שמות לה:ה מחשבת ישראל: עקידת יצחק וגן נעול

קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לַֽיהוָ֔ה כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֑ה זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃

עקידת יצחק

וזאת היתה כונת חז"ל הנפלאה במאמר הנכבד שזכרנו ראשונה. כי הנה המשכן הזה הנותן ציור העולם ותבניתו אשר לפי זאת ההנהגה הנה לא היה ביד כל העם להקימו ולתת את סדרו אף על פי שנמצאו שם כל חלקיו הגשמיים אשר הוקם בהר. אמנם היה היכולת ביד האיש השלם האלהי המיוחד כי הנה באמת המעשה שעשו כלן במשכן לא היה רק הכנת החומרים ותת התחלה והזמנה למציאות צורתו הכלולה אשר יתיצב בה ויתקומם עליה בזמן שימושו והקמתו. כמו שכן היה הענין במלאכת בריאות העולם בששת הימים למה שימשך מהתחלת יום השביעי והלאה המעשה השלם אשר היתה אליו הכוונה כמו שאמר (בראשית א׳:א׳) כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות כי היא היתה עקר המלאכ' ותשלומ' כי על כן נאמר (שם) ויכל אלהים ביום השביעי. ולזה באו באלו המלאכות הכתובים האלה בשוה ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ואח"כ ויכל אלהים ביום השביעי. וכאן נאמר ותכל כל עבודת הקדש וגו' ואחר כן ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן ויקם משה וגו'. כמו שנתבארו אלו הענינים היטב בפרשת ויכלו שער ד' שהוא המקום המיוחד אליהם. ובמדרש (תנחומא פקודי) אמר רבי יעקב ברבי יוסי למה נאמר (תהילים כ״ו:ח׳) ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך שהוא שקול כנגד בריאות העולם. במשכן כתיב (שמות כ״ו:ז׳) ועשית יריעות. בבריאת העולם (ישעיהו מ׳:כ״ב) נוטה כדוק שמים (תהילים ק״ד:ב׳) נוטה שמים כיריעה. במשכן (שמות שם) והבדיל' הפרכת. בבריאת עולם (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל. במשכן (שמות ל׳:י״ח) ועשית כיור נחשת. בבריאת עולם יקוו המים. במשכן ועשית מנורת זהב וגו'. בבריאת עולם (בראשית א׳:ט׳) יהי מאורות. במשכן (שמות כ״ה:כ׳) והיו הכרובים פורשי כנפים. בבריאת עולם (בראשית שם) ועוף יעופף על פני רקיע השמים. במשכן כתיב (שמו' שם) ואתה הקרב אליך וגו'. בבריאת עולם (בראשית שם) ויברא אלהים את האדם וגו'. במשכן (שמות ל״ט:ל״ב) ותכל כל עבודת אהל מועד. ובבריאת עולם (בראשית שם) ויכלו השמים והארץ. במשכן (שמות ל״ט:ל״ב) ויברך אותם משה. בבריאת עולם (בראשית שם) ויברך אלהים את יום השביעי. במשכן (שמות מ׳:י״ג) וקדשת אותו ואת כל כליו. בבריאות עולם (בראשית שם) ויקדש אותו כי בו שבת. ולכך נזכר (שמות ל״ה:ה׳) ששת ימים תעש' מלאכ' (שם) קחו מאתכם תרומה לה' להודיעך שמלאכת המשכן כנגד בריאת העולם. והנה נוסף על שזה המאמר המעול' מאמת ומקיים כל מה שכתבנוהו מאלו הענינים מתחלת זאת המלאכה האלהית ועד עתה ואם יפול בעינו קצת התחלפות באלו הציורין הנה באמת יכוין מאד אל מה שכווננו אליו מזה הענין הפרטי המצוייר והמוזכר במאמרים האלו רצוני ותכל כל עבודת וגו' ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. כי הוא מסכים אל כוונתנו כי גמר שתי המלאכות אשר לשעה ההיא היא התחלה והזמנה ששבתו ממנה אז ומשם ואילך נמשך מעשה שלם. ואל תקטן בעיניך ההשכל' הזאת באלו הענינים כי הוא יתד גדול' בעין המתפקרים מעמנו הלקוחים לשונם וינאמו נאום שיסבול ספור מעשה בראשית פירוש הקדמות כמו שכתבנו בשער הנזכר אשר צריך שתדעהו לשלמות זה הענין הנפלא. ולהיות תשלום זאת המלאכ' וגמר תכלית' והקמת' על ידי אדון הנביאים אמר (ש"ר פ' נ"ב) מאי דכתיב (משלי ל״א:כ״ה) עוז והדר לבושה זה משה שנאמר (שמות ל״ד:כ״ט) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו כי הנה קרני ההוד אשר בעור הפנים שהוא לבוש הנשמה העליונה שבקרבו הוא סימן מדרגת נפשו הנפלא' מכל זולתו כי אור בעד עור נתחלף ונתחדש בלבושו והוא היתה נסבה למה ששמח וצחק ליום אחרון למלאכה ותחלת הקמתה כי לא התקומם ולא נתיצב ע"י זולתו מהאנשים ואם היו שם שלמים וכן רבים לו לבדו ניתן היכולת על הקמתו במה שהוא משתתף אל העניינים האלהיים והעליונים מכל זולתו:
שאל רבBookmarkShareCopy

עקידת יצחק

*כוונת הרב ז"ל. כי פעולת הי"ת בבריאתו נתחלק' לג' מחלקות, האחת הוצאת החומרים מן האפס אל היש. בערב יום א' בעוד הי' חושך והעדר הצורות על פני תבל, הב' נתינת הצורות לחומרים אלה מהוצאת כל הנמצאים שהיו בכחם אל הפועל, וזה היה מעשה ששת ימי הבריא' וכלה בסוף יום הששי כמאה"כ ויכלו השמים והארץ. הג' ההפסק' מברוא עוד חדשות, ונתינתו הכח לכל הנבראים להיות מעתה נוהגים והולכים במנהג טבעי ע"י קשור הסבות והמסובבים, ורק היא המביא' אל התכלית הנרצה. וע"כ היא היותר טובה מכלן כמאמר החוקר כי הפועל האמיתי לא יקרא העושה והמתנועע תמיד, כי אם הנח אחרי תנועתו למען השיג התכלית הנרצ' בפעולתו הקדומ', ועונג השגת התכלית הזה מושג רק במנוח' אחרי התנועה, וזאת נהיתה רק ביום השבת כמאה"כ ויכל אלהים ביום השביעי, וע"ז אחז"ל לא היה העולם חסר אלא מנוחה, באה שבת באה מנוחה, כי שם מנוחה פה יורה על הנהגת העולם מעתה רק כפי המנהג הגובע לבד. - ואחר זכרון הספקות כד לבאר אותה כתקנה נאמר. [כי] הוא מהמבואר שבריאה זו לא תושלם ענינה כי אם בהמצא בה שלשה מיני מציאיות גדולים ועצומים. האחד הבריאה הראשונ' מהאפס המוחלט והוא הוצאת החמרים הראשונים המשותפים מההעדר הגמור אל היש. ואם שיש זה אשר כן נברא אינו יש מוחלט רצוני נגמר המציאות כמו שכתבנו בשער הקודם הרי הבריא' הזאת היא יותר נפלאה מצד היותה מהאפס הגמור והשני היא בריאת עצם מה מזה ההיולי שהוא הוצאת יש נגמר ונשלם מהאין הבלתי מוחלט. ואם זאת לא נפלאת כהראשונ' מצד שהיא הויה מיש מה אבל היא יתרה ממנה מצד שהנברא או ההווה הוא דבר נשלם. והשלישי היא הוית עצם מעצם על ידי המרת הצורות כמו שהוא הענין בהויות ההוות בעולם הביצה מהטפה והאפרוח מהב צ' וכדומה. והנה זאת עם שאין בו מהפלא כמו בראשונות הנה היא מעולה משתיהן למה שהיא הית' העקר בכוונת שאר הבריאות כי הכל לא נעשה רק כדי שימצא זה הטבע המתמיד הויות העולם ויישובו והכל לא נברא אלא בשבילו. הלא תרא' כי במעשה המשכן נמצאו שלשת הענינים האלה בהוייתן. ראשונ' נאמר כל נדיב לבו יביאה את תרומת יי' וכו' (שמות ל״ה:ה׳) הרי הזמנת החמרים למלאכה. אחרי כן אמר (שם) ראו קרא יי' בשם בצלאל וכו' וכל חכם לב בכם יבואו וכו' (שם). כי מהחמרים האלו הם בחכמתם עשו ותקנו חלקי המשכן וכל הכלים אשר ישרתו בם. ואחר שגמרו מעשיהם איש איש ממלאכתו נאמר ותכל כל עבודת משכן אהל מועד (שם ל"ט) הנה עדיין העקר חסר והוא הקמתו וההשתמש בו וסדרי עבודתם שבתם וקימתם כי הוא הית' עקר הכוונה ותכלית כל המלאכה ואליה עשו השמח' וכבוד החנוכ' כמו שיתבאר שם שער כ"ו ב"ה. וכן הענין עצמו בבריאת העולם הכללי נאמר ראשונ' בראשית ברא אלהים וכו' והיא מה שיאמינו מאמיני האמת שיאמר שזה בהתחלת הבריאה בנדבת לבי וגודל רצונו הוציא החמרים הראשונים לעליונים ולתחתונים מהאפס המוחלט. ואחרי כן בכל העשר' מאמרות שבהם נברא העולם בששת ימי המעש' (אבות פ"ה) הוא מה שעשת' חכמת אומנותו יתברך כל הנמצאים השלמים מהחמרים הראשונים ההם אשר כן נבראו בראשונ'. אמנם הענין השלישי והוא הוית עצם מעצם ע"י המרת הצורות היא במדרגת הקמת המשכן וחנוכת עבודתו. ועל כן הוא עקר הבריאה ותכליתה אשר עליה אמרו על דרך האמת המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. גם אמר תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה (תהילים ק״ד:ל׳) לא כמו שאמרו המכחישים והוא מה שכוונו רבי יהושע במה שאמר לאותה מטרונה שמאותה שעה ואילך הוא יתעל' מזווג זיווגים וכו' (ב"ר פ' ס"ח) אלא שהיא לא הבינה ממנו אלא דבר חיצוני וגם אותו לא עלה בידה. ותחלת זאת המלאכה העקרית והעצומה היא שהתחילה מתחלת יום שביעי והלאה. והרי הן שלש מלאכות נפלאות מכוונות בזו אחר זו ומיוחסות כל אחת לזמנה המיוחד לה. הראשונ' לערב היום הראשון של בריאה כמו שביארנו במקומו. והשני' מתחלת בקר יום ראשון עד סוף יום הששי והשלישית מתחלת ליל יום שביעי ואילך (התר ספק א' ב'). והנה להיות כל הנמצאות כבר נגמרות ונעשות מצד מה שיאות אליהן בעצמן כמו שהיו חלקי המשכן וכל כליו נגמרים ונשלמים על שלמותם החלקי ההוא קודם ההקמה נאמר עליהם תכף סוף יום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם כמו שעל זה האופן עצמו אמר ותכל כל עבודת וכו' לומר שהן מצד עצמן כבר הושלמו ועמדו בגמר מלאכתם כל אחד ואחד ממנו כפי מה שהוא לא מצד החבור הכללי וההשתמש בו:
שאל רבBookmarkShareCopy

גן נעול

"ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום" (ישעיה לב, ח). פירוש. "נדיב" הוא המתנדב ברוחב לבבו לעשות מעשה נדיבות לעם, הן בממון כמו "כל נדיב לבו יביאֶהָ" (שמות לה, ה), הן בגופו לשום נפשו בכפו בעד העם וכיוצא, כמו "המתנדבים בעם ברכו אלהים" (שופטים ה, ט), "נדיבי עמים נאספו" (תהלים מז, י), הן בחכמה כמו "לכל נדיב בחכמה" (דהי"א כח, כא). והנדיבים הם בעלי המחשבות היקרות המתעלים בלבבם על כל עניני העולם שלֵב ההמון דבק בהם, ועושים המעשים הנסדרים בחכמה ובגבורה ובעושר לטובת זולתם. ולכן מתואר רוח אלהים הנלוה לשרי קדש "רוח נדיבה", כדרך "ורוח נדיבה תסמכני" (תהלים נא, יד), ופרשתי בקצרה בבית הראשון. והנה ה"נדיב נדיבות יעץ", כששואלים ממנו משפט מעשה מן המעשים הן בחכמה, בגבורה או בעושר יתן עצות של נדיבה, ויזרזם על הנדיבות. ובנקל תבין כי הנדיב בעל המחשבות היקרות והנכבדות הוא ההיפך מן הנבל שהוא בעל המחשבות הנקלות כמבואר. ולכן אמר הנביא "לא יִקָּרֵא עוד לנבל נדיב" (ישעיה לב, ה). ואמר "נדיבות יעץ", נגד "זִמוֹת יעץ". וְהָבֵן יופי המליצה. כי הנביא רוצה לבאר תאר הנדיב באמת. ואין כן בתתו עצת נדיבה לזולתו, כי נקל לאדם לזרז זולתו על דבר נדיבות. אבל עיקר הנחת התואר על התנהגו בנדיבות ועושה בעצמו מעשה נדיבות. כי אם יועץ נדיבות לזולתו, והוא עצמו נוהג בבזוי איננו נדיב. לכן אחר שהזכיר "נדיבות יעץ" נגד "זִמוֹת יעץ", אמר עוד "והוא על נדיבות יקום". כלומר מלבד שיועץ כן לזולתו, אך גם הוא כשיבוא לפניו מעשה נכבד ימהר לעשותו, ויקום ויעמוד על [מעמד] הנדיבות ולא יהיה נלוז ממנה. וזהו אמתת תאר "נדיב" הראוי להיות מנכבדי העם ומגדוליהם. ומלת "יקום" כמו "ויקם שדה עפרון" (בראשית כג, יז), "וקם לו" (ויקרא כז, יט). "הוא על נדיבות יקום", שהמדה הזאת שיועץ לאחרים היא מדתו שנוהג הוא בעצמו בה. וכדברי המתרגם ז"ל "וצדיקיא קושטא מתמלכין, ואינון על קושטיהון יתקימון" ע"כ. הֵבִין המליצה כדברינו, לא כדברי רש"י ז"ל שאמר "בשביל נדיבותיו תהי לו תקומה". וכן אמר רד"ק ז"ל "בעבור הנדיבות יקום ויעלה במעלה גדולה" ע"כ. כי אין זה מענין הנבואה, שרצונה לבאר מהו ענין הכֵילַי, ומהו ענין הנדיב כפי האמת. [ולא כמו] הפירושים הללו. וראֵה כי לשונות של "עצה" הנזכרים בכתובים הללו הם על נתינת הסכמות החלטיות לעשות מעשה מן המעשים כמו שיסדנו בכללים שהקדמנו. והזכרת הקל בעבור נתינת עצה לשואלים עליה וכמבואר.
שאל רבBookmarkShareCopy