שמות כה:כ מחשבת ישראל: עקידת יצחק, נצח ישראל, נפש החיים ובאר הגולה

וזאת היתה כונת חז"ל הנפלאה במאמר הנכבד שזכרנו ראשונה. כי הנה המשכן הזה הנותן ציור העולם ותבניתו אשר לפי זאת ההנהגה הנה לא היה ביד כל העם להקימו ולתת את סדרו אף על פי שנמצאו שם כל חלקיו הגשמיים אשר הוקם בהר. אמנם היה היכולת ביד האיש השלם האלהי המיוחד כי הנה באמת המעשה שעשו כלן במשכן לא היה רק הכנת החומרים ותת התחלה והזמנה למציאות צורתו הכלולה אשר יתיצב בה ויתקומם עליה בזמן שימושו והקמתו. כמו שכן היה הענין במלאכת בריאות העולם בששת הימים למה שימשך מהתחלת יום השביעי והלאה המעשה השלם אשר היתה אליו הכוונה כמו שאמר (בראשית א׳:א׳) כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות כי היא היתה עקר המלאכ' ותשלומ' כי על כן נאמר (שם) ויכל אלהים ביום השביעי. ולזה באו באלו המלאכות הכתובים האלה בשוה ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ואח"כ ויכל אלהים ביום השביעי. וכאן נאמר ותכל כל עבודת הקדש וגו' ואחר כן ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן ויקם משה וגו'. כמו שנתבארו אלו הענינים היטב בפרשת ויכלו שער ד' שהוא המקום המיוחד אליהם. ובמדרש (תנחומא פקודי) אמר רבי יעקב ברבי יוסי למה נאמר (תהילים כ״ו:ח׳) ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך שהוא שקול כנגד בריאות העולם. במשכן כתיב (שמות כ״ו:ז׳) ועשית יריעות. בבריאת העולם (ישעיהו מ׳:כ״ב) נוטה כדוק שמים (תהילים ק״ד:ב׳) נוטה שמים כיריעה. במשכן (שמות שם) והבדיל' הפרכת. בבריאת עולם (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל. במשכן (שמות ל׳:י״ח) ועשית כיור נחשת. בבריאת עולם יקוו המים. במשכן ועשית מנורת זהב וגו'. בבריאת עולם (בראשית א׳:ט׳) יהי מאורות. במשכן (שמות כ״ה:כ׳) והיו הכרובים פורשי כנפים. בבריאת עולם (בראשית שם) ועוף יעופף על פני רקיע השמים. במשכן כתיב (שמו' שם) ואתה הקרב אליך וגו'. בבריאת עולם (בראשית שם) ויברא אלהים את האדם וגו'. במשכן (שמות ל״ט:ל״ב) ותכל כל עבודת אהל מועד. ובבריאת עולם (בראשית שם) ויכלו השמים והארץ. במשכן (שמות ל״ט:ל״ב) ויברך אותם משה. בבריאת עולם (בראשית שם) ויברך אלהים את יום השביעי. במשכן (שמות מ׳:י״ג) וקדשת אותו ואת כל כליו. בבריאות עולם (בראשית שם) ויקדש אותו כי בו שבת. ולכך נזכר (שמות ל״ה:ה׳) ששת ימים תעש' מלאכ' (שם) קחו מאתכם תרומה לה' להודיעך שמלאכת המשכן כנגד בריאת העולם. והנה נוסף על שזה המאמר המעול' מאמת ומקיים כל מה שכתבנוהו מאלו הענינים מתחלת זאת המלאכה האלהית ועד עתה ואם יפול בעינו קצת התחלפות באלו הציורין הנה באמת יכוין מאד אל מה שכווננו אליו מזה הענין הפרטי המצוייר והמוזכר במאמרים האלו רצוני ותכל כל עבודת וגו' ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. כי הוא מסכים אל כוונתנו כי גמר שתי המלאכות אשר לשעה ההיא היא התחלה והזמנה ששבתו ממנה אז ומשם ואילך נמשך מעשה שלם. ואל תקטן בעיניך ההשכל' הזאת באלו הענינים כי הוא יתד גדול' בעין המתפקרים מעמנו הלקוחים לשונם וינאמו נאום שיסבול ספור מעשה בראשית פירוש הקדמות כמו שכתבנו בשער הנזכר אשר צריך שתדעהו לשלמות זה הענין הנפלא. ולהיות תשלום זאת המלאכ' וגמר תכלית' והקמת' על ידי אדון הנביאים אמר (ש"ר פ' נ"ב) מאי דכתיב (משלי ל״א:כ״ה) עוז והדר לבושה זה משה שנאמר (שמות ל״ד:כ״ט) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו כי הנה קרני ההוד אשר בעור הפנים שהוא לבוש הנשמה העליונה שבקרבו הוא סימן מדרגת נפשו הנפלא' מכל זולתו כי אור בעד עור נתחלף ונתחדש בלבושו והוא היתה נסבה למה ששמח וצחק ליום אחרון למלאכה ותחלת הקמתה כי לא התקומם ולא נתיצב ע"י זולתו מהאנשים ואם היו שם שלמים וכן רבים לו לבדו ניתן היכולת על הקמתו במה שהוא משתתף אל העניינים האלהיים והעליונים מכל זולתו:

והנה עם זה נשלמה התכת הגדר לנמרי כי באמרנו כח. היתה הכוונה להמלט מכל הספקות המשיגות למי שיניחנה ענין שלם מתחלתו אשר כבר זכרנום. ובמה שתארנוהו מקבל התעצמות כווננו להבדילו משאר הכחות ההיולאניות אשר לא נמצא להם אחרי המצאם שלמות זולת ענינם הראשון. ובמה שאמרנו נבדל כווננו לתאר אותה במציאות הקיים והנצאי הראוי לתת לה כפי היותה השלמות המין האנושי. ובאמרי במעשה בעיון היתה הכוונה לשתף לבעלי המעשה התוריי בשלמות הזה. וכל שכן למה שהוא מבואר לכל בעלי שכל שהמעשים התוריים הם נמשכים מהחלק העיוני בלי ספק. כמו שנבאר באותו שער שרמזנו עליו בפרשת אחרי מות ב"ה. ואולם כווננו לשני מיני התעצמות ההפכים שאמרנו כי ודאי זה וזה נקנה על ידי מעשה ועיון אם טוב ואם רע. עד כאן ראיתי להאריך להניח הדעת בזה הדרוש. והייתי מאריך יותר ממקומות רבים בתורה ובנביאים ומדרשי חז"ל יורו באצבע על אמתתו. אם לא שיראתי פן יקיץ נפש השומע העומד נגד נגעו ובלתי חולה למחלתו. גם כי זה יספיק להשקיט רוב הספקות הנופלות בו. ולהאומר שיאמר אדרבא שכאשר הונחה הנפש על זה התואר. רצוני שהיא בתחלת הענין כח והכנה לבד ואח"כ נתעצמה לעצם רוחני נבדל על ידי מעשה ועיון כמו שאמרתי כבר. ישיגוך כל הבטולים המשיגים לב' הכתובים והנמשכים אחריהם. רצוני בטולים וספקות מי שהניחה כח והכנה לבד ובטולי מי שהניח' עצם נבדל וגם בטולי מי שהניחה הווה למי שיאמין שכל הווה נפסד. ואומרה אליו כי עם שעל דרך האמת בטולים כאלו וכיוצא בהם אין ראוים לנו להחריד מהם ולהזדעזע מפניהם בשום דבר מכל מה שהניחה התורה האלהית. כל שכן בדריש הזה שרוב בלבולם והפלגת מביכתם בו הוא עדות ברורה אל קוצר השגתם באמתתו. כי על כן יאמר בספר מלחמת יי' להרלב"ג ז"ל שהוא ראוי ומחוייב לכל בעל דת ואמונה שיעזוב העיון בכל הדברים שיגזור גזירה מה כנגד מה שקבלו מפנות האמונה ההיא וימשך אליה בכלן. ובזה חתם במאמר ההוא מסכים למאמר הנביא וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב׳:ד׳-ה׳) כי החכם עיניו בראשי וראה כי בנפשו דברו הוית. עם כל זה נאמר שכבר הותרו או נחלשו בהניח' על מכונתה זאת הרבה מהספקות והיותר עצומות שבזה הדרוש וכמעט כלם. וזה שמצד הניחנו נושא זה העצם ראשונה היולאני. הנה למי שלא השתדל להתעצם העצמות הנבדל שזכרנו. ישיגנו הכליון החרוץ בהפסד הגוף ככל שאר הצורות ההיולאניות שבשאר מיני הב"ח. ומזה הצד לא יקשה גם כן ההעתק וההסתר אשר טענו בהוייה וההפסד על מי שמעמידה עצם רוחני נבדל. כי אין שם דבר צריך הסתר ומחבוא בחמרים הראשונים אשר מהם נתהווה זה המתעצם וגם בהפסדו. מי אם ייטיב נשארה נפשו השארות עצמי נבדל ואם לא תטיב אם שתאבד ולא תשאר כלל אי שתשאר מצטערת לעד. ומזה הצד יפול הרבוי בעצמים האלה עם היותם מין אחד. שמצד היותם כח יקרה בהם הרבוי האישיי הנמשך אל התחלתם ההיולאנית. אמנם מצד היותם עצם נבדל לא יקרה בהם רק הרבוי המיניי. כאשר יפול על השכלים הנבדלים. אשר כל אחד מדרג' בפני עצמו ואין השגה זו ממין זו. כמו שיורו על זה שניות הכרובים (שמות כ"ה) כאשר יתבאר בהם שער מ"ח בע"ה. וכן כתב זה הרלב"ג בפ' י"ג מהמאמר שזכרנו. והוא אז"ל משה מחיצה בפני עצמו אהרן מחיצה בפני עצמו (מכילתא פ' יתרו פ"ד) כי השגת כל אחד ואחד מתחלפת במין להשגת זולתו. וכמ"ש מלמד שכל אחד נכוה מחופתו של חבירו (ב"ב ע"ה.) יורו מה שאמרנו שאין מדרגה נוגעת בחברתה כענין ריבויי האישיי כלל. ומזה נתבטל דעת מי שאמר שאין שם השארות רק התעצם המושכלות אשר בזה השכל בשכל הפועל שיזכור את אשר שם וישכח את אשר הנה. מלבד מה שהוא דעת בטל מעצמו מכמה הרחקות שאין צורך לכתבם. ומצד התעצמה אחר כך להיותה עצם רוחני נבדל לא ישיגה הפסד וכלה בהפסד הגוף אע"פ שנודה שכל הווה נפסד. לפי שההוייה בכאן נאמרה בשתוף השם לבד. כי זה העצם הנבדל לא נתהווה הויה מוחלטת. אבל נתחדש הנה האצילות האלהיי ונתעצם זה הכח בו ונשאר התעצמות הזה בעצמו. ולזה לא יפול תחת ההפסד. כל שכן שכבר נתבאר לחכמי תורת יי' מאמיני חדוש העולם שאין מהמחוייב להודות שכל הווה יחוייב ליפסד כמו שכתב הרב המורה פרק כ"ז חלק ב' ומזה הצד תשאר קיימת לקבל השכר והעונש כפי אשר יגזרו כל בעלי הדתות ומקבלי תורת יי' בראשם. ומה נפלא מאמר חז"ל (זוהר פ' אחרי) תנא והיתה נפש אדוני כו' (שמואל א כ״ה:כ״ט) נשמת אדוני מיבעי ליה אלא כמא דאמרן זכאה חולקהון דצדיקייא דכלא אתקשר דא בדא נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בקב"ה אשתכח הנפש היא צרורה בצרור החיים:

ועוד בא לומר, כאשר בא למקום קדשי הקדשים, ששם ויעוד שכינה והחבור עם ישראל, כי מקום ויעוד שכינה היה על ידי הארון, ששם לוחות הברית שכרת עם ישראל. וכן שם ספר תורה (ב"ב יד:), שנקרא "ספר הברית" (שמות כד, ז), שהקב"ה יש לו חבור עם ישראל. הנה התורה והלוחות, שהם בארון, הם עצם החיבור שיש להקב"ה עם ישראל. ולפיכך על הארון היו הכרובים, "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה, כ), "כמער איש ולוית" (מ"א ז, לו). כשעלו לרגל היו מגביהם להם הפרוכת, והיו מראים להם הכרובים (יומא נד.), כלומר שחבת הקב"ה אל ישראל כמו זכר אל הנקבה דרך משל. ותוך הארון הוא החבור והדיבוק, וזה על ידי התורה והלוחות. וזה שאמר שלמה (שה"ש ג, י) "רפידתו זהב מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה", שכל המקרא נאמר על המשכן. "תוכו רצוף אהבה" כרובים ולוחות, כך פירשו ז"ל (שהש"ר ג, ח). נמצא כאשר תבין כי החיבור עצמו היה הארון: