אַשְׁרֵ֤י אֱנוֹשׁ֙ יַעֲשֶׂה־זֹּ֔את וּבֶן־אָדָ֖ם יַחֲזִ֣יק בָּ֑הּ שֹׁמֵ֤ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וְשֹׁמֵ֥ר יָד֖וֹ מֵעֲשׂ֥וֹת כָּל־רָֽע׃ (ס)
פרי צדיק
אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה וגו'. וקאי על השבת. הול"ל יעשה זאת ויחזיק בה ולמה אמר בכפל ובן אדם יחזיק בה, גם השינוי בלשון אנוש וב"א. אך הענין ע"פ מש"נ הכהנים לא אמרו אי' ה' ותופשי התורה לא ידעוני ובזוהר הקדוש (פ' זו לב א) מק' מאן אינון תופשי התורה וכי כהני לאו תופשי התורה נינהו ומפרש על הלוים, ויתכן לומר דהנה ענין קריאת שם כהנים מפני שהמה פנוים רק לעבודת השי"ת עדמ"ש (סנהדרין נט:) טובי' לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא, והכהנים לא היה להם שום עסק בעניני עולם הזה, ואכילתם מקדשי שמים משלחן גבוה וגם אכילת תרומה איקרי קודש (כמ"ש מו"ק כח.) ונקרא ג"כ עבודה (כמ"ש פסחים עב:) עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש, וכן יש ת"ח שהם פנוים רק לתורה דרופתקי דאורייתא דאיתא (ברע"מ פ זו כט ב) ת"ח בנוי דמלכא ומטרלותא אתקריאו שבתות כו', ויש מי שאינו זוכה כ"כ ומוכרח לעסוק במלאכה לצורך אוכל נפש (וכמ"ש קדושין פב.) שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי ומ"מ כשיש לו פנאי תיכף חוזר לעבודתו ועוסק בתורה, הם נקראו תופשי התורה, דגם במלאכתם המכוין שלהם לש"ש שיוכלו לקבוע עתים לתורה ולגדל בניהם לת"ח ונקראים מחזיקים לתופשי התורה, וירמי' הנביא הוכיחם להכהנים שהם פנוים רק לתורה וצריכין שיהי' שם הוי"ה ב"ה עומד לפניהם תמיד, וכמו שיהיה לעתיד שכל א' מראה באצבעו (כדאיתא סוף תענית) לא אמרו איה ה' שאם היו כהוגן היה ה' לפניהם תמיד, ותופשי התורה שעוסקם בעניני עולם הזה גם כן אך על כל פנים מחזיקים בתורה בכל עת הפנוי להם, לא ידעוני, היינו דעל כל פנים צריך שישיגו הדעת על ידי אמונה, דנשיתן האדם אצל לבו באמונה שלימה ששמ"ה עומד עליו ורואה במעשיו מיד יבוא אליו היראה כו' (רמ"א ריש או"ח) ולמה לא ידעוני שישיגו הדעת עכ"פ ע"י אמונה (כמ"ש רע"מ ח"ג רל א) איהו אמת ואיהי אמונה, וזש"נ אשרי אנוש יעשה זאת שיעשה השבת כמש"נ לעשות את השבת, ועל דרך מ"ש (בזוהר הקדוש ח"נ קיג א) ועשיתם אותם כיון דאמר תלכו ותשמרו מאי ועשיתם אלא מאן דעביד פקודי אורייתא כו' כביכול כו' אמר קב"ה עשאני ואוקמוה וע"ד ועשיתם אותם ועשיתם אתם כתוב כו', ומקודם מפרש תלכו ותשמרו על תורה שבכתב ותורה שבעל פה והוא זיווג קב"ה ושכינתיה, סיהרא תורה שבעל פה דמקבלת משמשא תורה שבכתב, ואמר שמי שזוכה לעשות זיווג קוב"ה ושכינתיה וזוכה לתורה שבכתב ותורה שבעל פה ועשיתם אותם כביכול כאלו עשאני, וכן בזוהר הקדוש (ח"ג קו ב) ועשה טוב בעובדא דלתתא יחער עובדא לעילא ועשיתם אותם כביכול אתון תעבדין להין כו' וזהו יעשה טוב דעבדין להאי טוב, וסיפא דקרא שכן ארץ ורעה אמונה, וקאי על אכילת שבת דבסעודות שבת רועה האמונה דנקראו סעודתא דמהימנותא. וכתיב ותתענג על ה' ואמרו בגמרא (שבת קיח:) ענג זהו א"י מהו כשהוא אומר וקראת לשבת ענג. הוי אמר זה ענג שבת, והיינו דת"ח הפנוים לתורה בכל ימי המעשה ועוסקים בעמל תורה. מוקי לה בפסיקתא (ותנחומא הובא בב"י או"ח סי רפ"ח) למ"ד בירושלמי (פט"ו דשבת) לא נתנו שבתות אלא להתענג דהיינו לת"ח שבשבת אכילתן רעה אמונה דשבתות זוכין לד"ת מהשי"ת שלא בעמל ויגיעה ועליהם נאמר אז תתענג על ה' שהוא מעתיקא כמ"ש בזוהר הקדוש (סו"פ אחרי):
פרי צדיק
אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה. זאת נקרא שבת וכמ"ש במ"ר (אחרי פכ"א) בזאת יבא אהרן בזכות שבת, וכמ"ש בזוהר הקדוש בכ"ד דזאת נק' מדת מלכות והוא השבת מלכתא, ובן אדם יחזיק בה כמש"נ עץ חיים היא למחזיקים בה שיחזיק בד"ת ולא ירף ידו ממנה (כמ"ש במרו"ת סו"פ שלח) משל לא' מושלך לתוך הים הושיט לו הקברניט את החבל וא"ל תפוש חבל זה בידך וכו' וכה"א החזק במוסר אל תרף נצרה כי הוא חייך, וכן בן אדם יחזיק בה שיחזיק בקדושת השבת ולא ירפה מידו, שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע כמ"ש במכילתא שהשומר שבת מובטח שהוא משומר מן העבירה, והוא כמש"נ בפיך ובלבבך לעשותו ואמרנו דלא כתיב ובמעשיך דגמר המעשה הוא מהשי"ת והשי"ת רוצה מהאדם שיתעורר באתערותא דלתתא. והעיקר בלבבך דרחמנא לבא בעי (כמ"ש סנהדרין קו: וזח"ג ק"ס סע"א) רעותא דלבא. רק האדם צריך לסייע בפיך שהוא קול תורה וקול תפלה, תורה שהוא תבלין כמ"ש (קידושין ל:) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, רק יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום (כמש"ש). וע"ז צריך קול תפלה להתפלל שה' לא יעזבנו בידו, ואחר כך לעשותו שגמר המעשה מהשי"ת שלא יעזבנו בידו, וז"ש רבי (פ"ב דאבות) הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, ולמה נצרך ג' דברים היה די במה שנאמר דע מה למעלה ממך, אך הוא נגד מחשבה דבור ומעשה בפיך ובלבבך לעשותו, ואמר עין רואה כנגד מחשבה בלבבך כמש"נ וה' יראה ללבב. אוזן שומעת כנגד דבור בפיך, וכל מעשיך בספר נכתבים שגם במעשה אף שגמר המעשה מהשי"ת מ"מ אין לאדם לסמוך על זה רק צריך לגדור עצמו להשמר מכל רע בכל כחו, ועז"א וכל מעשיך בספר וכו' עדמש"נ ותהי עינותם על עצמותם, וכ"כ בזוהר הקדוש שממעשה המצות נעשה חליקא דרבנן הלבוש לעולם הבא, שהמעשה תלוי בגוף, וזהו עור ובשר תלבישני שהגוף נק' לבוש להנשמה שהוא עיקר האדם וממעשה המצות נעשה הלבוש, וזה וכל מעשך בספר נכתבים שהספר הוא גופו של אדם שעליו חקוקים כל מעשיו, והרמ"א כלל כ"ז במ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו כו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד, היראה וההכנעה בלב, ובושתו ממנו תמיד הוא על כל המעשה שלא יהיה נגד רצון השי"ת, ובשבת שכל אדם מישראל יש לו יראה שנקרא אז יראי שמי, וההכנעה כמש"נ ואל זה אביט אל עני ונכה רוח שנדרש (בריש סא"ר) עלש בת, שאז כל ישראל עני ונכה רוח, וחרד על דברי והוא נגד בלבבך, ובפיך דשבת דבור אקרי כמ"ש (בזח"א ל"ב ע"א), ובסעודה ג' שהוא כנגד יעקב אבינו ע"ה, יעקב חבל נחלתו, שמחזיק בחבל שלא ינתק שמטתו שלימה שלא יוכל שום אחד מישראל מלהנתק מקדושת ישראל הוא בן אדם יחזיק בה, שנוכל להחזיק קדושת השבת שיועיל גם לימי המעשה הבאים, ואז שומר ידו מעשות כל רע נגד המעשה שיסייע השי"ת שיהיה כל המעשים כרצונו ית"ש, וכן אומרים בהבדלה בתפלה החל עלינו הימים הבאים וכו' ומדובקים ביראתך, דשבת נקרא יראה שהוא כנגד מדת מלכות שכנגדה שם א"ד המורה על יראה וכמש"נ ואם אדונים אני איתא מוראי, ומבקשים על ימי המעשה הבאים שיהיו מדובקים בקדושת השבת שמורה על יראה: