וְיָבֹא֙ מֶ֣לֶךְ הַצָּפ֔וֹן וְיִשְׁפֹּךְ֙ סֽוֹלֲלָ֔ה וְלָכַ֖ד עִ֣יר מִבְצָר֑וֹת וּזְרֹע֤וֹת הַנֶּ֙גֶב֙ לֹ֣א יַעֲמֹ֔דוּ וְעַם֙ מִבְחָרָ֔יו וְאֵ֥ין כֹּ֖חַ לַעֲמֹֽד׃
מורה נבוכי הזמן
וצריך שנודיע, כי עיקר צרכנו לכל זה, הוא בעבור נבואות מיוחדות הבאות לאחרונה בזכריה ובחלק שני ממנו (זכריה ט' י"ד), שכל קורא מבין יתעורר עליהן היותן סתומות מאד, והיות סגנון שלהן ומליצת לשונן משונה מכל וכל מסגנון ולשון נבואת זכריה שקדמו להן בספר, ושלא ידמו כלל גם לדברי מלאכי שבא אחריהן באסיפה. ושייכות אם כן לנביא בפני עצמו, שאין שמו נודע לנו. – ואם נשים עין בפירושי אלה הנבואות, נמצא, שכל גדולי המפרשים הקדמונים ז"ל, רש"י, הראב"ד מטוליטולה בספר קבלתו, הר"ד קמחי והראב"ע, כלם כאחד פירשו אותן, לפי פשוטן של מקראות, על דברי בית שני, וביחוד על מלכי היונים והמאורעות שארעו אותנו עמהם; אלא שקצתם ממשיכים בפתרונם ענין פרשיות ההם עד החרבן, וקצתם רק עד נצחון בני חשמונאי. ולדעתנו שאי אפשר לבארה כאן בפרטות, תמשך זאת הנבואה, כמה וכל כמה שיש בה משלים ורמזים מפרטי מעשים ומעושיהם, עד מלכות אנטיוכוס הגדול; הוא שנצח, בשנת מאה וארבע עשרה ליונים, את מצרים ומלכה, תלמי החמישי עודנו נער. ומן אז והלאה באה ארץ ישראל תחת ממשלת מלכי היונים שבסוריא, תחת היותה מלפנים יותר מן מאה שנה תחת מלכי היונים שבמצרים; ענין ותמורה גדולה בקורותינו בזמן ההוא, המסופר ברמז גם בדניאל (י"א ט"ו): ויבוא מלך הצפון (סוריא)… וזרעות הנגב (מצרים) לא יעמודו… ויעמוד בארץ הצבי (י"א ט"ז) וכלה בידו, וכמבואר בשער בקצת רוחב.