עמוס ו:יב מחשבת ישראל: עקידת יצחק

במדרש (דב"ר פ' עקב) אמר רבי שמעון משל למה הדבר דומה למלך שנשא מטרונה והכניסה לו שני עריסין אף הוא זקף לה שני עריסין אחרים כנגדה אבדה המטרונה את שלה אף המלך נטל את שלו לימים עמדה המטרונה וכשרה את עצמה וחזרה אותם שני עריסין אף המלך החזיר את שלו אמר המלך אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשה של מטרונה וכן אתה מוצא שאברהם אבינו נתן לבניו שני עריסין צדק ומשפט שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (בראשית י"ח) אף הקב"ה זקף להם שני עריסין כנגדן חסד ורחמים שנאמר ושמר יי' אלהיך לך את הברית ואת החסד (דברים ז') ונאמר ונתן לך רחמים ורחמך (שם י"ג) עמדו ישראל ואבדו שלהם. שנא' הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה (עמוס ו) אף הקב"ה נטל את שלו שנאמר אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים (ירמי' ט"ז) עמדו וכשרו את עצמן והביאו אותן שני עריסין דכתיב ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה (ישעי' א') ואף הקב"ה הביא את שלו שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה' (שם נ"ד) כיון שהביאה שלהם והקב"ה נתן את שלו ואמר אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשה של מטרונה שנאמר וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים (הושע ב׳:כ״א) ׃

וכל אלו הן ענינים נאותים אמתיים ומסכימים אל כל מה שאמרנו ועלה בידינו מה שרצינו אליו מענין השררה הטבעית אמתה וטוב טעמה עד שנדע שכל עוד שנשתעבד' האומה הזאת ונכנעה לעבודת אלהים המה שריה ומלכיה הנה היתה היא העולה על ראש האומות כלן כמו שאמר בכאן ולתתך עליון על כל הגויה אשר עשה וגו'. אמנם בפרוק עול מלכות שמים מעליהם נתן שעבוד עול מלכיות על צוארם עד שיסחבום צעיריהם והפחותים והירודים שבהם והנה הם אלה דברים שימשכו זה לזה ויתחייבו מטבע ענינם בלי ספק: והוא כוונת המאמר שזכרנו ראשונה כי הנה המטרונה הביאה שני עריסין והם צדקה ומשפט והוא יתעלה הביא שני עריסין כנגדם את החסד ואת הרחמים וכל זמן שקיימ' היא את שלה הוא מקיים את שלו וכל זמן שהפסיד' את שלה הוא נוטל את שלו וכל זמן שחוזרת הוא חוזר אמנם ביאור הדברים כלן בא במאמר במה שפירש ואמר וכן אתה מוצא שאברהם אבינו נתן לבניו שני עריסין צדק ומשפט שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט אמר שבני אברהם אבינו אלה הם המצווים לשמור דרך יי' לעשות צדקה ומשפט והמקבלים עול מלכות שמים לעשות אותם מחמת מצוה אלהית כמו שאמרנו עם שהם מדות ופעולות אינושיות אי אפשר לחיות זולתם כי הצדקה היא המדה אשר בה יצדיק האדם עצמו מצד מדותיו אשר יתנהג כפי עצמו ושלמותו בעצם וראשונה והמשפט הוא הענין אשר בו יהיה עסקו בעצם וראשונה עם הזולת לשקול במאזני משפט כל מה שישא ויתן מהממונות ושאר עניני המועיל בין האנשים באופן שלא יעול לזולתו בהם. וכמו שאמרו זה כלל גדול בתורה דעלך סני לחברך לא תעביד (שבת ל"א. וב"ר פ' כ"ד) ועם שהם הכרחיות לחיי האדם הנה הם יקבלו אותם לשמור ולעשות מה שנצטוו בהם לשמור דרך אלהיהם וכמו שאמר את יי' האמרת היום להיות לך לאלהים ללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו כי הכל בכלל ושמרו דרך יי' לעשות צדקה ומשפט. והנה בזה אף הקדוש ברוך הוא זקף להם שני עריסין כנגדן חסד ורחמים דכתיב ושמר יי' אלהיך לך את הברית ואת החסד ונאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו'. והוא שיעלם ממדותיהם האנושיות לאלהיות וזה כשיתיישרו בהנהגתם בתורה האלהית עד שתעלה מדרגת הצדקה שאמרנו בצדקו נפשו בה אל מעלת החסד שהיא מדרגה גדולה מהיושר ונוספת על הצדק כמו שנתבאר שנתעלה החסיד על הצדיק כפי הפרסום וכמו שביארו החכם בפרק שלש עשרה מהמאמר החמישי מספר המדות זכרנוהו בפרשת וישמע שער מ"ג אלא שהחסידות אשר מצד התורה האלהית הוא מעולה ממנו בלי ספק. וכך הוא הענין בעריס השני והוא המשפט יעלה בו בהנהגה האלהית ממנו אל מדרגה גדולה ממנו והוא הרחמים שהוא קנין מעולה אלהי נתפאר בו הוא יתעלה בראש מדותיו יי' אל רחום וחנון (שמות ל״ד:ו׳) כי בשתים אלה יתנהג על אופן יותר מעולה ויותר חזק בין בהנהגת עצמו בין בעניניו עם הזולת עד שאלו המעלות התוריות ישימוהו אלהי כמו שהראשונות משימות אותו אדם והוא מה שרצה במאמר ויי' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור את כל מצותיו ולתתך עליון על כל הגוים וגו'. ולהיותך עם קדוש וגו'. כי הנה עם סגולתו הם נבדלים מכל העמים בהיות להם מדות ומעלות למעלה מהטבע האנושי והיא ודאי הרדיה והממשלה אשר להם על כל זולתם וכמו שאמר ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וכן היו נכרים במעלתם האלהית כל הימים אשר העמידו מה שעליהם להעמיד והנה נתאמת היות מציאות השניות תלוי בראשונות במה שנמצא מהנסיון שכיון שאבדו ישראל את שלהם שנאמר הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה (עמוס ו׳:י״ב) והוא פריקות עול דרך יי' מעליהם וחשבם היות רשאין לעשות כרצונם והיו מהפכין מעשה הצדק והמשפט ללענה וראש בפני בוראם מיד נטל הקדוש ברוך הוא את שלו שנאמר אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים (ירמיהו ט״ז:ה׳). והכונה שהחמיס כגן סוכת שלומו מעליהם ולא נמצאו עוד עמם מדות אלהיות ונגלה כבודם בעיני כל האומות ונגלה קלונם בנפלם לפניהם כנפול בני עולה כי הפורק ממנו עול מלכות שמים נותנין עליו עול המלכיות כלן. ומזה יתחייב כי בהכשיר עצמן בחזרת קבלת המלכות כמו שנתנבא ציון במשפט תפדה ושביה בצדק' (ישעיהו א׳:כ״ז) גם הוא יתעלה יביא את שלו שנאמר כי ההרים ימושו וגו'. וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך יי' (שם נ"ד). ואחר שהובטח בתורה שלא תאבד המטרונה עוד את שלה כמו שאמר להלן יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה (ירמיהו נ׳:כ׳) ומשה בעצמו אמר להלן ומל יי' אלהיך את לבבך וגו' (דברים ל׳:ו׳). הנה אם כן אלו ואלו יתקשרו יחד ויעשו עטרה וינתנו בראשה של מטרונה ולא יסורו ממנה לעולם דכתיב וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ומשפט ובחסד וברחמים (הושע ב׳:כ״א). הרי שנתבאר זה המאמר על פי אלו הכתובים החמודים הבאים על שני החטיבות שאמר אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם וכו' אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם וכו' (ברכות ו'.) אמנם קדמתי זה הענין לפי מה שיראה באמת שעניני הפרשה הזאת כלם סובבים על האופנים עצמם אשר יסובב עליהם זה המאמר על דרך שפירשנוהו עם פרשת בכורים הקודמת אל הכתובים הנזכרים המדברת בטובות הזמניות ואם בפרשיות אשר אחריהם בהכרזות הר גריזים והר עיבל ופרשת הברית כלה עם ענינים אחרים נמשכים כמו שיבא בביאורן אחת לאחת אחר שאזכור הספקות הנופלות בכל אחת בפני עצמה ואתחיל מראש פרשת בכורים:

אלה דברי הברית אשר צוה יי' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב. לפי שכלל משה בדברי הברית הזאת כל המאורעות אשר ארעו להם לישראל מיום החלם לאבד העריסין שלהם אם בזמן גלות בבל ואם בזה הגלות כמו שאמרנו. והנה לא נזכר בכל זה שוממות הארץ והרצאת השמטות וחרבן בית המקדש וסלוק השכינה מעליהם כמו שנזכרו בברית הראשונה שהיו העקריים והקשים שבכלם ואמר בסוף כי זו היא הברית אשר צוה יי' לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד מה שישיגום מה שכתוב בברית אשר כרת אתם בחורב מכל אלו הענינים הנזכרים וכן מלבד עולת התמיד (במדבר כ״ח:כ״ד) מלבד חטאת הכפורים (שם כ"ט) וכל זולתם כיוצא בהם, ואולם שממות הארץ וסלוק השכינה לא יתחסו אל הגלות הזה השני שעל דרך האמת כבר היא יושבת ושוממת מעת הגלות הראשון וחזרת עולי גולה ובנינם הבית לא הוציאוהו מידי חרבן כמו שזכרנו בשער נ' הנזכר. לכן זכר הענינים האלו על זה הסדר מהכללות שיובן ממנו בבחינת הגלות הראשון מה שנכתב עליהם בברית הראשונה בעינו ובבחינת השני מה שיגיע לו ממנו בייחוד. ובזה נשלה מה שאמרו ז"ל אבדו הם את אשר להם והם הצדק והמשפט דכתיב הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה (עמוס ו׳:י״ב) נטל הקב"ה את שלו שנאמר אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים (ירמיהו ט״ז:ה׳) ומ"מ רוב התוכחות האלה ועוצם פרטיותם והשיג אותם הרעות הנמרצות בכל חלקי מעשיהם ועסקיהם כפי מה שנזכר בדברי הברית הזאת עם היות שלכאורה נראה אכזריות חמה ושטף אף, הנה באמת בטוב הבחינה הוא המורה תכלית ההוראה כי באהבתו ובחמלתו ינהלם בבוא עליהם בחכמה עצומה וכאב את בן ירצה להגזים על הקורות אותו ויפרט אותם דבר גדול ודבר קטון כי יצר לו מאד על כל דבר ודבר כנוגע בבבת עינו כי איככה יוכל ויראה בריו ופועל ידיו מתקללין על האופן ההוא מה שלא יורה זה אם היה מקצר ועולה בענינם: