אֵ֛לֶּה פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל־פְּקוּדֵ֤י הַֽמַּחֲנֹת֙ לְצִבְאֹתָ֔ם שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים׃
דרוש
ועוד, כי התורה היא הברית בין השם יתברך ובין ישראל, וכל ברית הוא מחבר השנים אשר הוא ביניהם, עד שבהכרח קצתו יקרב אל האחד ביותר, וקצתו אל השני, ככל העומד בתווך* בין שני דברים לחברם, שצדו האחת קרובה* לזה, וצדו האחת לזה. והנה עשרת הדברות הם המקצת הקרוב אליו יתברך ביותר, לפנימיותם וסתריהם היותר סודיים ונעלמים בחכמה. ושאר תר"ג מצות, שהם החלק הב' מהברית, קרובים אל ישראל ביותר, ודבקים בהם, כמספרם במכוון, באשר המה צורת בני ישראל. וכן היה כל מספר בני ישראל באישיהם בפרשת במדבר תר"ג אלף (במדבר א, מו, שם ב, לב), אלף למצוה אלף למצוה, באשר לשון "אלף" הוא הסובל גם כן לשון למוד, והמצות צריכים למוד, כדכתיב (דברים יד, כג) "למען תלמד ליראה וגו'", (שם ד, י) "אשר ילמדון ליראה וגו'", וכאלה רבים, וכמו שיבא. וגם כי היו חמש מאות יותר, במה שלא הגיע לאלף, אין קפידא. כל זה יורה כי היא צורת ישראל, ושבהתבטלה היו מוכרחים גם הם חס ושלום ליבטל. ולכן יתרו, שהיה יתר ותוספת על ישראל, היה גם כן מייתר פרשה אחת בתורה, כאשר אמרנו למעלה.