דניאל יא:טז מחשבת ישראל: האמונות והדעות, מורה נבוכי הזמן וגבורות השם

ואחר כן מצאתי הכתוב מפורש במה שיעדנו בוראנו, אמרו כי כאשר בני ישראל אומרים יבשו ‏עצמותינו ואבדה תקותנו (יחזקאל ל"ז י"א) אמר להם הנביא, כה אמר יי' אני פותח את קברותיכם ‏והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, ונתתי רוחי בכם וגו'. וידעת' כי ‏אני יי' (שם יב-יד). ר"ל יעדתי אתכם, והקימותי מה שיעדתי אתכם והוא אמרו (שם י"א) ויאמר אלי ‏בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרי' יבשו עצמותינו וגו' לכן הנבא ואמרת ‏אליהם הנה אני פותח את קברותיכם וגו'. ותהיה הקדמתו הנה אומרים יבשו עצמותינו, על מי שידע ‏שיעלה בלבנו ונחשוב בו ונאמר, איך יחיה העצמות אחר יבשם, וישיב הלחות אחר סורם ויחבר ‏ביניהם ובין הנפש אחר הפרדה. ויהיה אמרו והעליתי אתכם מקברותכם, מבאר שזה מועד לבני ‏ישראל לבדם. ויהיה אמרו והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, לאמת אצלנו שזה המועד בעולם הזה, ‏שלא נחשוב שהוא בעולם הבא. ויהיה אמרו וידעתם כי אני יי' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי, אשר הוא כמו שנוי, שכל אחד מהם כשיחיה יתברר לו כי הוא אשר היה חי, ‏והוא אשר מת, והוא בעצמו אשר חיה. ויהיה אמרו ונתתי רוחי בכם וחייתם וגו'. וידעתם כי אני יי' ‏דברתי ועשיתי נאם יי', להתברר אצלנו שימי הישועה יהיה להם אריכות בעולם הזה. ומצאתי עוד ‏ישעיהו אומר, יהיו מתוך נבלתי יקומון וגו' (ישעיה כ"ו י"ט) מסכים לזה ונאות לו, והוא שפרושו יחיו ‏מתיך ויקומו גויותינו, כשתאמר הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טלך, ואל הארץ תפיל המתים. ‏ויחיו מתיך הוא דומה לאמרו, הנני פותח את קברותיכם, אך נבלתי יקומון הוא דומת למה שאמר ‏שם והעליתי אתכם מקברותיכם. ומה שאמר הקיצו ורננו שוכני עפר. דומה לאמרו וידעתם כי אני יי' ‏בפתחי את קברותכם. כי המקיץ מספר בהקיצו מה שראה בחלומו וידע כי הוא הוא אשר היה ישן ‏והוא אשר נעור. ואמרו כי טל אורות טלך, דומה לאמרו שם, יבשו עצמותינו אבדה תקותינו נגזרנו ‏לנו. וזה הרטבה להם וחדוש לחות, אבל אורות רומז בו אל הנפש, ושם אותה אורות רבות ולא אמר ‏אור אחד, בעבור הכחות הרבים אשר לה, והם ששה עשר כחות, כאשר בארתי במעשה בראשית. ‏והוא דומה למה שאמר אבדה תקותינו. ומצאתי עוד מאמר דניאל ורבים מישיני עפר יקיצו וגו' ‏‏(דניאל י"ב ב'). וזה המאמר מהמלאך לדניאל הוא לעולם הזה בלי ספק, והוא שכל העתידות אשר ‏הודיעו הם שבעה וארבעים פסוק. הפסוק הראשון מהם במלכות פרס, והוא אמרו (שם י"א ב') ‏ועתה אמת אגיד לך הנה עוד שלשה מלכים. והספיק לו פסוק אחד מפני שהיתה סוף מלכותם. ‏ואחר כן שלשה עשר פסוק במלכות יון, והוא מאמרו (שם ג-טז) ועמד מלך גבור עד ויעש הבא אליו ‏כרצונו. ואחר כן עשרים פסוק במלכית רומי. והם מאמרו (שם טז-לו) ויעש הבא אליו עד ועשה ‏כרצונו המלך. ואחר כן עשרה פסוקים במלכות הערב, והם מן ועשה כרצונו המלך (שם ל"ו) עד ‏ובעת ההיא יעמוד מיכאל (שם י"ב א'). ואחר כן שלשה פסוקים בישועה, ובעה ההיא יעמוד מיכאל ‏וגו', ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו וגו'. והמשכילים יזהירו (שם א-ג). וקצר עניניהם דניאל, מפני ‏שכבר השלים באורם בספר ישעיה וירמיהו ויחזקאל. ואלה השבעה וארבעים פסוק נאמרו יחד ‏מאורע אחר מאורע על הסדר. וכמו שמלכי פרס ויון והרומיי' והערב בעולם הזה לא בבא, גם כן ‏ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו, בעולם הזה לא בבא. ואמרו ורבים, רוצה בו רבים מרבים מהם. ‏והוא כן בעבור שאמר מישיני אדמת עפר, וזה כולל כל בני אדם, על כן יחד באמרו ורבים, ליחד בו ‏בני ישראל בלבד. ומסכים לאמרו מקברותיכם עמי, ואמרו יחיו מתיך. ואמרו עפר, עד שידמה ליבשו ‏עצמותינו, ויהיה כנגד כי טל אורות טל. ואמרו יקיצו לדמות להקיצו ורננו, ולהדמות אל וידעתם כי ‏אני יי' בפתחי את קברותיכם. אבל אמרו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות, אינו רוצה החלק המחויים ‏עד שיהיה מהם עם בגן עדן ועם בגיהנם, אבל רצה החלק העם אשר בקברות, והרבים ההם אשר ‏יקיצו, הם לחיי עולם, והאחרים אשר לא יקיצו, הם לדראון עולם:‏

וצריך שנודיע, כי עיקר צרכנו לכל זה, הוא בעבור נבואות מיוחדות הבאות לאחרונה בזכריה ובחלק שני ממנו (זכריה ט' י"ד), שכל קורא מבין יתעורר עליהן היותן סתומות מאד, והיות סגנון שלהן ומליצת לשונן משונה מכל וכל מסגנון ולשון נבואת זכריה שקדמו להן בספר, ושלא ידמו כלל גם לדברי מלאכי שבא אחריהן באסיפה. ושייכות אם כן לנביא בפני עצמו, שאין שמו נודע לנו. – ואם נשים עין בפירושי אלה הנבואות, נמצא, שכל גדולי המפרשים הקדמונים ז"ל, רש"י, הראב"ד מטוליטולה בספר קבלתו, הר"ד קמחי והראב"ע, כלם כאחד פירשו אותן, לפי פשוטן של מקראות, על דברי בית שני, וביחוד על מלכי היונים והמאורעות שארעו אותנו עמהם; אלא שקצתם ממשיכים בפתרונם ענין פרשיות ההם עד החרבן, וקצתם רק עד נצחון בני חשמונאי. ולדעתנו שאי אפשר לבארה כאן בפרטות, תמשך זאת הנבואה, כמה וכל כמה שיש בה משלים ורמזים מפרטי מעשים ומעושיהם, עד מלכות אנטיוכוס הגדול; הוא שנצח, בשנת מאה וארבע עשרה ליונים, את מצרים ומלכה,‏ תלמי החמישי עודנו נער. ומן אז והלאה באה ארץ ישראל תחת ממשלת מלכי היונים שבסוריא, תחת היותה מלפנים יותר מן מאה שנה תחת מלכי היונים שבמצרים; ענין ותמורה גדולה בקורותינו בזמן ההוא, המסופר ברמז גם בדניאל (י"א ט"ו): ויבוא מלך הצפון (סוריא)… וזרעות הנגב (מצרים) לא יעמודו… ויעמוד בארץ הצבי (י"א ט"ז) וכלה בידו, וכמבואר בשער בקצת רוחב.

ויראה מה שאמר "ורחבה" שהוא מורה על דבר אלקי, שהארץ הזאת מסוגלת למעלה אלקית. וזה נרמז בלשון "ורחבה", שאין צרות בדברים הנבדלים, רק הצרות בגשמים, שהם בעלי רוחק*, שאין גשם נכנס בגשם, ויש שם צרות, אבל הארץ היא אלקית, ואין בה צרות. ורמז בזה כי הארץ טובה לעניני העולם הזה, וזה שנזכר בלשון "טובה", "ורחבה" נאמר שהארץ טוב לעולם הבא. כמו שהפליגו חכמים ז"ל במעלת הארץ בעניני הגוף, בשבח פירות ארץ ישראל, וכל הדברים אשר בארץ. ויש בארץ ענין אלקי, והפליגו בזה (גיטין נז.), שנקראת "ארץ צבי" (דניאל יא, טז), שכאשר יושביה* עליה היא רחבה לכולם, כמו עור הצבי שמחזיק לבשרו. ואם אין יושביה עליה*, צרה. וזהו מעלה אלקית, שכאשר יושביה עליה יש בה ענין אלקי מה שראוי לה, והיא רחבה. ואם אין יושביה עליה, אין בה מעלה אלקית, והיא צרה.