משלי כה:יא מחשבת ישראל: באר הגולה, עקידת יצחק, גן נעול וספר המליצה

ובדבר זה נפלו כמה אנשים, שהשנאה פועל להם שרואים דרך המישור העולה בית אל - דרך עקומה. והאהבה משוה להם ההרים לבקעה. ואילו היו מביטים לדברי חכמים בעין השכל, מוסר מן הקנאה, והיו מצרפים* דבריהם אל מה שאמרו במקום אחר והזהירו שלא לשנות בדברי עסקי העולם, ואיך ישנו אל הקב"ה* חס ושלום, לחפות עליו דברים אשר לא כן. וכאשר אחד רוצה לתפוש על דברי חכם בחכמתו, [ו]אומר שטעות נפל לו בדברי חכמה, דבר זה אפשר, כי אפשר לחכם לטעות בדברי חכמתו. אבל התפיסה בדברים כאלו, שאף קטני השכל חלושי הדעת לא היו אומרים כך, וכי הדעת נותן לחשוב אותם חס ושלום טועים בכך, או מבקשים לדבר סרה. אין הדבר כך, רק טעות החושב שלא דן אותם לכף זכות, שדבריהם הם כפי הראוי לחכמים לדבר חכמתם במשל ובמליצה, וכמו שאמר החכם (משלי א, ו) "להבין משל* ומליצה דברי חכמים וחידותם". ואיך לא יהיה הדבר הזה, כי טבע החכמה נותן כך מעצמו, שלא ידבר דברי חכמה כי אם בדרך משל ומליצה ובדרך רחוק. שכל חכמה היא פנימית, ואינה נגלית. ודבר זה ראוי להיות, שלא לשום דברי חכמה מדרס לכל נבער מדעת אדם, כי זה הפך החכמה, שכל חכמה נסתרת. וראוי לחכם לנהוג עם כל דבר כפי מה שהוא. ועניין זה תמצא בכל דברי נביאים, שמפני שהיו דבריהם נבואה מאת ה' ואינם דברי בני אדם, היתה נבואתם נסתרת, ולא דברו דבריהם כדברים* פשוטים. כי ראוי להיות הדבור בדברים כפי מה שהוא (-הדבור-) [הדבר] בעצמו. והרי הדבר הזה נמצא גם כן, כי חכמי האומות הקדמונים מאוד, שגם הם היו דבריהם סתומים מאוד מאוד, עד שהראו פירושים לדבריהם. ודבר זה נמצא למי שראה דבריהם בספריהם. אם כן למה ישימו אשמה בדברי חכמים. ויותר במעלה דברי חכמים, כי חכמי האומות כאשר דברו דבריהם בדרך חידה ומשל, לא היה לדבריהם שום פירוש ותועלת נגלה למי שאינו* מבין דברי חידותם. אך דברי חכמים נמשכים לדברי תורה ולדברי נביאים, שיש להם נגלה ונסתר, והמה נמשלים אל "תפוחי זהב במשכיות כסף" (משלי כה, יא), שהפנימי נמשל לזהב, והנגלה לכסף, ושניהם יקרים. כך דברי חכמים, שיש להם נגלה ונסתר, שהנסתר הוא יקר בחכמה, והנגלה הוא נחמד וטוב למראה.

לכן אנשי לבב עם תורת יי' בלבם בראותם או בשמעם פירוש איזה פסוק או פרשה על דרך החקוי והצורה בו יוציא המפרש ממנה תועלת מושכל מאיזה עיון שהיה בה נסתר ונעלם. ישמרו להם פן יעלה על לבם דבר בליעל לשום שום ספק בשום דבר ממה שיעידו עליו פשוטי הכתובים חלילה. כי כמו שהמכיר בגוף לא יוכל הכחיש מציאות הלבוש ואמתתו. והמכיר בנפש בלתי יכול ג"כ לכחש את הגוף כי כלם הם אמתיים ונראין לעינים. כן הענין בסתרי התורה האלהית שהמכיר בגופי ההלכות והדינין היוצאין מספורי התורה, כגון פרשת נחלות שנאמר ע"י בנות צלפחד (במדבר כ״ז:א׳) והלכות פסח שני ע"י האנשים אשר היו טמאים (שם ט') וכיוצא באלו. אינו מכחיש פשוטי הספורים ההמה שהם הלבוש לאלו הגופים הנכבדים. אבל מאמין אותם כהוייתם. עם שלא תועיל מאוד ידיעתם דמאי דהוה הוה. ועל זה הדרך היו רוב ספורי התורה הדומים להם שלא יוכחש נגליהם לקיום נסתרים חלילה. והנה כל ספר בראשית כפי מה שכתבוהו חכמינו ז"ל (ב"ר פ' מ') וכפי מה שיורה האמת עליו. עם שהוא ספור מקרים ומעשים שארעו לאבות כלם. היו סימן לבנים לעתים קרובים ורחוקים. ושעבוד מצרים והגאולה ממנו הכל היה רמז אל גאולת הנפש האמתי. ועל זה היסוד בנה הרמב"ן ז"ל הרבה ממה שכתב בעיונים ההם. וכבר כתבו שששת ימי בראשית עם השבת הם רמז לימות העולם הזה והעולם הבא. ובאמת כי לא יוכחש בזה דבר ממה שאירע לאבות והשעבוד והגאולה וגם לא מבריאת שמים וארץ: אבל הכל רשום בכתב אמת שהקליפות והתוכות לא נתחלפו בענין האמות כלל רק בגלוי והסתר. כי הקליפות נראות לעין כל והתוכות למי שחננו השם דעה והשכל לתור לדרוש מה שתחת הקליפה עד ימצא הפרי המתוק אשר בתוכה. וכענין שנאמר גל עיני ואביטה וכו' (תהלים קי"ט). וזה הענין בעצמו ביארו מרע"ה בסוף דבריו וחתימתם עד שאמר ועתה שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום וכו' (דברים ל"ב) ירצה השמרו לכם פן יפתה לב משכיליכם לאמר כי התורה הזאת לרוב מעלתה שמה מגמתה וכוונת תכליתה אל פנימי הדברים וסודותם לא אל חיצונם כמו שהיה הענין בקצת חבורי חכמי האומות שנעשו על דרך המשל והחידה שהמכוון מהם הוא הפנימי לבד והחיצוני הוא דבר שאין בו ממש. כי לא כן הדבר בענין הזה אבל ראוי לכם לשום לב אל כל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום. הן מספורי הענינים ההורם מבריאת עולם עד הנה הן מהמצות והמשפטים שלמדתי אתכם אשר תצוום את בניכם לשמור לעשות אותן כפשוטן ומשמען. כי לא דבר רק הוא. החיצוני מהם. מכם, כמו החבורים ההם שזכרנו. ולא עוד אלא שבדבר הזה תאריכו ימים וכו' (שם). וזה היתרון הנפלא נמצא לתורה האלהית על כל חבור ספרי שאר החכמות והנמוסים. כי מהם שיכוונו אל מה שיאמר בהם ולא על זולתו. ומהם שיכוונו אל הפנימי שבהם והחיצוני הוא דבר רק שאין בו ממש. וזאת התורה החיצוני והפנימי ממנה הכל אמת ומכוון מאתה. והוא ענין נפלא לא יאות כלל אלא אל יכולת החכמה האלהית לבד. כי הנה שלמה כבר חבר ספרים שהחיצוני מהם דברי מוסר ודרך ארץ והפנימי הוא דבר חכמה ודעת כמ"ש הוא בעצמו תפוחי זהב במשכיות כסף וכו' (משלי כ״ה:י״א) וכמו שפירש הרב המורה ז"ל (בפתיחה). אמנם שיהיה החיצוני הגדות וספורים אמתיים ממה שהיה ונברא בעולם או מצות ומשפטים ויחיו בהם בעודם. והפנימי ענינים נפלאים מסודות המציאות והצלחת האדם. הוא דבר שלא נתן איפשרותו כי אם לו ית' לבדו. והוא מה שהפליג הוראתו מרי רזין דנא (במ"נ): והנה להיות הענינים הנפלאים הבאים בפרשה זו בלי ספק מעקר מה שיצדק בהם המאמר הזה וכ"ש מה שתתחיל עתה בהם אשר חוייב שיטה המעיין בם אל זה האופן מהעיון כדי להוציא התועלות האלהיות המקווה מספירים כאלו לפי טבעם. על כן קדמתי לזכור בתחלה זה המאמר המופלא עם מה שנמשך אליו מהראיות. להיות זכרונו למופת ולאות והישרה נכונה למשגיחים בחלונות ולמציצים מהחרכים להביט נפלאות מתורתינו. ולמחסה ולמסתור מהמון העם או מחכמיהם המתיהדים מאד המכחישים באלו הסתרים. ומהראוי היה שלא יסופר ולא ידובר באלו הענינים רק מה שנמצא מקובל באומה מפי ספרים או מה שיקבל אדם מרבו פה אל פה, כמו שהיה מנהג החכמים הראשונים שלא היו נזקקין לומר דבר שלא שמעו מפי רבם (סוכה כ"ח.) אבל בעונותינו ובעונות אבותינו אנחנו בעומק גלותנו חשכו עינינו אבדה חכמתנו. וזה כמה נסתמו מעייני קבלתנו. ואם האדם לא ידבר ולא יחבר רק ממה ששמע מפי רבו בכמו אלו הענינים, כמעט שכנה דומ' נפשו ולא ישאר רק מה שנכתב מפשוטי הכתובים וגלמי המאמרים, ולזה משום עת לעשות לה' ראו כל החכמים מהמחברים והמפרשים האחרונים אשר הגיעונו דבריהם שכלם השתדלו בפרישות כפי מה שעלה ברעיוניהם ועשו ספרים הרבה מפרי עיוניהם. ואני בתומי ובקיצר דעתי אמרתי אעלה בתמרות שרשי התורה האמתיים המונחים בה. אוחזה בסנסני האמונות האמתיות המקובלות ממנה. ויהיו נא אשכלות אמיריה כענבי הגפן ומאמרי סעיפיה בספוריה כתפוחים. להוציא מהם מאכל מתוק ומשקה מרפא ומבריא. בו יתחזק האדם להגיע אל הדרך הנכונה היא דרך אמת. ויי' אלהים אמת יעשה עמי אות לטובה וינחני בדרך אמת. ואף גם זאת כי עקר ושורש כל מה שאומר אותו באלו הענינים מזה המין לא אחדשהו מעצמי. כי הנה הרב המורה ז"ל בסיפורו במעשה בראשית (ח"ב פ"ל) דבר על פרשה זו ובקע בה חלוני שקופים אטומים. גם כל החכמים ההולכים לשטתו לפניו ולאחריו כלם הסכימו להיות בכאן רמוזים ענינים נסתרים מסוד הבריאה האנושית ויסודות החומר והצירה וחלקי כחותיהם ותועלת שתופם וחברתם ותכליתם. אלא שנתחלפו אלו מאלו במקומות הוראתם ולא אחד בהם שיושיב הדברים הנרמזים בהמשך הכתובים בענין שיהיה דבר דבור על אפניו. כאלו הם מננבי דברים ולחמם לחם סתרים. ואני באתי לישב פרטי הענינים על חלקי הכתובים כלל ופרט. כי ראיתים דברים נכוחים ובהכרחיים מועילים לחיים כמו שחוייב לכל ביאור ופי' שלם. ולא אחוש אם אתחלף להם במכוין חלקי הכתובים ופרעיותן. כשאבארם על צד היותר נאות לפי ענינם ויותר מסכים לפשוטן. אחר שעקר הדרוש בכללו והשרש המכוון מהם בזה הוא עצייו התל שאנו פונים אליו:

ובמדרש משל לבן מלכים שקלקל באחד משפחותיו טרדו המלך מפלטרין שלו חזר על פתחי כל השפחות ולא קבלוהו ואותה שקלקלה עמו פתחה לו דלת וקבלתו. כך כשאכל אדם הראשון מאותו פרי טרדו הקב"ה מג"ע חזר על כל האילנות ולא קבלוהו מאי אמרי ליה אמר רבי ברכיה האי גנבא דגניב דעתא דמריה. אל תבואני רגל כו' (תהילים ל״ו:י״ב) לא תסב מינן עלה. עד שבא אצל התאנה אותה שקלקל עמה וקבלתו הה"ד ויתפרו עלה תאנה (ב"ר פ' ט"ו). והכוונה כי הנה הוא חזר על כל עניני האילנות אשר נזכרו בגן שנאמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל הכוללים כל מיני החיים מהתאוה והעושר והכבוד וזולת זה לראות אם ימצא הבדלו משאר הב"ח מצד מה שישתמש בהם על צד יותר נאות מכלן ולא קבלוהו ומאי אמרי ליה האי גנבא וכו'. והיא מליצה נכבדת מאד כי באמת כיון שעקר ושרש האמונה חסר ממנו והוא מה שרצה בוראו להשאיר נפשו אחרי מותו הנה כל השתדלות ועיון אחר אופני שלמותו והתחסרותו בזה הוא גנבת דעת עליון לא זולת ולזה אמר ויד רשעים אל תנידני (תהלים שם) לא תסב מינן עלה כי השערת ההשתמשות בהם לא תועיל אלא למי שאינו כופר בעקר וכמו שנאמר וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב׳:ד׳). אמנם אותה שקלקל עמה קבלתו כי ממקום שבא אל החטא היה לו לשוב ולזה ויתפרו וכו' כי נתנו לב לתפור את אשר קרעו ולמצא להם שום תיקון אלא שלא נזדמן להם מבלי הערה אלהית: והנך רואה בעיניך שכל זה חוייב מהיות היועץ הבליעל הנחש הקדמוני אשר בעפר יסודו ובאות נפשו ישאף המרת הצורות בתמידות ולא יחוש להמיר רע בטוב או טוב ברע כי הכל שוה בעינו והוא תכלית הפחיתות ושכרות הזנות והניאוף אשר הוא טבע הכליה וההפסד וההעדר המתמיד ובהמשך האשה אחריו ושמוע בקולו אף היא תקרא אשה מנאפת הן בסוף התשוק' הן בכל מעשי' אשר תעשה בלי שום יושר והגבלה שכלית רק כפי מה שתעל' בדמיונ' וכל משפטי' אשר תגזור כלם ימשכו אחר זה הטבע המקולקל עד שנפתה אליה לב בעלה והטתו ברוב לקחה אל אשר תחפוץ ושניהם יבערו ויכסלו ויחדו שלשתן יכליון כמו שתאר כל זה החכם באותה פ' שזכרנו בדברים ראש השער אם מחסרון פעולותי' ואם מפחיתות תשוקותי' ואם מהטעת דמיונותי' וסכלות בעלה בהמשך אחריה וההפסד המתחייב להם מזה ואין מציל זולתי מפאת המישור האמתי החפץ שלום נמצאיו ודורש שלמותם וטובותם כי לזה בעמוד האדם ואשתו על חקירת ענינם בהיותם כואבים במבטם נאמר וישמעו את קול ה' אלהים. ויקרא ה' אלהים אל האדם כו'. יזכיר תחלה השבוש והקצור שהיו בו מצד דעתם ועיונם המפיל אותם במהמורת ההפסד המוחלט אשר להצילו ממנו בא האלהים והוא כי סוף מה שהשכילו מצד עיונם ואות נפשם הוא ששמעו את קול ה' אלהים שהוא מתהלך בגן הוא העולם ומנהיגו לרוח היום כלומר מצד מה שמניע הגלגל היומי לא מאופן אחר מההשגח' החלקית ולזה ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלהים כו' ירצה שלא שערו שהיה למין האדם ולא לאיש מאישיו שום מעלה בזה משאר הנמצאות השפלות כי הכל נסתר מנגד עיניו והיה זה להם ג"כ מצד התחבאם והשתקעם בתענוגי עצי הגן אשר שם כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים מפאת האדם שהוא הקרוב אליו שנאמר ויקרא יי' אלהים אל האדם הנה בזה הורה על השגחתו בו באישו ביחוד כל שכן במינו ושאל אותו אם ידע איזה מקומו ומדרגתו בין הנמצאות שגזר על הכל משפט אחד. והוא השיב את קולך שמעתי ואירא כו' והוא ודוי חטאו והודאת קצורו משלם כמו שפירשנו: ויאמר מי הגיד לך כי עירום אתה ירצה איזה רוח עבר לדבר אותך כי ערום אתה על האופן ההוא שגזרת א"א שתשבש בכמו זה הדעת הנפסד אלא במה שאכלת מן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו שכך הזהרתיך כי ביום אכלך ממנו מות תמות והוא הערום שהרגשת כי ערום יצאת מבטן האדמ' וערום תשוב שמה. והוא השיב כי אמת הוא שאכל אבל כי מהכרח היולאנות האשה אשר נתן עמו חוייב כן. ולזה אמרו שהיה כפוי טובה (ע"ז ה':) והיא גם היא אמרה שהכל נמשך מההיולי עצמו כמו שכן היה האמת מטבע ענינו כמו שאמרנו: ויאמר יי' אלהים אל הנחש כו' כמו שהוכה האדם מהנחש דרך העקב כן הוכה הנחש דרך הראש כי על יד האדם תגיעהו זאת התוכח' השכלית ואמר כי עשית זאת כי ודאי כי מידך הכל וממך יצאה עצה נבערה זאת כמדומה לך שאתה עקר ועתה ארור אתה מכל הבהמ' והיא האמת הגמור כי אחר ששב הכח הזה מאחרי הפעולות המיוחדות לשלמות השכל ישאר יותר גרוע מהב"ח כי הם לא יכזבו ולא ישקרו מהדמיונות המוכרחות או הצריכות להם לפי טבעם והוא נמצא בודאי ושקרן בהרבה מדמיונותיו הכוזבות אשר יוכרע בהם אל פחיתות למטה מטבעו גם מזונם וספוקם נכון לפניהם ואין להם מחסור כל דבר אמנם הוא ימצא נעור ורק מהשלמות העצמי ועיף ויגע אחר בקשת צרכיו וצרכי ביתו המוטלים עליו אשר יכללו מהצער והדאג' והטרדה מה שלא יעלם ונוסף עליו מה שיחוייב אליו מפאת העונש האלהי וכמו שאמר רבי אלעזר (ירושלמי סוף קדושין) מימי לא ראיתי לא ארי סבל ולא צבי קייץ ולא שועל חנוני ולא זאב מוכר קדרות והלא דברים קל וחומר ומה אם אלו שלא נבראו לשמש את קונם הרי הם מתפרנסים שלא בצער אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שתהא פרנסתי שלא בצער מי גרם לי להיות פרנסתי בצער הוי אומר אלו חטאי לפי שהרעתי מעשי קפחתי את פרנסתי. ראה כי רע ומר היות האדם מתפרנס ומספיק צרכיו בצער גדול ויגיעה רבה מבלי שיתנחם ממעש' צערו ומעצבון יגיעה במה שישאיר אחריו ברכה. והאנשים האלה טובים מהם בהמות השדה וחיתו ארץ אשר לא יחסר להם דבר ולא עמלו בו ולא גדלוהו וכל שכן כאשר נלוה אליהם רודפים אחרי המותרות מהעושר והכבוד והשרר' הדמיונות אשר טרחם גדול ומשאם כבדה מאד נלאו שאתו: על גחונך תלך. בהשתדלו באותו הכח המכונ' בשם הנהר השני גיחון וזה כי אפילו המאכל והמשקה הראוי לו לא יגיעהו אלא על ידי הצער המופלג: ואיבה אשית וכו'. יאמר כי בכח ההישר' האלהית שהוא עתיד לפרסם בעולם כמו שיבא ישים איבה גדולה בין זה הכח הדמיוני והאשה ובין זרעם כי המפורסם ממצות התוריות לכל בעלי דת הוא ההתרחק מהטובות המדומות ושנוא אותם תכלית השנא' גם כי השכל יכזיב הדמיון ברוב מה שישכילהו ויפרסם כזביו. הוא ישופך ראש המחשבות הדמיונות ואתה אם תשופנו יהיה בעקב וכמעט ממנו: אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך כי בסורה מעל השכל העליון אשר בהשפעתו תתעצם להיות אדם והדבקה אחר הכחות הדמיונות האלו עצם שניהם לקצור השגתה אמנם בכל עצב הפסד המגיע מזה יהיה לה מותר כי היא המוטבע' בהפסד: והרונך. כי צריך להשיג מושכליו במופתים גדולים בנויים מהקדמות רבות עד שיכלו אל המושכלות הראשונות או המוחשות או המפורסמות והמקובלות אשר כל אלה הם במדרגת ההריון אל התולדות הדרושות מהם וכל זה היה מקצור ההשג' במושכלות האמתיות והעדר השפע האלהי בהם. בעצב תלדי בנים כי אחר זה ההריון יוליד בצער ובקושי במה שיש לו להשמר מההטעאות הלקוחות בהם או לשקרות ההקדמות או שתוף הגבולים אם מצד חמר ההקש או צורתו או לזרות הדרוש או לזולתם מהסבות אשר בעבורם יקרה להרבה מהמעיינים הרה עמל ויולד שקר: ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך. כי הכח העיוני הזה אשר נתן באשה תהיה תשוקתו אל בעליו והוא השפע האלהי הנבואיי והשכל הנבואיי ימשול בו להכחישו במה שישכילהו שלא כדין ולהביאו בכפל רסנו להישרתו כי זאת היא כוונת התורה האלהית לא זולת. ולאדם אמר קראו כן מצד השלמות אשר בפועל הנמסר עליו כי בהיותו על עמדו ועל תוכן משאו הנה הוא ברוך לאל עליון וברוכה האדמה בעבורו כמו שאמר הכתוב עקב תשמעון את המשפטים האלה וכו' וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך כו' (דברים ז׳:י״ג). אמנם כשלא ישמע את קול השכל העליון ודבק באשתו לשמוע בקולה לאכול מן העץ אשר הוזהר ממנו בכל אחד מבחינותיו הנה יופסק ממנו החסד האלהי גם בעבורו האדמ' חתה ותקולל חלקתו בארץ כמוזכר בכל דברי התוכחות גם כי מה שהיה לו לחלק הארציי לעלות עמו ועתה לא די לו שלא עלה אלא שירד מטה. ובעצבון תאכלנ' שכבר פרקה עולך מעליה ולא תוכל להפריד כחותי' מעסקיה הפחותים ואותו המעט שתשיג על ידם יהיה רב הפסולת ומעט הסלת: בזעת אפיך כו' תחת שהיה לו לאכול לחם אבירים כמו שאמר וחי לעולם לא יאכל אלא מהלחם הנמצא והמתהוה בזעת אפיו ובצער ההריון ובקושי הלידה שזכרנו כי הדעת מאס וימאסהו מהיות לפניו נשאר נצחי כאחד מצבא המרום במרום וישוב בבשתו אל האדמה כי ממנה לוקח: כי עפר אתה ואל עפר תשוב הנה המקרא הזה מתמר ועולה עדות נאמנה על אשר כתבנו בשער הששי שהשכל האנושי בתחלתו אינו אלא הצור' ההיולאנית ההווה מכח ההרכבה ההיא אשר בחמר האדם ושעל ידי טוב בחירת' ויושר ההנהגת' היא מתעצמת יום יום להיותה עצם רוחני נבדל ואם נתעצל' מהיות על זה התואר או אחר היותה עליו פשטה את כתנתה מעליה והפסיק' חוט החסד המשוך אליה בהגביר' כח התאוות החמריות וחמדתם והמשכה אחר הדמיונות הנה אז תשוב לקדמותה ותתבטל כי עפר היא ואל עפר תשוב. נוסף על זה שאם חטא בעבירות התוריות יעמידוהו לדין ויקבל העונש הקצוב לעולם הבא כפי אשר זכרו חכמינו ז"ל (ר"ה י"ז) וכמו שכתב החכם אבל ישאיר חי נצחי אם מתענג ואם מצטער כמו שכתבנו שם וע"כ נמשך הספור מענין העזר הזה אשר לאדם מצד מה שהוא עזר ומצד מה שהוא כנגדו. ומעתה כאשר הגיע אל האדם זה השיעור מגלוי הדעת מהרע אשר ימשך אליו בהשענו על האשה הזאת ובבטחו בה כסבור שהיא אשתו הקרובה אליו כי מאיש לוקחה הנה הוא יחזור לקבוע לה שם מיוחד חוה על שם הנחש הכרוך בעקבה בלשון ארמי כלומר שיש לו להשמר מחברתה כמו מהנחש עצמו רק במה שיצטרך אליה לצרכים ההכרחיים לעמידת החי כי היא היתה אם כל חי בעוד בחיי חיתו וכבר בא להכרת מה שארז"ל זכה עזר לא זכה כנגדו (יבמות ס"ג.) וזהו ממש הכרת החטא וענין התשובה הגמורה כמו ששנינו במסכת (עירובין י"ח:). אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה עליו מיתה ישב בתענית ק"ל שנה ופירש מן האשה ק"ל שנה והעלה זריזין של תאנים על בשרו ק"ל שנה. והרי כאן שלשה מיני תשובה מיוחסין לשלשה חלקים הנקראים אדם אשה נחש אשר לשלשתן יחסו השלשה מיני חטאים הנזכרים למעלה. כי התענית הוא מיוחד אל השכל המוחלט אשר יתגאל בפת בג שאר החלקים ויין משתיהם אשר בעבורם יצא למינות, והרחקת האשה מה שנזהר להשמר ממנה ומהמשך אחר עצתה המדרכת אל הכפירה. והזריזים אשר על בשרו הוא ממש מה שיאות אל החלק הבשריי המושך בערלתו כי נכונו ללצים שפטים וכל זה ממ"ש שיכשירוהו להשפיע עליו שבע רצון לשלחו בדרך טובה כמו שסמך ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור כו'. ראיתי לבעל הפרדס שכתב כמבאר דבר הראב"ע ז"ל זה לשונו. והנה יהיה רמז כתנות עור אבדן האדם מגן עדן ולפיכך זכר החכם תכף אמרו ומה סוד גן עדן וכתנות עור כי זה הפך זה עכ"ל. וחלילה לאל ית' מעשות זאת כי מהרסיו ומחריביו ממנו יצאו ולא ה' פעל. והיותר ראוי שיובן שיהיו אלו הכתנות תקון לכסות ערות נפשם לפי הזווג הנסתר כמו שהיו תקון למערומיהם לפי הנגלה. וזה שאחר שהוכה האדם מכת השגעון והעירון וכשלו בם הוא והבאים אחריו בחשך וחלקלקות וכמ"ש דרך רשעים באפלה וכו' (משלי ד׳:י״ט) רצה בוראם להצמיח להם שמש צדקה ומרפא בו יאורו עיניהם לגלות מעליהם חרפת עירום וחוסר כל מה שהופקד אותו לעשות ולהצילו מהשבתו אל העפר כשהיה ויחוייב כן מחכמתו יתברך כי העושהו יגש ויקרב לו תקנתו ויכין לו דרך בה ישוב אל נכון כשיפרד ממנה שאם לא כן טוב מזה ומזה אשר עדין לא היה ומאי רבותיה דיוצר בראשית ולזה חתם כל זה הענין בשעשה ותקן השם יתברך בחסדיו לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. והכוונה כי כמו שהלבוש הזה הוא מתיחס ונאות לגוף מכל זולתו כי עור בעד עור מהני טפי ומעלי כן אור התורה האלהית והישרותיה והערותיה מצותיה ואזהרותיה הנה הוא להם כסות עינים לכל אשר אתם מהחסרון בהפסד שלמותם במה שהיא כלה מראש ועד סוף אינה אלא תקון מה שעווה עלינו הנחש הקדמוני וחזרת הדעת טוב ורע לשיעורו ואל מכונו אשר תספוק להחיות האדם ותולדותיו מהמות שנקנסה עליהם באכילה הגסה ההיא אשר היה להם לזרא כאשר אמרנו והוא מה שאמר בפירוש ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (ויקרא י"א) כמו שתרגם אנקלוס ויחי בהון לחיי עלמא כי הוא פשוטו של מקרא כשיוסב אל המיתה הראשונה הכתובה בתורה שנקנסה על האדם לאמר ביום אכלך ממנו מות תמות והוא ממש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכן בכל מקום נאמר לחיותנו כהיום הזה (דברים ו׳:כ״ד) כי היא חייכם כו' (שם ל"ב) לפי שהוא מבואר שבשלמות הישרותיה יושלמו חיי הנפש ומרפא העצם להשיב שבותם כבראשונה כי על זה נאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש (תהילים י״ט:ח׳). ירצה משיבה אותה אל חיותיה ובריאותה שתסור. וכמו שאמרו חז"ל כשבא נחש על חוה וכו' ישראל שעמדו על הר סיני פסקא זוהמתן מהם וכו' (שבת קמ"ו.) הנה שביארו היטב שתקון זוהמת זה החטא היה בזאת התורה האלהית כמו שהיה תקון מערומיהם הכתנות האלו עד שמי שלא זכה ללבוש מעיל זה נשאר בחסרונו ואבד שמו ולא יקרא בשם אדם כמו שאמר (יחזקאל ל״ד:ל״א) אדם אתם, אתם קרואים אדם ואין עכו"ם וכו' (ב"מ קי"ד:) וכן אמר באותו מאמר שזכרנו ראשונה על אותם שמיאני בהגבלות התורה והארץ אני אמרתי אלהים אתם וכו' אכן כאדם תמותון וכו'. אמנם לאמרם נעשה ונשמע ביטל כח מלאך המות מהם וזה מבואר מאד. אמנם כנה אותם לכתנות עור למליצה נפלאה כי נוסף על מה שאמר מהצדק זה השם. עוד ירמזו להיות התורה האלהית נכתבת על גוילין של עור (במדבר רבה פ' ט"ז). ומה טוב ומה נעים מדרשו של ר"מ שכתוב בתורתו כתנות אור (ב"ר פ' כ') על דרך כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו׳:כ״ג) וגם אנקלוס תרגם לבושין דיקר כי באמת בעור זה נראה אור וכבוד וששון ויקר לכסות מערומנו ולאסוף חרפתנו ולהלבישנו שני עם עדנים ויהיה אומרו וילבישם על דרך ורוח לבשה את עמשי (ד"ה א' י"ב) והוא הוא התעצמות הרוח והתלבשותו אשר זכרנו בשער הנפש הנזכר והוא הלבוש המיוחד אל האדם השלם ולאשתו עמו בנוח עליהם הרוח ועל זה נאמר צדק לבשתי וילבשני (איוב כ״ט:י״ד) והלבש אתך מחלצות (זכריה ג׳:ד׳) ועל זה התקון השלם שנעשה בכבוד זה הזווג הראשון בבגדי כהונה אלו יהיה שש ומתעלס מאד הנביא באומרו שוש אשיש בה' תגל נפשי וכו' כחתן יכהן פאר וכו' (ישעיהו ס״א:י׳) הודה שתקיף התורה האלהית במה שכללה מדעותיה והישרותיה מה שיספיק לתקון החתן והכלה שהוא עצם הזווג הזה הראשון אשר היינו עליו במה שיביע לכל אחד מהם שיעור מה שיושע בו החתן ומה שתצדק בו הכלה בכל מעשיה. וביאר כל הענין ואמר כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה. כי החתן שלמותו בעצמו בבגדי כהונה הראויים לו להתלבש זה על גב זה מהידיעות והחכמות הנרמזות בהן והכלה מלאכתה להעדה כליה ולהזמינם בזריזות ונקיות לשמשו. ומהידוע בלי ספק שכך היא דרכה של תורה להישיר ולהאיר עיני שניהם בכל אשר יעשה להם והוא מה שאמר שם במדרש אלו בגדיו של אדם הראשון שהיו כעין פנס רחבים מלמטה וקצרים מלמעלה. יצחק רביא אומר חלקים היו כצפורן ונאים כמרגליות. והכוונה כי הבגדים הנאותים לאדם מצד מה שהוא אדם להשלמת חסרונו ראוי שיהיו כעין פנס שהאור נתון בתוכו ומתוך האור הוא מבהיק מבחוץ כי הוא עצמו תואר התורה האלהית שעצמותה היא נר מצוה ותורה אור אמנם גלויי ספוריה והם הלבוש המכסה עליה כאשר אמר האלהי רשב"י אשר זכרנוהו בראש שער ז' הוא אומר הפנס שהוא גם הוא מצחצח ומבהיק באור הפנימי. והוא טעם אומרו רחבים מלמטה כי הענינים האלהיים אשר למטה מן המלבוש הם רחבים מאד כד"א רחבה מצותך מאד (תהילים קי״ט:צ״ו) ורחבה מני ים (איוב י״א:ט׳). אמנם העליונים והם הספורים החיצוניים הם קצרים מאד באיכותם ובבחינתם. ואולם יצחק רביא תארה בסגולה אחרת ואמר שאע"פ שיראה מקצתם שהם חלקים כצפורן כלומר שאין בהם שום תועלת כגון ותמנע היתה פלגש וכו' (בראשית ל״ו:י״ב) ודומיהם עם כל זה הם מאירין מתוכן כמו המרגליות וע"ד שנאמר תפוחי זהב במשכיות כסף וכו' (משלי כ״ה:י״א). והכל הוא מכוון במאמר זה האומר ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם כי העור אין לו שעירות הצמר אבל הוא חלק. ופי' של ר"מ הוא גומר הכוונה באומרו כתנות אור כמו שפירשנוהו. ועוד אני אומר בלי שום ספק כי כאשר יושכל כל הספור הזה יראה כי כלו נמשך לענין חתימה זאת כדי להראות לנו צורך התורה האלהית ושעליה השלכנו מרחם שאלמלא היא לא נברא האדם ודי ויותר מדי מעלה וגדולה וכבוד לנו שיוכן לפנינו דרך ישועה והצלחה יושטו ויוצלחו בהם החפץ בהם. ואשר לא שת לבו להמלט עם ראותו מחתרת התורה לפניו בה יראה אור הוא רשע בעצלותו ובאכזרותו על עצמו ימות ומי יחמול ויכסה עליו וכל זה קיימו וקבלו חז"ל בשאמר בראשית ברא אלהים בעבור התורה שנקראת ראשית (ב"ר פ"א) ואמר שהתורה קדמה לעולם (שם) וכבר קדם הביאור בשער הה'. ועוד אמר תנאי התנה הקב"ה עם מעשה שמים וארץ (ע"ז ג'.) ואפשר שיורמז זה עצמו באומרו עוטה אור כשלמה נוטה שמים וכו' (תהילים ק״ד:ב׳) שאחר שעלה במחשבה שיעטה כתנות אור התורה לאדם ולאשתו להפשיט עור הנחש מעליו והסיר חלאתו אז נטה שמים כיריעה שאם לא כן חוקות שמים וארץ לא ישים. וזה באמת דבר שאין בו שום ספק אבל יקיימוהו כל החכמים ויסכימו בו נביאים חוזים וצופים והדברים עתיקים ומתוקים מדבש ונופת צופים וזה שיעור במה שיאמר בזה השער: