אַל־תִּבְטְח֣וּ בְעֹשֶׁק֮ וּבְגָזֵ֪ל אַל־תֶּ֫הְבָּ֥לוּ חַ֤יִל ׀ כִּֽי־יָנ֑וּב אַל־תָּשִׁ֥יתוּ לֵֽב׃
האמונות והדעות
וכיון שהקדמתי המאמר הזה, שהצורך מביא אל חכם, שיסדר לנו האהבות והשנאות איך נתנהג בענינם, אומר, שמצאתי החכם שלמה בן דוד שהתעסק בזה, להודיענו מה הוא הטוב, ואמר (קהלת א' י"ד) ראיתי את כל המעשים אשר נעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח. אינו רוצה באמרו הכל הבל ורעות רוח, קבוץ המעשים והתחברותם כי הבורא המציאם, ואין חכם אומר כזה על מה המציאו בוראו הכל הבל; אבל רצה בזה, כי כל מעשה שיקחוהו בני אדם לבדו, כלומר כי כל אחד מן מעשי הדם כאש יעשהו נפרד, יהיה הבל ורעות רוח. ובהפרד אמר עוד (שם ט"ו) מעוות לא יוכל לתקון, וכל אחד מעוות מהתקן, מקצר מהשלם; אבל בהתחברותם לא יהיה חסרון כי אם שלמות ותמימות. ומחזק הפרוש הזה שהוא כן, שהראה שלשה שערים מאהבות העולם, וגזר על כל אחד שהוא הבל, ופירושו השאה, כאמרו (ירמי' כ"ג ט"ז) מהבילים המה אתכם, משיאים אתכם, ואמרו (תהלים ס"ב י"א) ובגזל אל תהבלו. ותחלתם שיתיחד בחכמה לבדה ויעזוב שאר האהבות, אמר בזה (קהלת א' י"ז) ואתנה לבי לדעת חכמה. וזכר העלה בו, כי כל אדם כפי שתרבה חכמתו ירבה מכאובו כאשר יגלו לו ממומי הדברים מה שהיה במנוחה קודם הגלותם לו, והוא מה שאומר (שם י"ח) ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. ואחר כן שנה בשמחה ובשחוק בלבד, ואמר אם ישים האדם דעתו לפנות אליה ולהשגיח עליה, יהיה לו זה גם כן הבל, כמ"ש (שם ב' א') אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב; וזכר העלה בו מה היא, כי האדם בעת ההיא מרגיש מעצמו בעת השחוק והשמחה פחיתות וגנות, וכבר נכנס במדות הבהמות, והוא אמרו (שם ב') לשחוק אמרתי מחולל ולשמחה. ואחר כן שלש בישוב העולם, והודיע כי העסק בו גם כן הבל, כאמרו (שם ד') הגדלתי מעשי בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים עשיתי לי גנות ופרדסים, ושאר מה שספר ממעשיו עד סוף הפרשה; וזכר העלה בשנאתו את כל זה, שיניחנו לאדם שיהיה אחריו, ותהיה יגיעתו לריק, כמ"ש (שם י"ח) ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש שאניחנו לאדם שיהיה אחרי. וכאשר ספר אלה השלשה שערים, פסק לזכור שאר אהבות העולם, שלא ימנעהו זה ממה שהוא צריך לדבר ולצוות; אך רמז בתוך השערים האלה, להשוות בין אלה השלשה, והוא שנתעסק במעט מן החכמה ומן התענוג, ולא נניח לעיין במה שהוא הטוב, כמו שאמר (שם ג') תרתי אני בלבי למשוך ביין את בשרי:
מורה נבוכים
ועם כל מה שזכרו גם כן מן הענין ההוא היוצא מן הכתובים ודברי ה׳חכמים׳ הוא – שלא שמעו כל ׳ישראל׳ ב׳מעמד׳ ההוא אלא ׳קול׳ אחד לבד פעם אחת, והוא ה׳קול׳ אשר השיג משה וכל ׳ישראל׳ ממנו ׳אנכי׳ ו׳לא יהיה לך׳ והשמיעו להם משה בדברו בהבדל אותיות נשמעות. וכבר זכרו ה׳חכמים׳ זה וסמכוהו לאמרו: ״אחת דיבר אלהים שתים זו שמעתי״ – ובארו בראש ׳מדרש חזית׳ שהם לא שמעו ׳קול׳ אחר מאיתו ית׳ וכתוב ב׳תורה׳: ״קול גדול ולא יסף״. ואחר שמוע ה׳קול׳ ההוא הראשון היה מה שנזכר מיראתם מן הענין ופחדם הגדול, מה שסופר מאמרם : ״ותאמרו הן הראנו יי וגו׳ ועתה למה נמות וגו׳? קרב אתה ושמע וגו׳״ ובא הוא הנכבד מכל נולד שנית וקיבל שאר ה׳דברות׳ אחת אחת וירד למטה להר וישמיעם אותם במראה ההוא הגדול; והם יראו האש וישמעו הקולות – רצוני לומר: הקולות ההם אשר הם ׳קולות וברקים׳ כרעם ו׳קול שופר חזק׳; וכל מה שתמצאהו מזכרון שמע ׳קולות׳ רבים כמו שאמר ״וכל העם רואים את הקולות וגו׳״ אמנם הוא ׳קול שופר׳ ורעמים וכיוצא בהם. אמנם ׳קול יי׳ – רצוני לומר: הקול הנברא אשר ממנו הובן ה׳דבור׳ – לא שמעוהו אלא פעם אחת לבד – כמו שאמרה ה׳תורה׳ וכמו שבארו ה׳חכמים׳ במקום אשר העירותיך עליו, והוא ה׳קול׳ אשר ׳יצאה נשמתן בשמעו׳ והשיגו בו ׳שתי הדברות הראשונות׳.