תהילים מט:יא מחשבת ישראל: גן נעול וחובות הלבבות

וכן תפרש דברי קהלת שמלבד היתרון שיש לחכם על הכסיל אחר המות, כבר נודע בבירור שהימים הבאים באחרית העולם הכל נשכח, כל המקרים שהיו רגילין לבא לעולם על הצדיקים תשכחנה, ויהיו שמים חדשים וארץ חדשה לטובה יותר ממה שנוכל להשיג בדעתנו, וכמו שאמר (ישעיה סד, ג) "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו". וחתם דבריו (קהלת ב, טז) "ואיך ימות החכם עם הכסיל?" כלומר לכן אעפ"י שגם אני אודה לך, שבעולם הזה מקרה אחד לכל, לחכם ולכסיל, איך יעלה על דעתך לחשוב מחשבה נפסדת כזאת שימות החכם עם הכסיל? כלומר שתהיה תמותת שניהם שוה, וכדרך שאמר המשורר על הכסילים (תהלים מט, יא) "כי יראו חכמים ימותו, יחד כסיל ובער יאבדו" וגו'. כלומר הרשעים חושבים שמקרה אחד לכל, גם לַמָוֶת והזמן שאחר הַמָוֶת, וזה שקר. אלא (שם מט, טו) "אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול", וכמו שיתבאר בחדר הד'. והעיקר כי מיום המות ואילך יפרדו זה מעל זה, כי נפש החכם יפדה אלהים משאול, ונפש הכסיל תרד דוּמָה. שמור הפירוש הזה בלבבך ותעלוזנה כליותיך!

וְאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה יְגִיעָתוֹ לָרִיק וְלֹא יַעֲלֶה בְּיָדוֹ כִּי אִם הַצַּעַר הָאָרֹךְ וְהַטֹּרַח וְהֶעָמָל, וְאִם הִגִּיעַ אֶל קְצָת מַה שֶׁקִּוָּה שֶׁמָּא לֹא יִהְיֶה לוֹ מִמֶּנּוּ כִּי אִם שְׁמִירָתוֹ וְהַנְהָגָתוֹ וְהַצְנָעָתוֹ מִן הַפְּגָעִים עַד שֶׁיִּהְיֶה לְמִי שֶׁנִּגְזַר לוֹ בּוֹ אִם בְּחַיָּיו כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו י״ז:י״א) בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ אוֹ לְאַחַר מוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים מט) וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם.

בספר תהלות נזכר התאר הזה פעמים, ואלו הן: (תהלים מט, יא) "כי יראה חֲכָמִים ימותו, יחד כסיל ובער יאבדו ועזבו לאחרים חילם". פירוש "חכמים", בעלי אסופות הנוהגים בצדק ובמישרים, וכדברי הכלל הי"ב. וענין המזמור להבדיל בין מעלת החכמים תופשי התורה ועושי צדק, ובין הכסילים הנלוזים מן החכמה, ובוטחים על חילם ועשרם, וכמו שהחל (מט, ז) "הבוטחים על חילם וברוב עשרם יתהללו". ולכן אינם שמים על לב לפדות נפשם משאול ומשחת ע"י חכמה וצדק וכשרון מעשים, כי לפי מחשבתם לא יועילו חכמה ודעת להציל הנפש מן האבדון, בעבור שרואים מקרה אחד לכל תחת השמש. וכמקרה הכסיל יקרה גם לחכמים, חושבים שמוֹתַר האחד מן השני אָיִן. וביותר לפי שרואין שגם שניהם ימותו, ויחשבו שגם מקרה אחד לכל בענין המות והזמן שאחריו. ועל זה אמר "כי יראה חכמים ימותו", כלומר הרשע רואה שהחכמים מתים, וכן רואה כי כסיל ובער יאבדו, וכולם עוזבים חילם לאחרים, ואין כבודם יורד אחריהם. ואומר בלבו שגם החכם לא יקח עמו צדקתו וכשרון מעשיו, ולא יועילו לו. ואמר המשורר שהם טועים מאד, שאע"פ שלפעמים מקרה אחד לחכם ולכסיל תחת השמש, הנה המות יפריד ביניהם, כי נשמת החכם תהיה צרורה עם השם ב"ה ותאיר באור החיים, ונשמת הכסיל תרד שאול. ועל זה אמר (מט, טז) "אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול, כי יקחני סלה". ועל הרשעים אמר (מט, טו) "כצאן לשאול שַׁתּוּ, מות ירעם וירדו בם ישרים לבקר וצורם לבלות שאול מזבול לו". כלומר הרשעים יִדּוֹנוּ וירדפם המות, ולעת קץ הימין יִרְדוּ בם הישרים, ויהיו [הרשעים] אפר תחת כפות רגליהם ויעסום, כדרך (מלאכי ג, כא) "ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם". ונשמת הצדיק יפדה אלהים משאול, כי יקחנו, כדרך (בראשית ה, כד) "ואיננו, כי לקח אותו אלהים", והוא הִדָבֵק הנפש בעליונים. ודברי המזמור דומים לדברי קהלת שאמר (קהלת ב, יד-טז) "וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם. ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני וגו' כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם וגו' ואיך ימות החכם עם הכסיל", ובארנוהו יפה למעלה (חדר ג' חלון א'). והזכיר אצל חכמים "ימותו", בעבור שאין המות רק לגוף, כי נשמתם צרורה בצרור החיים, ואצל כסיל ובער הזכיר "יאבדו", בעבור רדת נפשם לאבדון.