שמות י:א מחשבת ישראל: נתיבות עולם, עקידת יצחק, שמונה פרקים וגן נעול

ובמדרש (שמו"ר יג, ג), אמר רבי יוחנן, מכאן פתחון פה* לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה, שנאמר (שמות י, א) "כי אני הכבדתי את לבו". אמר ליה רבי שמעון בן לקיש, יסתם פיהם של רשעים, אלא "אם* ללצים הוא יליץ" (משלי ג, לד), הקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה שנייה ושלישית ואינו חוזר בו, והוא נועל לבו מן התשובה, כדי לפרוע ממנו מה שחטא. אף כך פרעה הרשע, כיון ששיגר הקב"ה חמשה פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך. וכל זה כאשר התרה בו לשוב ולא שב, אז החטא הזה נחשב מצד שכלו, ושוב אין תשובה לדבר זה. ולכך אמר (משלי א, כח) "אז תקראני* ולא אענה", כי כאשר מתרה השם יתברך באדם שישוב, ולא שב, הקב"ה נועל לפניו פתח תשובה אחר כך.

והנה אחר הדברים האלה אף אנחנו נניח ונאמר הפעם ה' הצדיק אמת ויציב ביום אמת ואמונה בלילה כי צדיק ה' צדקת אהב צדיק וישר הוא אך משפטים נדבר אותו בתורת שאלה ולמוד לדעת ולהודיע מה גדלו דרכיו ומחשבותיו ביושר משפטיו בעניינים המסופרים בזה החלק שאנו בביאורו. וזה כי יש לשאול ולומר על מה ועל מה גזרה צדקתו על אבותינו הגלות המר והאכזר של מצרים כי לא נמצא שקדם להם עון אשר חטא יחייבם בו כשאר הגליות. ואין טעם למה שכתב הרמב"ן ז"ל (בראשית י"ב) שבעון אברהם אביהם עם אשתו הצדקת נגזר עליהם זה הגלות כי א"כ היה עונש כבד ועצום על חטא קל כזה וכ"ש למה שכתבנו אנחנו שם וביררנו שנהג כהוגן ואף כי אין מהצדק האלדי להמית בנים על אבות. וקרוב לשמוע דברי האומר (שבת י':) שהיה בעון השבטים במכירתו של יוסף כי הוא מה שיראה מתייחס לפי חומר הנושא. אלא שיכחישהו הדעת מצדדים האחד שהיה מהראוי ששבט יוסף בכללו והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה יוכר להם שם יתרון חרות וחפשיות על כל שאר השבטים כי הם לא חטאו בעון ההוא אבל חטאו לאביהם. ולא עוד אלא שלשבט בנימן חוייב כן ולא נמצא, אדרבא נמצא ששבט לוי האיש אשר כלהו ואשר דמהו כפי קבלת חז"ל (ש"ר פ"ה) מהוראת הכתובים היה נקי וחפשי מהעבוד' ההיא וזה לא יתכן מהצדק האלהי בשום פנים. והשני שכבר חוייב שיזכר ויפקד עון זה בתורה או במקרא. והנה לא נמצא שנחשב להם לשום עון כמו שכתבנו שם כ"ש שנגזר עליהם על זה הגלות הזה. וקשה עוד מזה אומרם חז"ל (שבת פ"ט:) ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין ועשה הקב"ה כמה עלילות כדי שירד שם שנאמר (תהילים ק״ה:י״ז) לעבד נמכר יוסף כי אם בניו חטאו וישלחם שם ביד פשעם הוא מה חטא שירד וקולרין בצוארו: ועוד שכבר ביארו בדבריהם (שבת י':) שהמכירה סובבה בצורך הירידה ולא הית' הירידה בחטא המכירה והנה א"כ נמצא גלות כבד בלא חטא ועונשים קשים ורעים בלי עון וזה פלא בחק המשפט האלהי: והנה זה הספק ממה שלא יקשה היתרו כשנעמוד על מה שכתבנו בשער כ"ו מענין ההנהגה בכתות האנשים ובשער כ"ח בספור מכירתו של יוסף כי שם נתבאר היטב שהם בבחירתם עשו מבלי הכרח כלל וכי המכירה שהיא הית' סבה ראשונ' מהסבות הפועלות ירידתם לשם כמו שאמרו ז"ל (שם) שע"י כן נתגלגלו הדברים וירדו למצרים לא כי בחטאם ירדו כמו שלא נאמר כי בעון ששמו אש בנעורת נשרף וזה טעם ארמי אובד אבו וירד מצרימה (דברום כ"ו) כמו שיבא שם. ולזה נאמר (במדבר כ׳:ט״ו) וירדו אבותינו מצרימה. (דברים י׳:כ״ב) בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. ולא אחד שיאמר שהוא הורידם לשם אדרבה נזהר מזה ע"י יהושע שנא' (יהוש' כ"ד) כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם וגו'. ואקח את אביכם את אברהם וגו'. וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו וגו', ויעקב ובניו ירדו מצרימה ראה כי כל המעשים ההם ייחס לעצמו זולת זה. ומאמר אל תירא מרדה מצרימה (ברא' מ"ו) הנה הוא רשות לבד ובטחון כענין וישלח אותם משה וכו' (במדבר י״ג:ג׳). כי הנה הוא ית' לא מיחה בדבר לפי שהירידה תהי' להם לסוף לשם תפארת כמו שכתבנו בתחלת הספר. ולפ"ז יתחייב כי מאמר גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וגו' (בראשית ט"ו). יהי' הודעה לא גזרה בלי ספק וקרא דיקא שאמר יהי' זרעך ולא אמר אתן או אשים: אמנם הספק היותר קשה והיותר מבהיל בחוקו ית' הוא מה שנתפרסמה תמיהתו באומרו ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים ואמר (שמות י׳:א׳) כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו וכל שאר הכתובים המעידים על זה שהוא מבואר מדרכיו הצדיקים והישרים שאע"פ שירשיע ויתריס נגדו גם כי ירבה לפשוע פעמים שלש עוד יוסיף שש ושבע על חטאותיו אם ישוב ונחם כדי רשעתו במספר ובערך חטאתיו ירבה הכנעותיו בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו למה לא תקובל תשובתו ותשמע קול צעקתו ובכיתו ואיה פה ימין ה' רוממה ופשוטה לקבל פושטים וחטאים ואי זה בית תפלה תבנו לשמו ואי זה מקום שבעלי תשובה עומדים כ"ש שיתהלל ויתפאר מי שכלו מלא חסד ורחמים ויאמר שיקשה ויחזיק לב החוטא מתחלה לבלתי שמוע אל דבריו כדי להענישו על זה כי הוא מבואר כי אם הוא הקשה לבו עול גמור הוא שיקבל עונש עליו. והיסוד אשר יסדו בזה אביר הרועים הרמב"ם ז"ל בהקדמת אבות (ח"פ פ"ח) ובספר המדע (ה' תשובה פ"ו) אשר נמשכו רבים אחריו הנה הוא רעוע בעיני וזהו שאמר ואיפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים רבים עד שינתן את הדין לפני דיין האמת שיהיו נפרעים מזה החוטא על חטאים אלו שעשה מרצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאים שעשה הוא שהקב"ה אמר ע"י ישעיה הנביא ע"ה (ישעיהו ו׳:י׳) השמן לב העם הזה עד ושב ורפא לו וכן הוא אומר (ד"ה ב' ל"ו) ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים וגו'. עד לאין מרפא כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהם התשובה שהיא מרפא. לפיכך כתוב בתורה (שמות ד׳:כ״א) ואני אחזק את לב פרעה לפי שחטא מעצמו תחלה והרג לישראל הגרים בארצו שנאמר (שם א') הבה נתחכמה לו וגומר נתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרעים ממנו ולפיכך חזק הקב"ה את לבו. והקשה לו ז"ל. אם כן לריק היו כל השליחות ההנה אשר היה אומר אליו כפעם בפעם שלח את עמי וגו'. ואם אינך משלח וגומר. והתיר כדי להודיע לבאי עולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה מהחוטא אף על פי שאם ישוב וכזב מאמר השם אין לו שום יכולת להכזיבו ולשוב אלא יעמוד במרדו עד שימות ברשעו אשר עשה מתחלה מרצונו ודבר ה' לא ישוב אחור והמשיך זה הדעת בסיחון ועוג ובכל מה שנזכר שהקשה השם רוח כל בשר איש ואמץ את לבבו לבלתי שמוע בקולו: והנה באמת קשה מאד בעיני להולמו מפני כמה דברים. האחד שבביאור נאמר בתחלת השליחות (שם ד') ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך הרי שביאר שידע הוא שהוא מעצמו לא יתן אותם להלוך מבלי שיחזק הוא את לבו ועל כרחנו יש לנו להודות במה שאמר אחר כך ואני אחזק ואני אקשה שיאמר על העתיד או שיובן בענין אחר לא שמתחלה הקשה את לבו:

אמנם מה שכוונו בו להתיר זה הספק הוא המדרש הב' שזכרו שחשבו הרב (הרמב"ן שם) לטעם השני. כי אני הכבדתי את לבו (שמות י׳:א׳) א"ר יוחנן מכאן פתחון פה לרשעים לומר לא היתה ממנו שיעש' תשובה. אמר ריש לקיש יסתם פיהם של רשעים אלא אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן (משלי ג׳:ל״ד) מתרה בו פעם ראשונ' ושנייה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל דלת מן התשוב' כדי לפרוע ממני מה שחטא כך פרעה הרשע כיון ששגר הב"ה אצלו חמשה פעמים ולא השגיח על דבריו א"ל הק"בה אתה הקשית את ערפך והגבהת את לבך הריני מוסיף טומאה על טומאתך (ש"ר פ' י"ג) וכתב הרב ז"ל עליו והטעם השני כי היו חצי המכות עליו בפשעו כי לא נאמר בהם רק ויחזק לב פרעה ויכבד את לבו והוא לא רצה לשלחם לכבוד הבורא אבל כאשר גברו עליו המכות ונלאה לסבול אותם ארך את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו כענין שנאמר (יחזקאל ל״ח:כ״ג) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי וגו' ואשר אמר קודם המכות ואני אחזק את לב פרעה וגו'. הודיע למשה העתיד לעשות במכות האחרונות וגו' כמו שכתוב בפירושיו. והכוונה בזה הפך הראשונה. וזה כי לא יאמר בשום צד שיקשה הש"י את לב האדם למנוע ממנו התשובה האמתית אבל יאמרו שקשתה ידו על האנשים הרשעים הצועקים בפיהם חטאנו ולבם עקש ופתלתול. והוא יתברך יטיל זמם על שפתותיהם לשום דבר בפיהם כאשר בלבבם למען הביא עליהם גמול רעתם שלא יסתרו מחרון אף ה' תחת כנפי זיופי הוראתם החיצונה. וזה עצמו טעם רש"י ז"ל שכתב (שמות ז') מאחר שהרשיע והתריס כנגדי וגלוי לפני שאין נחת רוח באומות לתת לב שלם לשוב טוב לו שיתקשה לבו למען הרבות מופתי וגו'. כי לכאורה יקשה על מאמרו זה אם גלוי וידוע לפניו שלא ישוב למה יקשה את לבו הרי הוא מוקשה ועומד אלא שכוונתו שידוע לפניו שמה שישוב בשפתיו אינה תשובה שלמה ולזה היה מקשה את לבו עד שיהיו פיו ולבו שוים: ובעיני זה התירוץ בעניינו של פרעה גם הוא לא יתכן כי הוא קשה וכבד מאד אלי. דמאי איכפת ליה לקודשא בריך הוא שישוה לבו לפיו בהודאתו זאת וכי חפץ למען צדקו והלא כ"ש שתראה גדולתו וכח ידו יתברך כשיביאנו לעשות בעל כרחו בכפל רסנו כי הוא עצמו שאמרו יתרו (שם י"ח) עתה ידעתי כי גדול י"י מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם וכמו שיבא במקומו ב"ה. ודי הוא שיהא נחת רוח באומו' שיעשו מיראה וכמו שנ' (תהילים ב׳:י״א) ועתה מלכי' השכילו וגו' עבדו את י"י ביראה וגו'. ולמה זה לו כל זה הטורח להוסיף טומאה על טומאתו. אם לענות אותו על הטומאה הראשונה יכול להכות כסיל מאה. ואם להודיע גבורתו ית' להביאו לידי הודאה גמורה והוציא יקר מזולל מאן אמר לן שמה שאמר לסוף (שמות י״ב:ל״א) קומו צאו מתוך עמי היו דברי' שבלבו יותר ממה שאמר ראשונ' כמה פעמים שישלחם. ולדבריהם ודאי היה משלחם לולי שהקשה השם את לבו סוף דבר אין אני מוצא נחת רוח במדה זו לכאן כלל: באמת אם היה זה בינו יתברך לבין עמו חבל נחלתו או איש מאישיהם. היתה מדה נאותה ומחשבה טובה או אלהות לטהר טומאת הנפש ולהתם פשעי ההפצר כי תראה יד השגחתו להכות ולפצוע פעמים רבות או אז יכנע לבבם הערל לשוב בתשובה שלמה מבית ומחוץ כמו שנמצ' לירמיהו פרשה שלמה על זה אמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם (ירמיהו ג׳:כ״ב-כ״ג) והם ענו ואמרו (שם) הננו אתאנו לך כי אתה ה' אלהינו אכן לשקר וגו' והבשת אכלה את יגיע אבותינו וגו' נשכבה בבשתינו ותכסנו וגו'. שהכוונה בכל זה שהיו אומרים בפיהם שאם היו שבים אליו לא היה אלא מחמת הרעו' העצומו' שמצאום בסורם ממנו ובקרבתם אל העבודות הנכריות אם מהפסד קניניהם ואם מכליון בניהם ובנותיהם ויתר רעותיהם ולא נשאר להם כי אם בושתם וכלמתם אשר הם כסותם לבדם ושמושי ערסותם אשר חשבו להנצל מזה בשובם אליו. ולזה הי' דבר הנביא אליהם (שם ד') אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב ירצה אם תרצה לשוב בתשובה שלמה אלי תשוב כלומר לשמי ולכבודי בהכרתך שפשעת בי ועליך לשוב לפייסני לבד לא לבקשת תועלותיך כי זאת היא התשובה המזוייפת שאמרנו. ואם תסיר שקוציך תסירם מפני ולא מפני הרעות המגיעות אותך מהם ולא תסור מזה הדעת ועם זה (שם) ונשבעת חי ה' באמת וגו'. וכל זה כדי לזכותם כי הוא עם מרעיתו וצאן ידו ורצה בטוב השגחתו להקריבם אליו. ואפשר כי מזה המין הוא ענין השמן לב העם הזה (ישעיהו ו׳:י׳) שכתב הרב ז"ל כי אחר שהשבים מהם אינם שבים ביושר ואמונה ראוי שיושמן לבם ויוכבדו אזניהם ועיניהם מהרגיש העונש העתיד לבא עליהם כדי שלא יחזרו בהם מחמת יראה ולבם בל נכון עמם עד שיקבלו עונשם משלם כמו שנאמר (שם) עד מתי ה' עד אשר אם שאו ערים. האמנה כי פרשה זו בעיני תוכחה נפלאה לא ראיתי כמוה בכל התוכחות להורות דרך התשובה ולפתוח פתחיה הרבה מאד כי מאמרו זה באמת הוא כמי שאומר על בנו או תלמידו בשעת כעסו עליו אל יפגעוני בעדו פלוני ופלוני פן ישיבו חמתי ממנו כי עם שהוא מודה בפנים שירצה ברעתו הרי הוא פותח פתח גדול שיפגעו עליו בו וירצוהו. וכן הדבר הזה כי אע"פ שהוא אומר (שם) שמעו שמוע ואל תבינו וגו' השמן לב העם הזה וגו' פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע וגו' עד מתי ה' ואומר עד אשר אם שאו ערים וגו'. מ"מ הורה הוראה עצומה שאם יראה וישמע ויבין שהם כלי התשובה כמו שיבא במקומו שער ק' בע"ה ירפא מחוליו בלי ספק. והנה זה ממש כאומרו ית' (שמות ל״ב:י׳) ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה וגו'. יש במאמר ההוא עוררת על התפלה והתחינה ולומר מיד (שם) למה ה' יחרה אפך וגו'. והנה באמת אם הי' רוצה בקלקולם יחרש מהם ולא ידבר להם דבר והם כלים מאליהם. כי מה שהוצרך הרב לומר על הרבות השליחות אצל פרעה חנם שהיה להודיע עוצם כח המניעה כמו שנזכר למעלה הנה באמת הדבר ההוא קשה להלמו שם כ"ש בכאן שלא נכנסו בזה המין מההפצר והנה שבאמת הפרשה הזאת אינה מכרעת הדרך ההוא כלל ולא עוד אלא שהיא סותרת אותו. ואף הדרך הראשון שכתבנו בה הנה הוא לא יתכן לענינו של פרעה כלל מהטעם שכתבנו. ועוד כי זולת מה שהוקשה לו להרמב"ן ז"ל מה שאמר במכות הראשונות ואני אקשה את לב פרעה וטרח לתקנו הנה באמת עדין יש להקשות שלא היה לו לומר לא בראשונות ולא באחרונות שיקשה או יחזיק או יכביד את לבו שכבר הוא חזק וקשה לפי דבריהם אבל היה לו לומר שיקשה את פיהו וירשיע את לשונו בענין שלא תוכל לדבר רק רע כאשר עם לבבו: ואולם הדרך הנכון בזה ואשר יאותו אליו דברי המדרשות כלן בעיני לא זה ולא אותו אבל הוא היה משפט אמתי נכון בלי נעילת שערי תשובה כלל לא במין ראשון ולא בשני מיוסד על ג' עקרים אמתיים לקוחים מטבע הענין ומנהגו אשר אי אפשר להכחיש אותם כלל. האחד כי הוא מהמבואר שכבר יתחייב אדם לפי רשעותיו בכמה עונשים וייסורין מתחלפים במשפטם ומספרם כמו שאומרי' עליו במשפטי התורה לעבור עליו בכמה לאוין וכמו שאמרו (מכות ט"ז:) אכל צרעה לוקה שש וכבר ירבה לפשוע חטאים גדולים ומגונים עד שיגמר דינו לענותו זמן בכבלי עוני ולהלקותו ואחר לקצץ רגליו היום ולמחר יקצצו ידיו וכן אבר אבר עד שימות בזמן רב. ואפשרות זה הוא מבואר ונמצא בבתי דיני האומות פעמים הרבה: והב' כי מי שנתן דינו על זה האופן או באיזה אופן שיהיה הנה הוא באמת לא נמסר לתשובה שאם כן בטלת כל מיתות בית דין האמורות בדתות. כי מי גבר יראה מות לפניו ולא ימהר לשוב בכל לבבו. אבל התורה שאמר' (דברים י"ג) ובערת הרע מקרבך (שם י"ז) וכל העם ישמעו וייראו כוונה לשני עניני'. האחד שיבערו הרע במיתת החוטא. והשני שיוסרו רבים ולא יעשו כדבר הרע ההוא. ואם יקובל החוטא בתשובה יהיו הכל מתירין רסן היראה מעל פניהם כי יאמרו נחטא היום ומחר נשוב. וזה ענין מבואר. ולא תאמר כי זה יצדק בדיני אדם לבד אמנם התשוב' נמסרה לשמי' והוא הנדון שאנו דנין בו. כי הנה באמת בכל מקום שיהי' בו קידוש שם שמים הדין בו אז שוה לדיני אדם בשלא ינתן למחילת תשובה כלל צא ולמד מחטא מי מריבה שנאמר בו (במדבר כ') יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו וגו'. ואח"כ ננעלו שערי תשוב' גם כל תפלה וכל תחנ'. וחז"ל החליטו המשפ' ואמרו (יומא פ"ו). אבל מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא בייסורין למרק אבל כולן תולין ומיתה מכפרת. ומזה הענין היה עון בני עלי שלא נתן למחילה כמו שנודע מספורם: אמנם העקר השלישי הוא כי כאשר יתחייב החוטא הרבה מכות ועונשים על האופן הנזכר ועל הרוב לא יספיק כח הסבל לשאת אותם כי יתקלקל או ימות, הנה אז הוכרח השופט לסדר הענינים באופן שיוכל לסובלם בהגעת הכוונה בפרסום עונשו. וזה אם בתת ריוח בין מכה למכה ואם להאכילו או להשקותו כדי להחזיק את גופו. ומעשים בכל יום בסובלי הייסורין בבית האסורים שכן עשו וכל זה אינו צריך לפנים: והנה באמת שלשה אלה בעצמן נמצאו בענינו של פרעה כי יען אשר הרשיע והתריס במה שהרע מאד עם ישראל ולא זכר את החסד אשר עשה יוסף עם מלכותו והפר בריתו עמהם בכמה מיני הרעות והרדפות וכ"ש במה שאמרו (סוטה י"א.) הבה נתחכמה למושיעם כי הכירו כי שם ה' נקרא עליהם תמיד וכוונו למרוד בו הנה באמת נתחייב במכות גדולות ונאמנות וכמ"ש (בראשית ט״ו:י״ד) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. וכן אמר לו למשה בתחלתם. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו'. וסוף וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים הרי העיקר הראשון מבואר. ומזה יתחייב מציאות השני והוא שזה המרד לא נתן לתשובה כי הוא דבר שנתחייב בדינו לבריות הנואקים מתחת ידו וגם יש בו קידוש השם מיד ולדורות להודיע בהם כח גבורתו והשגחתו בעולם כמו שסיים וידעתם כי אני ה'. וכן בכל מקום וידעו מצרים כי אני ה' (שם י"ד). וא"כ בהכרח ראוי שימצא שם העקר השלישי והוא לתת ריוח בין המכות וכן לתת לו אומץ לב וחוזק שיוכל לקבלם על האופן היותר נאות שאיפשר כדי שיגיע תועלתם המכוון במה שיוכר מהם בבואם על הסדר ההוא מה שלא יוכר אם יבואו כלם יחד בלי הפסק. והוא אומרו ואני אחזק את לב פרעה וגו' ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים וכמו שפירשו הב"ה בעצמו באומרו כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ יראה בבירור כי רצה בקיומו וחזוקו כדי שיהא בו כח להרבות מופתיו בו למען יסבול עונשו הראוי לו ולמען יגיע תועלתו בכל הארץ: אמנם זה הענין מההתחזקות והקושי אינני רואה שיהיה בו מניעת תשובה משני המינים שאמרו כי הוא כבר שב ברוב המכות וגם לא כתב בו מניעה כלל רק קושי וחזוק כמו שאמרנו. אבל הוא דרך אחרת קרובה זכרוה חז"ל בפ"ק (דמכות י'): אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא ואמרי לה אמר רב הונא א"ר אלעזר מן התורה מן הנביאים מן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו מן התורה שנאמר לא תלך עמהם קום לך אתם. מן הנביאים דכתיב אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. מן הכתובים דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. והוא באמת מין אחר מהתחבולה האלהית להביא על רשע רע גמול ידיו מבלי שיקשה את לבו ומבלי שיעשה לו שום הכרח על אחד מהאופנים הנזכרים רק לשלחו ביד פשעו להוציא ע"י חפשיות בחירתו ושלוח דמיונו ורצונו כל מה שבכחו מהרשע. והיא דרך פשוטה וסלולה כבשוה רבים מהחוטאים ולא כהה בהם האל יתברך ע"ד שאז"ל (יומא ל"ח:) בא לטמא פותחין לו. והנה כאשר תחייב מדת הדין על האיש ההוא הדורך בה להמשיכו בחבלי מחשבותיו ולהביאו שובב בדרך לבו עד מקום משפטו. כבר יפול אז עליו שום קושי או חוזק לב לא שהב"ה מקשה את לבו חלילה רק שבהמשיכו על פי דרכו הוא מעצמו תועה בדעתו ומקשה את רוחו ע"ד שאמר (משלי כ״ח:י״ד) ומקשה לבו יפול ברעה. ומפני שהוא יתברך נותן לו מקום לטעות ולהתקשות יאמר עליו שהוא מחזיק ומקשה לב האדם ע"ד שנאמר (במדבר י״ג:ג׳) וישלח אותם משה ע"פי ה' והדומים, באבשלום (ש"ב י"ז) וה' צוה להפר וגו'. וכן ברחבעם בעצת הזקנים. (מלכים א י״ב:ח׳) וכבר נתבארה אמתת הדרך הזה עם פרעה עצמו במה שנזכר בפי' (שמות י"ד) דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו וגו' ואמר פרעה וגו' וחזקתי את לב פרעה וגו'. והוא מבואר שלא היה החוזק ההוא רק מה שנתן לו מקום לטעות ולומר נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר לסבה מהסבות: ועוד נאמר (שם). ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים וגו'. ויבאו בני ישראל ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם וגו'. כי מהמבואר ג"כ שהחוזק שהיה שם הוא מה שנאמר אחריו (שם) ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה וירדפו מצרים ויבאו אחריהם וגו'. וזה כי כשראו הרוח החזק ההוא כל הלילה חשבו שקפיאת הים היתה על דרך הטבעי ושתהיה הבקיעה שוה לכלם. וכבר כתבו הרמב"ן ז"ל בפי' וברוח אפך נערמו מים (שם ט"ו) ובמקומו יתבאר עוד ב"ה. ומכל מקום נתבארה הכוונה.