אַשְׁרֵ֤י אֱנוֹשׁ֙ יַעֲשֶׂה־זֹּ֔את וּבֶן־אָדָ֖ם יַחֲזִ֣יק בָּ֑הּ שֹׁמֵ֤ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וְשֹׁמֵ֥ר יָד֖וֹ מֵעֲשׂ֥וֹת כָּל־רָֽע׃ (ס)
עקידת יצחק
וזהו מה שיראה פשוטו של מאמר רשב"י שזכרנו ראשונה אמרה שבת לפני הקב"ה לכל נתת בן זוג וכו' וזה כי לפי שכל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראו רצוני אם שיהיה עלה ועלול או שיהיה פועל ומתפעל כי הכח הפועל הוא במדרגת הצורה שהוא הזכר והכח המתפעל במדרגת החמר שהוא הנקבה. וכן הוא עצמו ענין העלות כי היותו עלה הוא במדרגת הזכר והיותו עלול הוא במדרגת הנקבה וזה הענין הוא מבואר בכל הנמצאים מגדולם ועד קטנם. והוא מה שכוונו בו ז"ל כשאמרו מבלתי יכול לא נאמר אלא מבלתי יכולת. אמר לפניו רבש"ע תשש כחך כנקבה (ברכות ל"ב וע"ש.). אך כמו שיתבאר במקומו ב"ה: והנה לפי ששביתת השבת הוא העדר הפעולות וביטול המעשים כלם הוא מבואר שענין מציאותה יראה חלוש מאד כי השביתה אין בה מכח המתפעל כ"ש שימצא בה כח הפועל. ואף שימצא לו שום מציאות אחר שענינו אינו רק ההמנע מעשות דבר הרי הוא חסר הכח הפועל לגמרי והשלימות הוא בפעל לא בבטלה כי הבטלה מביאה לידי שעמום (כתובות נ"ט.) והאושר שמו גדרו פועל הנפש כפי המעל'. גם במעמד הר סיני נתקיים זה הגדר באמרם נעשה ונשמע (שמות כ״ד:ז׳) כמו שיתבאר שם ב"ה. ולזה היתה תלונת השבת חזקה מאד כאלו מתרעמת על חולשת מציאות' ואומרת כי לכל הנמצאי' נתן הכח הפועל לעשות שום דבר של שלימות או אם הוא מתפעל שיוציא ההפעלות ההוא אל הפעל והוא תאר הבן זוג ע"ד האמת. ולי לא די שלא עשיתני פועל אבל לא נתת לי בן זוג שיוציא אל הפעל דבר בי והרי אני יושבת בטלה. אמנם היתה התשובה נכונה מאד כנסת ישראל יהיה בן זוגך יאמר שיהא מוטלת על כנסת ישראל שמירת השבת ושביתתו עד שלא יהא ענינה ביטול ושבית' לבד כי גם מעשה ופעל שלם וכמו שאמר בפירוש ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת (שמות ל״א:ט״ז) קרא שביתת השבת ושמירתו מעשה גמור. וזה להיות קונים בשבית' זו הידיעה הנפלא' שאמרנו מהיות העולם נברא ומחודש ברצון גמור אחר שהיה נעדר לגמרי כי הוא היה פועל שישבות ממנו אחרי כן כמו שאמרנו. כי זאת האמונ' היא הכרחית לכל בעל דעת ודת. ולזה אמרו כי כשהיו במעמד הר סיני אמר להם זכורין היו לאותו הדבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל יהיה בן זוגך לומר שאם לא יזכרו זה הענין אין שום מבוא לקבלתם התורה המיעדת השכר והעונש על המצות בסדר עניני העולם והנהגתו אם לטוב ואם למוטב כפי מעשיהם. ואיך יתכן זה אם לא במה שנאמין אמונה שלימה במה שהקדימה בפתח דבריה בראשית ברא אלהים וכו'. מבלי שום גלוי פנים של דופי ודעת בטל. הה"ד זכור את יום השבת לקדשו (שם כ') בכניסתו [לפי הש"ס פסחים ק"ו] ובהמשכו בתפלה בתורה ובתענוג על יי' כי בזה ימצא שהשבת יהיה לה בן זוג שיפעיל' כבן זוג לזוגתו וכמו שאמר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה כל שומר שבת מחללו וכו' (ישעיהו נ״ו:ב׳):
עקידת יצחק
הפן האחד מצד מה שהוקבע יום אחד בשבוע בו ינוחו מכל העסקים הזמניים אשר זה סבה חזקה שהמון העם יפנה לבבם להקהל ולעמוד על נפשם לשמוע מפי מלמד ולקרא כלם בשם י"י מקרא משנה ותלמוד איש לפי ערכו והמשכילי' ימצאו נחת רוח כי יבקשו תורה מפיהם ויזהירו אותם על המצוות ודורשין להם הלכות יום ביומו וענין שבת בשבתו כמו שנמצא בכל זה מנהג קבוע לכל בני ישראל במושבותם. כי על זה אמרו בתלמוד ירושלמי (שבת פ' ט"ו הל' ג') לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה. וזה צד מיתרון הנפש שאמרו חז"ל (ביצה ט"ז.) שיש לאדם בשבת כי ההכנה גדולה בו אם מצד המלמדים ואם מצד הלומדים. וזו היא אחת הכונות שאמרו במדרש (ש"ר פ' כ"ה) מצינו בתורה בנביאים ובכתובים ששקולה שבת כנגד כל המצוות. בתורה (שמות ט״ז:כ״ח-כ״ט) עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי ראו כי י"י נתן לכם את השבת. בנביאים דכתיב (ישעיהו נ״ו:ב׳) שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. בכתובים דכתיב (נחמי' ט') ועל הר סיני ירדת ודברת עמהם מן השמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצוות טובים ואת שבת קדשך הודעת להם. וזה במה שבו מההכנה הגדולה אל כלל האומה וכתותיה אל העסק בספרים האלהיים עם פירושיהם ודקדוקיהם אשר עם זה ישמעו וילמדו האנשים והנשים והטף את כל מצות י"י ויעשו אותם. והרי מצינו ששקולה שבת כנגד כל המצוות מצד מה שנמצא תועלתה בהתעסקם בתורה בנביאים ובכתובים והיא כוונה נאותה מאד. וכבר נמצא בפרשה אשר לפנינו זה השקול עצמו במה שאמר אלה הדברים אשר צוה י"י לעשות אותם ששת ימים ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון לי"י כשיובן מאמר אלה הדברים על כל שנצטווה בהר י"י אלא שהביאו חז"ל הקודם בתורה כי כדאי הוא לרמוז אל מה שאמרנו מהמקרא. וענין השקול עצמו גם כן זכרוהו חז"ל בתקון הברכה רצה והחליצנו י"י אלהינו במצותיך וכו': ולפי שהיום הזה הוא נועד ומיוחד אל זה העסק החמירה התורה מאד מעשות בו שום מלאכה מאבות המלאכות ומכל תולדותיהם וחייבה בסקילה (במדבר ט"ו) לפי שתדיר חמור. ולא עוד אלא שלמדו מרבוי מהכתובים שאפילו המחשבה בעסקיו אסורה (מכלתא פ' מ"ת פ"ז) והוא הדין בדברי הבאי וכ"ש שיהיה הדבור חמור האיסור במה שיזיק וכבר אמרו (שבת ק"נ.) ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעי' נ"ח) שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול וכל זה בכלל כל העושה בו מלאכה יומת כלומר העושה בו כל מלאכה. כמו שהורגל בכלל מקום לומר לא תעשה בו כל מלאכה. והכונה לא מלאכה מעשיית ולא מחשביית. כי מציאות המלאכ' ראשונ' הוא בנפש האומן ואחר מוציאה אל הפועל. והנה אם יטרד ביום זה לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף או בכל מלאכת מחשבת או כי יהנה לבבו מהמלאכות המעשיות ויתעסק במשאות שוא ומדוחים אשר הורגלו בישיבת עמי הארץ. ודברי רכילות ולשון הרע המטילים שנאה וקנאה בין איש ובין אחיו ובין גרו וכ"ש אם הם מאזרי זיקות באפס עצים לחרחר ריב ומדון על מקומותיהם וישיבותיהם אשר בהם מטרידים את התפלה ומונעים את התורה אשר כל זה באמת הוא אסור לפי שגורם רעה ומיתה לאנשים החוטאים בו. וכל זה ראוי שיושכל מסמיכתו לשם לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת: ואשר לא יועיל לו יום השבת להחיות את נפשו על הדרך שאמרנו לשמוע וללמוד את כל דברי התורה הזאת המישירים את האדם להתרחק מכל התאוות הרעות ומהמדו' הפחותות ולהתעטר בתשוקות טובות ומדות מעולות והלבש אותו מחלצות הנה הוא באמת ממית את עצמו. (ד) יען כי לא נזהר בכל הכתיב (שמות כ׳:ט׳) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ששת ימים תעשה מלאכה. שהכונה שישאר ביום השבת פנוי לגמרי מכל מעשה רק שיהיה השבת קדש לה' להשתדל בשלמות נפשו. ועל הבלתי השמר בזה היה מקפיד שם רבי אמי כדאיתא התם (ירושלמי מ"וק פ"ב הל' ג') אמר רבי אמי אלמלא הייתי מוצא מי שהיה נמנה עמי הייתי מתיר מלאכה במועד כי לא נאסרה מלאכה במועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה ועכשו אוכלין ושותין ופוחזין:
עקידת יצחק
והפן השני הוא ענין דק רוחני נכבד מאד גלו אזנם עליו בעלי הקבלה האמיתית והוא המצא לזה היום הנכבד סגולה נפלא' לעזר ולהועיל לכל מבקש חכמה ותורה לפי שהיום הגדול והקדוש הזה הוא רושם ורמז אל הספירה השביעית הנקראת שבת והיא כפרוזדור אל הטרקלין העליון הנקרא שבת הגדול שנדבר בו אחר זה. ולפי זה נמצא שהשבת הזה הוא מקור הברכות והקדושות וממנה יקבלו הקדושה כל מועדי ה' המוקדשים. וסימן גדול לזה מצאנו בתורה במה שכלם נקראים (ויקרא כ״ג:ד׳) מקרא קדש לפי שהם נקראים אצלו ומתקדשים בקדושתו. אמנם השבת שאינו משתמש מקדושת זולתו לא נקרא מקרא קדש בשום מקום רק בפרש' אמור (שם) שנאמר בה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש: ויהיה כן לפי שהפרשה ההיא לא נתיחדה רק למועדי ה' כמו שהתחיל' דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם וגו': אמר אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. והשבת לא נזכר שם כי אם אגבן לפי שהוא הראש לכל הימים המוקדשים ולזה קראו מקרא קדש לומר שהוא אכסנאי לשם: ומכל מקום השבת הוא מקום ומקור קדוש וברוך אשר ממנו המשך הקדושה והברכה לכל שמכין ומזמין עצמו לקבלה. ובמדה השביעית הזאת קבלו ישראל את התורה באלה ושבועה כי הכל אצלם ענין וסוד אחד. וממנה ימשך לישראל הדבקים בה כל האצילות המושפע להם בשמרם מצוות התורה. ולזאת הסבה היתה באמת השבת שקולה כננד כל המצוות לפי שהשבת היא סוד המדה שכל המצוות נתנו בה לישראל. ועל זה נאמר (ישעי' שם) אם תשיב משבת רגליך וגו'. כמו שיתבאר בשער ס"ג ענין הראשון שבו. ועל זה הענין אמר ר' שמעון בן יוחאי שאמר לה הקב"ה כנסת ישראל יהיה בן זוגך (ב"ר פרש' י"א) כי התורה והמצוה הוא זווג אמתי אל המצוה בלי ספק כי לא יצויר מציאות זה בלא זה מכח ההצטרפות כי במדה הזאת נצטוו ישראל במצוות ובה יושפעו בשמרם עקב רב. ולזה קדמה שבת לכל המצוות באומרם (סנהדרין נ"ו:) שבת ודינין במרה איפקוד ועל הזווג הזה גם כן אנו מקבלים פני שכינה בכל שבת ושבת ואומרין בואי כלה שבת מלכתא (שבת קי"ט) כי הכלה הזאת היא סוד השבת אשר בו אהבת כלולותיו של הקב"ה עמנו. ומזה יובן מה שאמרו ז"ל (שם קי"ח:) אפילו עבד עבודת עכו"ם כאנוש ושומר את השבת כהלכתו מחול לו שנאמר (ישעי' נ"ו) אשרי אנוש יעשה זאת וגו' כל שומר שבת מחללו. וזה אמת ברורה שאם הוא יעסוק בתורה בכל כחו עד ידע במדה זו וידבק בה כבר שב בתשובה שלמה והחזיק בכל המצוות והוא מאשר נאמר עליהם (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדים וכו'. ואז יקרא שמו אנוש להחל לקרוא בשם ה' באמת ובתמים כענין שנאמר (תהלים צ') אשגבהו כי ידע שמי וסמיך ליה יקראני ואענהו וגו' (שם קמ"ה) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת: והנה הצד השוה שבשני הפנים האלו שהיום הזה הנכבד והנורא יעורר אותנו ויכין את עצמנו ויישר את דרכינו אל העסק התוריי לשמור ולעשות את כל הכתוב בספר התורה אשר הוא חיינו ואורך ימינו באמת * ורמז גדול, ר"ל כי מספר שבע שהיא מספר נבחר מאוד כמשאחז"ל בפסיקתא ובילקוט רמז רע"ו, כל השביעיים חביבים" וכו' ע"ש הוא הקף קטן משבעה תנועות הגלגל היומיי ר"ל משבעה ימים, גם במשך כל ז' ימים תשתנה ג"כ צורת הלבנה, כי בז' ימים הראשונים יראה ממנה חצי עגולה, ובז' ימים השניים תראה כולה ובז' ימים שלישים תראה בחצי עגולה פעם שנית ובז' ימי החודש האחרונים היא הולכת הלוך וחסור עד שתתכסה כולה, ושבעה שבועות הוא הקף גדול מז' הקפים של ז' ימים ובעבור היחס וההצטרפות אשר בין הקף קטן זה והקף גדול, יאמר הרב ז"ל, כי מי שישמור השבת סוף ההקף הקטן הזה ומורה בזה שמאמין בחידוש העולם ויכולת הי"ת הנמשכת מזה שיוכל לשלם לעושי טוב או רע, יחויב לקבל עליו העיקר השני לעשות המצות הכתובות בתורה הנתונה לסוף חמישים יום, שהוא תשלום ההקף הגדול משבעה שבועות אחרי החל חרמש בקמה (ועיין מכל זה באריכות בשער ס'), ורמז גדול רמזה התורה לשני העקרי' האלה ממה שנתנה התורה האלהית לסוף שבעה שבועות ימים לומר כי ממצות השבת שהוא מספר הסביב הראשון לתנועה היומית שהיא הקטנה שבתנועות השלמות נמשך גם חוייב קבול התורה בכללה לסוף שבעה סבובים ממנו שהוא הקף גדול. כי מי שיאמין העקר הראשון שהוא מציאות השם יתעלה המחדש העולם חוייב לקבל עליו העקר השני שהוא עשות מצוותיו כלם הכתובות בתורה הנתונה לסוף חמשים יום שהוא תשלום ההקף. האמנה כי לא הקפידה התורה שיהיו אלו הסבובים שומרים במספרם צורת השבת עצמו רצוני שיוחל מספר כל שבוע ממחרת שבת בראשית ויושלם בשבת להוציא מלבן של מינים קיום הטבע בכל מה שימשך לשמירת מצוות התורה האלהית כי היא באמת אע"פ שתודיע ענין הטבע ומהותו היא נשארת גברת עליו ושולטת בו בכל מה שיצטרך למתן שכר מצוותיה ועונשיה כמי שכתבנו בשערים הנזכרים למעלה. וזהו מה שרצו הצדוקים באומרם (מנחות ס"ה.) כי מאמר ממחרת השבת המוזכר שלש פעמים בפרשת העומר דווקא הוא ואין הענין כן לפי הקבלה האמיתית. ובמקומם יתבארו עוד אלו העניינים בעזרת האל: