי הטבע יסד ה' בחכמתו כי חלקי צמחים ופרחי' ועשבים כאלה הנקטפים בלא עתם יובלו עם שאר חלקי עפר ואבק על כנפי הרוח, לאיי הים הרחוקים אשר חדשי' מקרוב יצאו מלב הים כצחיח סלע ורק כאשר יכוסו אח"כ מכל אלה מעט מעט יעשו גם המה לארץ פרי, כי תחלה יגדלו עשבות שדה, ואח"כ יעשו נס פרי תנובה ויהיו לשדי תרומות, ובאופן זה סבב ה' בחכמתו מאז יסד הארץ על מכונתה לא לבד כי ירבו תמיד נאות דשא ושדי חמד בארץ, כי אם גם שלא ילך מאומה לאבדן צמיתות מכל אשר ברא עלי תבל, כמו שיסד בחכמתי שגם פגרי בע"ח ועלי שדה אשר יבולו, יהיו לדומן על פני השדה או במעבה האדמה להרבות ולהיטיב עי"ז גם צמיחתה] כן ידע ג"כ הי"ת כבר בתחילה בבראו את מין האדם עלי ארץ כי הרבה מהם יחטאו ויעזבו דרך המוסר והמישרים, עד שיהיה ההכרח להענישם ולאבדם ולכלותם, ובכל זאת לא תחשב בריאתם לפעילת הריק, אחרי כי גם בענשם זה יהיו לנס ולמופת לזולתם שייטיבו דרכם, באופן כי השמדתם בעצמה תהיה סבה להטבת דרכי זולתם, ורק ע"ז רומז מאה"כ "וינחם ה'" וכו' ר"ל כי בדורות הראשונים האלה מאדם עד נח לא נחה עוד דעת הי"ת ולא נתקיימה עוד עצתו, ולא הושגה עוד תכליתו הנרצה, בבריאותו את מין האדם עלי ארץ אשר היתה רק כי ילך בדרך הצדק והמישרים ע"כ הוכרח לכלותם ולאבדם למען יהיו עי"ז לפחות האמצעים להאבת דרכי הדורות הבאים אחריהם אשר יראו וישמעו ענשם הרע והרע והמר מאוד, ויקחו מוסר לבל יזידון עוד לעשות כמוהם כי אם להיטיב דרכם עלי ארץ (ומאה"כ "ארדה נא ואראה" באר הרב ז"ל כבר בשער י"ט עיין בראשית דף קמ"א) ומה שאמרנו עד עתה מבריאת האדם בכלל והתכלית הנרצה בו המושגת רק לאט לאט ברבות הימים והדורות אשר יחיו בהם כמו שאחז"ל לרמוז ע"ז גם בבחינת כל איש צדיק פרטי כי לא ישיג שלימותו המוסרית כולה בבת אחת, כי אם רק מעט מעט לפי רבות ימיו ושנותיו "צדיק כתמר יפרח שעושה פירות לשבעים שנה, נאמר עתה גם בבחינת ישראל הפרטית (כי כמו שכל הנמצאים שנבראו לפני האדם הם ביחסם אליו כיחס החומר וההילי אל הצורה, כן יהיו גם העמים הקדמונים אשר לא עליהם נגה אור האמונה האמיתית, ביחסם אל האומה הישראלית הנבחרת להיות להיות לה' לסגולה מכל העמים, כמדרגת החומר אל הצורה) כי גם התכלית הנרצית מהם ידע הי"ת כי לא תושג על נקלה ובפעם אחת, כי אם רק לאט לאט, וע"כ לא היו גם פעולותיו הטובים עמהם לריק ולא הועיל, כי אף שאבדו מהם כל המתנות האלה, בכל זאת היה כל זה אמצע לקרבה על ידו תמיד יותר אל השנת התכלית, כי בראותם שבעבור עזבם את ברית ה', נענשו על עונם ותפארתם לארץ השלכה, בצר להם יקראוהו ויבואו לחשות תחת כנפיו, וכן הורה גם הנסיון, כי אחרי אשר נסו ישראל הרבה פעמים ללכת אחרי שרירות לבם הרע ולעבוד אלהי נכר ולהכנע תחת ממשלת זרים. ומצאום בעבור זה צרות רבות ורעות אז הכירו וידעו כלם את אלהים אמת, וישובו לעבדו בלב שלם, ועל רעיון זה רומז המדרש שהחל בו הרב ז"ל משל למלך וכו', ור"ל כי כמו שימכור איש את בנו לפדגוג, אשר לאט לאט ינחהו עלי מעגלי הצדק והמישרים פעם בשובה ובנחת ובמקל נועם, ופעם במקל חובלים ובשבט פשעו, למען הביאו באחרונה אל מחוז חפצו, ולשוא יחשוב הבן שיוכל להמלט זמן מה מיד פדגוגו זה למען עשות אז ככל אשר תאוה נפשו ושרירות לבו, כי הוא מצוה לבלתי הסיר עין השגחתו מעליו גם רגע אחד, כן ינהיג וינהל הי"ת גם עפ"י מקרי התבל ומסיבות הזמן וכוחות הטבע המתהפכות בשמים מעל ובארץ מתחת תמיד ומבלי חשך את כל מין האנושי ואף כי עם סגולתו ישראל הנבחר לו מכל העמים זולתו למען הביאום לאט לאט אל השגת תכלית שלימותם המוסרית, וזשאה"כ "ואעידה בם את השמים ואת הארץ" מבלי שיניחם כמו רגע בלי הנהגה והשגחה ראויה, ואם גם ילכו ויחלופו באופן זה כמה דורות מבלי אשר השיגו עוד השלימות הראויה, בכל זאת מין האדם בכללו והאומה הישראלית בפרטית הולכים וקרבים יום יום, גם ע"י המקרים הרעים והעונשים אשר ישיגום על עונם תמיד יותר ויותר אל מדרגת שלמותם העליונה, אשר באחרית הימים תהיה להם למנה, כמאה"כ "אז אהפוך אל עמים וכו' לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד" (עיין מזה גם ביאורי למעלה בראשית דף צ"ט ע"ב ודברים דף ע"ו ע"ב), ולהורות על הספק שהעירו קצת החכמים בבתינת ההתנגדות הנראות בהשקפה ראשונה בין ידיעת הי"ת ובחירת האדם החפשית, אמר המדרש "עתידה ישראל וכו', כי אם חפשיות בתורת האדם שלטת על ידיעת הי"ת באופן שידיעתו הקדומה לא תכריח עוד את האדם לעשות מה שכבר ידע ממנו ולחדול מעשות מה שלא ידע, הלוא קלקלו ישראל לפני המקום בעשותם הרע בעיניו ? ואם ידיעת הי"ת הקדומה תכריח אותם אל כל מעשיהם הטובים או הרעים, הלוא שנה המקום בהם. בהכריחו על פי ידיעתו הקדומה את קצתם להישיב את מעשיהם, ואת קצתם להרע אותם, כשהוא אומר "ויגידו שמים צדקו הוי ישראל קלקלו" וכו' ר"ל ממאה"כ הזה נודע לנו העיקר האמיתי כי הבחירה החפשית נתונה ביד כל אדם להיטיב או להרע, וידיעת הי"ת הקדומה לא תכריח אותה כלל לאחד משני אלה, וע"כ אם יחטא האדם ויענש על חטאו, או כי ייטיב פעלו וגמול טוב ישולם לו, אך בצדק ובמשפט יעשו כל אלה מהי"ת, כי הוא הצור אשר תמים פעלו וכל דרכיו משפט, ויען כי עיקר הוא היתד אשר שמירת כל התורה כלה תלויה עליו, ע"כ חתם בו משה על פי ה' את התורה והחל בו את השירה אשר תהיה לעד לבני ישראל עד עולם באמרו "הצור תמים" וכו', למה שהיה ההשתדלות על הדבר אשר לא נשאר בקיומו כפי רצון הפועל הוא מפעולת הריק. ופועל כזה לא להתיחם אליו יתברך בשום ענין כאשר כתבנו בשער נ"ח. והיו כל מעשה השם ית' וכל מזמות לבו בכל אשר עשה עם אבותינו מיום צאתם ממצרים עד סוף בנין הבית ומלכות שלמה דברים אשר לא עמדו בקיומם אבל כלם חרוב נחרבו וספו תמו. נתחייב מזה ספק מגונה ובלבול דעת בשום תפלה ותהלה במעשה האלהים אשר עשה מתחלה ועד סוף בין שנניח שהאל יתעלה ידע כל אלה הענינים טרם שיהיו או שלא ידעם. אלא שאם ידעם הוא חסרון בחק שלמותו. ואם לא ידעם הוא צד העדר בחק ידיעתו. ולפי היות הענין הראשון מגונה מאד בחק כל בעל שכל והוא הנפילה אל פעולות הריק בחרו קצת בהנחה השנית והיא להורות לומר שהוא יתעלה לא יתואר בידיעת דבר מאלו הענינים האנושיים התלויים בבחירה עד צאתו אל המציאות רק אם תסכים הבחירה ההיא אם מה שסודר מפאת הסדור הקודם הכולל הקודם המוכרח מצד סבותיו. וכבר נתפרסם הר"לבג מזה הדעת בספר מלחמותיו ובפרש' וירא אליו וזולתם. ונמשך בזה במה שכתב בפרשת ואלה שמות כי סירוב משה בשליחות ההוא פעמים שלש היה לומר כי אולי לא יסכים הנמשך מבחירתם המחודשת להיות ראויים להגאל אל מה שנודע אליו מצד הסדור הכולל הקדום וכן בכל המקומות אשר תשיג יד הדרוש הזה ושמח לקראת הכתובים הנושאים פני הראות אל זה הדעת כמאמר ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה (בראשית י״ח:כ״א) וינחם ה' כי עשה (שם ו') וכיוצא. וחשב זה התר כולל ג"כ אל הספק המפורסם שזכרוהו הראשונים לומר שאם נניח שהוא ית' ידע הצודק משני קצות האפשר במעשים הבחיריים הנה הבחירה תבטל שהידיעה הזאת תכריח הצד ההוא לצאת אל המצאות על כל פנים שאם איפשר לצאת הפכו הרי ידע השם דבר בטל. והיה התרו בזה כי הוא ית' לא ידע איזה מהם הצודק עד שיצא אל המציאות כמו שקדם ונתפאר מאד במציאות הדעת הזה ואמר שלא קדמהו זולתו. ומי יתן ולא נמצא עדין. כי מלבד מה שישיגוהו מהבטולים הגדולים לפי דרכו בעיוניו אלה כאשר כתבנו במקום הנזכר שער י"ט הנה הדעת הזה הוא מגונה מאד מצד עצמו וגרם נזקים גדולים מאנו הרפא. אמנם אשר חוייב שיקבלהו כל בעל דת ושכל הוא שהאל יתעלה לא יתואר בשום חסרון ולא בשום העדר לא העדר עצמותי ולא העדר ידיעה ולא שום זולתו כלל כמו שכתב הרב המורה בפרק נ"ה חלק א'. אבל שהוא יתעלה יודע הכל הדברים העוברים וההווים והעתידים ידיעה אמיתית שלמה מכל צד מבלי שיעלם ממנו יתעלה מכל אשר יצא אל המציאות טרם ימצאו דבר כלל בעולם. וכבר כתבנו מעניני הידיעה האלהית מבלי שיוחס לו יתברך שום חדוש ושנו' כלל בפרשת העקידה שער כ"א ובפרשת בשלח שער ל"ט ובזולתם. ואולם מה שיאמר בשאלות הללו לא יקשה ענינו בעיני כל בעל שכל וזה כי כמו שנתבאר מענין הדרות הראשונים אשר הכעיסו לפניו יתברך עד שהביא עליהם את מי המבול כי לא היה זה מפני מה שנעלם ענינם זה מעיני בוראם תחלה אלא שכך יתחייב מטבע היצירה האנושית לפי שהשלמות האנושי הכולל אינו דבר נקל הגעתו אבל הוא דבר שהזמן יספיק להוצאתו ברוב בחינות ונסיונות וכמו שאמרו חז"ל (תעני' כ"ה.) צדיק כתמר יפרח (תהלי' צ"ב) שעושה פירות לשבעים שנה ולזה הדורות הראשונים היו חסרים מטבעם במציאותם עד שלא הועילו רק לברור מהם כשלשה גרגרים בראש אמיר שנאמר כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו' (בראש' ו') שמהם הושתת העולם אחרי זה כשתל הזה שנטע האילן והשתדל בגדולו ואחר גדולו והתפשטות ענפיו קצץ את כולן והרכיב בגופו ענף אחד לבד או שנים וכיוצא כי הנה השתל כבר ידע זה מתחלת ההשתדלות ואין כל דבר נעלם ממנו ולזה לא נעזב מהמעשה אבל התחזק בו ולא רפתה ידו ממנו. וזה טעם וינחם ה' כי עשה את האדם כי זה המאמר יעיד שידע כן מתחלה ^*שהרי במקום שאין ידיעה וכו' בל"א ר"ל רק כאשר נשארו הדברים במתכונתם הראשונה ולא נודע לאיש דבר חדש מה שלא ידע כבר מלפנים, אם בכל זאת היא משנה עתה דעתו ורצונו הקדום במה שעשה אז נוכל לאמר עליו כי נחם על מעשהו אפס כאשר תשתנה מהות הדברים או ידיעת האדם מהם, ממה שהיו בתחלה והוא משנה רק בעבור זה את דעתו ורצונו אז לא נוכל לאמר עליו כי נחם על מעשהו, ד"מ אם חשב ראובן ששמעון אוהבו הוא במקום ידוע והלך שמה לבקר אותו בהיכלו, וכאשר בא שמה נודע לו כי איננו שם, כי אם במקום אחר לא נוכל לאמר עליו כי נחם על הליכתו זאת, אחרי כי לו היה באמת שמעון שם כמו שחשב בתחילה, לא היה מתנחם ומתחרט כלל על הליכתו זאת [ואפשר שזה גם הטעם למה שאחז"ל בנדרים דף ס"ד "אין פותחין בנולד" (דלא שכיח ר"ל שאינו רגיל להיות) יען כי הנחמ' והחרט' המסובבת רק מהשתנות הדבר ממה שהי' בשעת הנדר, באופן שלא היה יכול אז להעלות על דעתו שיהי' כן אחרי כן איזה נחמה אמיתית עד שיעקר הנדר בעבורה מעיקרו, כי אלו נשאר הדבר במעמדו שהי' בו בשעת הנדר, ונשאר גם הוא בידיעתו הראשונה לא הי' מתנחם ומתחרט כלל עליו ועיין ברא"ש שם שכ' טעם אחר בזה.] שהרי במקום שאין ידיעה אין. שם התנחמות כמו שכתבנו במקום גזר דין המבול שער י"א וכמו שיבא עוד. והנה אין ספק לפי שרשינו האמתיים שמציאות זאת האומה הנבחרת בעולם אחרי כן היתה בדמות הויה ובריאה חדשה בארץ אשר האב הראשון שלו היה האדם הגדול בענקים הוא אברהם אבינו עליו השלום אשר אליו נתיחסה ולא אל זולתו מהקודמים כמו שאל זה אמר הביטו אל צור חצבתם וגו' הביטו אל אברהם אביכם וגו' (ישעיה נ"א) ונאמר בו ואעשך לגוי גדול (בראשית י״ב:ב׳) אמר רבי ברכיה ואשימך ואתנך לגוי גדול לא נאמר אלא ואעשך כשאנו בוראך בריה חדשה תהיה פרה ורבה (ב"ר פ' ל"ט) וזה כי כמו שהיה כל הנמצאות הקודמית לבריאת האדם במדרגת ההיולי לו והוא במדרגת הצורה. כן היה כלל המין האנושי במדרגת ההיולי לזאת האומה הנבחרת כמו שביררנו זה בשער ט"ו ובשער מ"א עיין עליהם. ולזה אין ספק שהשלמות האלהי הזה התה קשה מאד הגעתו אל האומה בכללה כמו שהיתה הכוונה באומרו אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' (דברים ל״ג:כ״ט) עד שהצרכו כמה למודים וכמה תוכחות וכמה מוסרים לפי מ"ח נביאי' וכמה נביאות וזולתם מהחכמים ולא הספיקו עד שכחם אלהים וינסוהו כמה פעמים וכל זה חוייב מטבע הענין כדי להעביר זוהמת כל הדעות הרעות והאמונות הנפסדות אשר יעברו על דמיונות האנשים וביטולן ומזה יתחייב שיעבור על העם הזה כל מה שעבר מהחטאי' והעונשים כמה וכמה פעמים עד שלסוף יוצק בכור הברזל ומורק ושוטף בשטף מים רבים אדירים משברי ים מהגליות האלו המרים והקשים כי אחרי כן ישארו בברית שלימה אשר לא תופר לעולם דומה לברית הקשת אשר נתן ה' בענן אשר על זה הענין אמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך (ישעיהו נ״ד:ט׳) כמו שכתבנו שם בשער י"ד ובאתם נצבים שער צ"ט. אמנם יהיה ענין השארותם וקיומם לסוף כל התלאות בברית שלום עם האלהי' אשר לא תופר לעולם למה שיגיעם משלמות הנסיונות בכל הזמנים הרבים והפגעים העצומים ההמה אזי עברו על נפשם כי אז יכנע לבבם הערל ואז יקח משנה שברון וכפלי כפלים בושת וחרפה מאשר סרו מאחרי ה' ועזבו מקור מים חיים ללכת אחרי שרירות לבם לחצוב להם בורות נשברי' מאלהי הנכר ומכל מיני משחית ומשאות שוא ומדוחים אשר בחרו להם ומכלם יבושו ויחפרו וחפו ראשם כי שבו כליהם ריקם כי לא היה בהם שום ממש לא לעזר ולא להועיל כי אם לבשת וגם לחרפה וכמו שאמר ירמיהו בנוסח וידויים (ג') והבשת אכלה את יגיע אבותינו וגו' נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו כי לה' אלהינו חטאנו אנחנו ואבותינו מנעורינו וגו'. ויחזקאל (ל"ט) אמר ונשאו את כלימתם ואת כל מעלם אשר מעלו בי בשבתם על אדמתם לבטח ואין מחריד. באלו הכתובים וזולתם יאמרו כי עוד התקיימם אחרי כן יהיה מאשר ישיגם הבשת והחרפה מהרים פניהם אל האלהים על כל אשר הכעיסוהו בסור' מעליו ללכת על כל אשר התהלכו נדים ונעים אחרי תעתועים ממינים שונים ובכל זאת לא מצאו חנינה כי אם בבית עבדיו ועושי מלאכתו ושלוחי השגחתו אשר שכל הדורות נתנם לחן ולרחמי' בארצות אויביהם לתת להם ירושת פליטה כהיום הזה כי אז יתנו צדקות ה' צדקות פרזונו בישראל ותרבה בושתם וכלמתם בפניהם והוא עצמו מה שזכרו דניאל בהתודותו על הגולה (ט') אמר לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים כיום הזה לאיש יהודה ולישבי ירושלם ולכל ישראל הקרבים והרחקי' בכל הארצות אשר הדחתם שם במעלם אשר מעלו בך ה' לנו בשת הפנים למלכינו לשרינו ולאבותינו אשר חטאנו לך כי כלם כל אחד איש כמתנת ידו סרו וילכו אחרי מחשבותיהם הרעים וינוסו מלפניך מהיות מאוכלי שולחנך נרצו אחרי הממשלות הנכריות והזרות איש איש כפי כחו ומעתה לא ישאר להם שום תקנה ולא תהיה להם תקומה כ"א בשובם אליו יתעלה ובואם לחסות תחת כנפיו במדרגת הגרים גרי הצדק אשר להרגישם כי שקר נחלו אבותם ובכל אשר שמרו היו משמרים הבלי שוא כי באו באות נפשתם תחת כנפי השכינה באמת במשפט ובצדקה כמו שאמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים וגו' (שמות י״ח:י״א) ונעמן עתה ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל (מלכים ב ה׳:ט״ו) ורבים מגרי האמת והצדק אשר כן עשו. והוא מה שאמר בועז לאותה צדקת על הענין הזה עצמו ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו (רות ב׳:י״ב) ואמרו עליו במדרש (רות רבה פ"ה) אמר רבי אבין כנפים לארץ כנפים לשחר כנפים לשמש כנפים לכרובים כנפים לשרף. כנפים לארץ דכתיב לאחוז בכנפות הארץ. כנפים לשחר דכתיב אשא כנפי שחר. כנפים לשמש דכתיב שמש צדקה ומרפא בכנפיה. כנפים לכרובים דכתיב וקול כנפי הכרובים. כנף לשרף דכתיב שש כנפים שש כנפים לאחת. גדול כחן של עומלי תורה וגומלי חסדים שאינן חסין לא בצל כנפי הארץ ולא בצל כנפי השחר ולא בצל כנפי השמש ולא בצל כנפי הכרובים ושרפים אלא בצל מי חסין בצל מי שאמר והיה העולם שנאמר מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון (תהלים ל"ו). ^*הנה שסדרו וכו' תוכן דעתו בקוצר הוא, כי התועים מבני אדם אשר לא יחסו הנהגת וממשלת העולם לה' לבדו, יחלקו לשמשה מחלקות, האחת חושבת כי הכל מונהג רט עפ"י חקי וכחות הטבע הנתונות בארבע יסודות הארץ ובכל הנמצאים המורכבים מהן, וכלל הכחות האלה יקרא בפי חז"ל בשם "שרו של עולם" והטבעיים יאמרו ממנו שהוא הסיבה וההתחלה לתנועת כל דבר נמצא או מנוחתו ומכת הזאת היה אסא אשר בחליו לא דרש את ה' כ"א ברופאים, בעבור חשבו כי רק עפ"י חקי הטבע ולמודי הרפוא' האנושית יוכל להרפא מחליו, המחלק' השניה חושבת כי רק היום הידוע אשר בו יעשה מעשה או מלאכה מה, גורם ומסבב אם יצליחו או לא יצליחו ויחסה בעבור זה הנהגת כל עניניה לשרו של יום, השלישית משימה מבטחיה רק בכוכבי שמים וכסיליהם, אחר השמש בראשם כאדון בראש עבדיו, כי כפי הנודע מוארים כל כוכבי לכת רק מקרני השמש, ובהשליכם אותם לאחור יאירו גם המה על הארץ (עיין מזה במבוא לשער ל"א) וע"כ עבדו בני המחלק' הזאת לשמש ולירח ולכל צבא השמים, והרביעית חושבת כי העולם מונהג מהשכלים הנבדלים המניעים את הגלגלים והכוכבים הקבועים בהם לדעת הקדמונים, והחמישית חושבת כי הוא מונהג רק מהשכל הנבדל העליון לבדו המניע את הגלגל היומיי (עיין מבוא לשער ל"א) ועל אלה חמשה המחלקות רומז התנא באומרו "כנפים לארץ" וכו' ר"ל יש חוסים בכנפי הארץ, ויש בכנפי שחר של יום המוצלח, כאשר יאמרו המעוננים, שיום זה טוב לפעולה זו, ויום זה לפעולה אחרת, ויש חוסים בכנפי השמש ושאר צבא השמים, ויש חוסים בצל כנפי הכרובים שהם השכלים הנבדלים, ויש בכנפי השרף שהוא השכל הנבדל העליון, אבל השלימים האמיתיים אשר בשם "עומלי תורה וגומלי חסדים" יקראו, לא ישימו כסלם באחד מכל אלה, אחרי הודעם כי רק מבטח שקר ומשען בוגד הם לכל הבוטחים בהם, ע"כ יבטחו ויחסו רק בצל כנפי שדי שהוא הבורא והמנהיג את כל כמאמר הכתיב "ובני אדם" (ר"ל האמיתיים וההלימים) "בצל כנפיך יחסיון". הנה שסדרו חז"ל חמשה ממשלות אשר אליהם ימשכו האנשים בבקשת צרכיהם בסורם מעליו יתעלה כי כנפי הארץ הוא החסיון אשר יחסיון בטבע המוטבע ביסודות ובמורכבים מהם המיוחסים אל הארץ והוא אשר יחסוה חז"ל לשרו של עולם. והטבעיים גדרוהו בשהוא התחלה וסבה לאשר יתנועע וינוח הדבר בעבורו תחלה ובעצם ומזה הענין מה שנאמר וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאי' (ד"ה ב' י"ו) וכנפי השחר הוא החסיון וההשקפה במשפטי ילידי הימים על ידי משרתיהם עושי מלאכתם יום יום אשר ייחסוה חז"ל לשרו של יום וכמו שאמר אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ״ז:א׳) וכבר דברנו מזה על מאמר שלחני כי עלה השחר שער כ"ו ומזה מה שאומרים המעוננים יום זה כשר למלאכה פלונית וכיוצא. וכנפי השמש הוא החסיון אשר מצד תנועות הכוכבים וממשלותיהם אשר היה השמש ראשם בחשיבות מלכם והלבנה שנייה וכל צבא השמים לעומתם ולזה כללם שלמה תמיד במאמר תחת השמש (קהלת א׳:ג׳-ד׳) וזאת המלאכה שנתפרסמה לכל עובדי עבודת אלילים שנאמר ופן תשא עיניך השמים וראית את השמש ואת הירח ואת הככבים ואת כל צבא השמים ונדחת וגו' (דברים ד׳:י״ט) וכנפי הכרובים הוא החסיון אשר מצד הנבדלים מניע אלו הגלגלים בעלי הככבי' והצורות אשר יכוונו להם הפקחים שבעובדי ע"א והוא בקשת כשפע מאתם לא ע"י הצורות המחצביות ולא ע"י הגלגלים וכמו שכתב קצת זה הרמב"ם ז"ל בתחלת הלכות עובדי ע"א ומזה הענין היו כל המפנים לבם לבטלה מנביאי השקר ומתפללים לאל לא יושיע. וכנפי השרף הוא הנבדל הראשון המניע לגלגל החלק העליון על כולן שאין שם שום צורה וכוכב ומשלים תנועתו בכל יום ומכריח לכל שאר הגלגלים להלוך לרגלו ולהתגלגל עמו ממזרח למערב כמו שדברנו מזה בשער ל"א והוא ממשלת הזמן הכוללת המשלים כל הדברים ומפסיד ומכלה אותם לפי שהמדה הראשונה אל הזמן ואשר תשער כל שאר התנועות היה זאת התנועה היומית כמו שנתבאר בספר השמע ודברנו קצת ענינו בשער השלישי מאמר ראשון ועליה אמר החכם לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים (קהלת ג׳:א׳):

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה. יאמר כי אחר המשך הדברים הקודמים ממילת אברהם ולדת יצחק והרגלו בדרך ההוא שאמר לו התהלך לפני והיה תמים זה ל"ח שנה בא האלהים עוד לנסותו ולגדלו בזה הצווי המופלא מאד מהשכל האנושי ומההקש הפילוסופי הרחק מאד מהראשון כמו שביארנו. וכבר דברנו בלשון הנסיון וביררנו היותו בבחינת המנסה ית' ובבחינת המנוסה ע"ה ובבחינת עם ה' אלה הרואים את כבודו ואת גדלו יום יום כמו שנתבאר בהצעה הראשונ'. ויאמר אליו וכו'. יען כי רוב מה שיעשה אותו האדם יפעלהו איך שיזדמן רצוני אם ברצון המשולח או מחמת יראה או אהבה או כעס או במעט ההתבוננות או יתר הדמיונות אשר התעורר האדם לעשות בהנה ויתנחם מה שלא יקרא מעשה על דרך האמת כמו שביארנו בהצעה השנית, סופר בנסיון הזה כי נתקבצו בו כל הבחינות וההשקפות אשר לפיהן יקרא זה פועל שלם באמת ושדוגמתה אע"פ שלסוף לא עשה הקב"ה מצרפהו למעש' גמור בלי שום ספק. והנה להרחיק מכאן ענין הטרד' והבהל' לא נאמר אברהם אברהם כמו שעשה בסוף וכמו שנאמר ביעקב ומשה ע"ה שעם שאמרו (ש"ר פ"ב) ביורה ענין חבה אין להמלט משיהיה ג"כ לשון חרדה ומהירות. ובמדרש (ב"ר פרש' נ"ה) שלא יאמרו ערבבו הממו ולא היה יודע מה לעשות. ולמעט ענין האונס והירא' אמר קח נא כי בא אליו בלשון נחת ובקשה שהיה נח לו להשמט בשום טעם או לבקש עליו רחמים כמו שעשה על סדום ולא עשה: את בנך את יחידך וכו'. הנה החוקר פרק ו' ממאמר ח' מספר המדות בפתח דבריו אמר לא יקרה להיות א' אוהב רבים כפי האהבה השלמה כמו שלא יעשה לאהוב הרבה דברים יחד כי זה דומה להעדפה. ואמנם זהו טבעי להיות לאחד. ובפ' י"ב מהתשיעי החל ג"כ האם ראוי עשות אוהבים רבים וכו'. וביאר כי לפי שהאהבה השלמ' היא מה שתיחד האוהבים להיות בעצם אחד שנאמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י״ט:י״ח) הנה א"א להיות האדם אוהב לרבים כי איך יתעצם האחד עם הרבים וכבר יקרו להם ענינים הפכיים יחוייב שיקבצו בו השמח' והעצב יחד וכדומ' מה שא"א. אמנם שתהיה האהב' השלמ' בלתי משותפת רק שתנתן לסגולות הנמצאות מבני עליה והנם מעטים. והנה באמת הסכימה אל זה הדעת האלדי כי הוא השם אהבתו באברהם אבינו שנאמר זרע אברהם אוהבי (ישעיהו מ״א:ח׳) להיותו אחד מיוחד כמ"ש בביאור עליו א' היה אברהם (יחזק' ל"ג) כי אחד קראתיו (ישעי' נ"א)וכן בחר בגוי א' בארץ אשר אהבתו עמהם להיותם סגולה מכל העמים וכמ"ש ששים המה מלכות וכו' אחת היא יונתי וכו' (שיר השירים ו׳:ח׳) וכמה הפליג להורות אמתת זה באומרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואהבת את ה' (דברים ו׳:ד׳-ה׳) וגו' כמו שיבא שם שער צ' ב"ה. (היתר ספק ב') והוא ממש טעם את בנך את יחידך אשר אהבת כי היחידות יקשר עם האהבה ירצה בנך המיוחד בסגולה בלתי משותפת עם אחיו אשר בעבורה אהבת אותו שלמה הנתנת ליחיד והוא פירוש נכבד לשני ענינים יחד. אמנם זכר כל אלו התארים להבדילו מאד מענין יפתח כשאמר היוצא מדלתי ביתי החוצה (שופטים י״א:ל״א) דאלו יהיב אליביה שתצא בתו ועוד בהיותה יחידה לו ועוד אהובה מאד אצלו לא היה נודר. ואמר בסוף את יצחק כי הא עקר הנסיון במה שכבר יהיה זה סותר מאמרו כי ביצחק יקרא לך זרע כאלו ירמוז שיטעון זה ולא טען אבל קבל בסבר פנים מהטענות שזכרנו בהצעה הראשונ':

ואחר שהשלים לבאר כל אלו הענינים והושיב אותם איש על כנו סיים השיר הזה בהראות התועלות הנמשכות מזה החבור ויחד כל אחד מהם למי שהיה עצמית לו ואמר (תהלים שם) תחת אבותיך וכו'. אזכיר' שמך כו'. על התועלת אשר מפאת הנקב' כוון הדבור עם המלך המעול' אשר עמו ידבר מראש ועד סוף ואמר הביט' וראה כי לעזר השגל הזה הנצבה לימינך ישתלשלו המשפחות ויהיו בניך תחת אבותיך ויותמד נצחיותיך במין העולם כמו שהוא ענין כל הב"ח ונוסף עליהם כי תשיתמו לשרים בכל הארץ והוא האדנות והשררה המיוחדת למין האנושי על כל שאר המינים כמו שיחוייב גודל יחס המולידים על יחסם. כי הוא אומרו פרו ורבו ומלאו את הארץ כו'. אמנם מצד מעלת האיש ביחוד אמר אזכיר' שמך כו'. ירצ' כי מצדו ישאר לו הנצחיות באיש עד אשר יזכר שמו המור' על האשיות בכל דור ודור כלומר לעד לעולם וכמו שביאר באומרו (שם) על כן עמים יהודוך לעולם ועד. ירצ' כי על כן יהודוך עמים כלם כמאמר לעולם ועד כלומר שהכל אומרים עליך שאתה נצחי וקיים לעד. או שיאמר כן על מה שיודו הכל חסדו המושג להם מצד זה החלק המלאכותיי והכל מקבלים תועלתו. ויהי' אם כן השלמת השבח וסיומו בכל אחד מהם בשוה כי במעלת העיוני חתם על כן ברכך אלהים כו'. ובמעלת התבוניי אמר (כולו שם) על כן משחך כו'. וכן על המלאכותיי אמר על כן עמים יהודוך. והנה עלה כלו כהוגן זהו מה שראיתי לבארו בזה המזמור החשוב להיות הענין יקר בעיני לתועלת האדם הנלבב והיא ראוי שיאמר על פי המשוררים האלה ונרא' כמחוייב מכוונתם ולמדנו מה שרצינו אליו מהיות הענין מוסכם בלשונם ובאמריהם ללמד על החבור הטבעי באדם עם שהוא קודם אצל הטבע מן החבור השני המתאחר אצלו להיותו יותר מפורסם אם במהותו ואם בכל עניניו. ועם זה יובן בנקל המאמר ההוא אשר זכרנו פתח השער אשר אמר ריש לקיש כי פתח בסוט' ונסתכל בגנאים המשיגים אותה מהדופי ומכשול האסור הנטפלים אליה אשר טוב לפני האלהים ימלט ממנ' וחוטא ילכד בה גזר ואמר שא"א שדבר כזה אשר הוא כל כך קרוב אל הצלחתו האמתית לקרב או לרחק שתהי' לו רק מצד מעשיו המיוחדים אליו מצד בחירתו אשר הצלחת האדם דבקה בהם ולזה אמר רבה בר בר חנה וקשה לזווגן כקריעת ים סוף. ירצ' שכמו שקריעת ים סוף והדומה לו היא ענין נסיי עשאו האלהים כנגד המנהג הטבעי להשכיר ולהעניש לבעלי הבחירה כן הוא מהראוי להכריח איזו התחלה טבע או מזל שימצא בענין הזה להושיב יחידים ביתה כפי מה שיחוייב מפעולות הבחירה על דרך השכר והעונש אם להמציא הטוב אל הראוי אליו או למנעו מהבלתי ראוי. וזהו דבר שלא יספיק עליו שום בעל שכל כלל. ומכאן סתירה גדול' למאמר האומר. מ' יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ומכרזת בת פלוני לפלוני שאיך יתכן שדבר אשר כזה ימשך כפי מה שיזדמן בעת התולד' ולא יועיל לו מעשיו או יזיקו וגם במה שתרץ באומרו כאן בזיוג ראשון כאן בזווג שני למה תהי' כזאת בשום זווג מהם דמה לי ראשון ומה לי שני ומי שלא נשא אלא אשה א' הנה יקבל בזה עול גמור. ועוד שהרי אז"ל כל שמתה אשתו ראשונ' בימיו כאלו חרב בית המקדש בימיו ופסיעותיו מתקצרות ואור חשך באהלו ועצתו נופלת (סנהדרין כ"ב.) וכלהו ילפי להו מקראי כמו שיתבאר בשער כ"ב ב"ה אלמא הראשונה עקר. ועוד אמרו לכל יש חליפין חוץ מאשת נעורים (שם) ויותר ראוי שיאמרו כל זה על השנייה המזווגת לו לפי מעשיו הטובים אשר היא ראוי' לו באמת והלא באברהם ושרה כי היו הזווג המשובח נאמר הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם כי אחד קראתיו וכו' (ישעיהו נ״א:ב׳). וביצחק ורבקה נאמר היא האשה אשר הוכיח ה' (בראשית כ״ד:מ״ד) נרא' כי הוא ית' המזווג אותם והמחברם והנה לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם על פי מעשיהם הטובים ותפלתם זכה וכמ"ש על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא זו אשה (ברכות ח'.) ואם הגזרה אשר נגזרה בעת היציר' אמת הוא חריצות המעשים שקר ותפלת הצדיקים הבל וריק חלילה חלילה. רק כונתם במה שאמר כאן בזווג ראשון כאן בזווג שני היא אל ב' מיני הזווגים אשר היינו עליהם כי הקודם מהם אצל הטבע והיא חבור החמר אל הצורה הנמצא בכל איש ואיש שעליו נאמר זכר ונקב' בראם ויקרא את שמם אדם הוא אשר קראוהו זווג ראשון. אמנם הזווג המפורסם אצל האנשים אשר יעש' במלאכה כי יקח איש אשתו הוא הזווג השני כי הוא המאוחר אצל הטבע ואשר הוא שני לכל אדם בלי ספק וזהו אשר נאמר עליו שהוא נעשה בבחירת האדם ושיזמינהו לו האלהים כפי מעשיו. אמנם הראשון הוא אשר יחוייב מטבעו שיעשה כפי מה שיזדמן בו מכח הענינים שנתחברו בהויתו הן לטוב הן למוטב והוא אשר מכריזין עליו קודם יצירת הולד לפי שההכנות וההזמנות הפועלות בו אז הוא זמנם ואם יזדמנו להיות טובות מכל צדדים הרי הוא זווג טוב ונחמד מאד כמו שכתב החוקר פ"י מהמאמר הג' מספר המדות זה לשונו. ואשר כפי האמת יתאוה הטוב יהי' מולד טוב ואשר יהיה לו בטבעו במולדו יהיה זה דבר גדול וטוב מאד כו'. עד אומרו וע"כ באמת שלם מאד ואמתי יהיה מולד הטוב ע"כ. ובמאמר הי' פרק י"ד אשר הוא בטבע גלוי הוא כי אין היכולת בנוי כי אם לאיזו סבה אלהית וזהו כאשר הם טובים המזל והיא מאמר שלמה אשת חיל מי ימצא כו' (משלי ל״א:י׳). ואם יזדמנו אז סבות רעות ומזיקות כפיהם יהיה הזווג ההווה אז רעוע ומקולקל וכמו שאמרו ז"ל האי דבצדק יהא גבר צדקן האי דבמאדים יהא גבר אשיד דמא כו' (שבת קנ"ו). ואולם הביאור כשלא יוכרח האדם על פעולותיו לפי זאת התולדה אבל שהבחירה לעולם נשארה חפשית בידו וכמ"ש הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות ל"ג:) זה יתבאר אצל זווגו של יצחק שער כ"ב ב"ה: