בּוּקָ֥ה וּמְבוּקָ֖ה וּמְבֻלָּקָ֑ה וְלֵ֨ב נָמֵ֜ס וּפִ֣ק בִּרְכַּ֗יִם וְחַלְחָלָה֙ בְּכָל־מָתְנַ֔יִם וּפְנֵ֥י כֻלָּ֖ם קִבְּצ֥וּ פָארֽוּר׃
גן נעול
"ונבקה רוח מצרים בקרבו ועצתו אבלע" (ישעיה יט, ג). פירוש. מרוב המהומה והשיבוש, תהיה רוח מצרים "מבוקה ומבולקה".3נחום ב, יא וכבר אמרנו כי העצה [היא] ההסכמה אחר משפט השכל בין המחשבות המצטיירות בלב. ורוח האדם הוא המרחיב המחשבות, המעלם אל השכל והבינה בפלס ובמאזנים ולהבחין איזו מהן תכשר. ואחר שעלו כולם בפלס השכל יסכים האדם באחת מהן שנטו אליה שכלו ודעתו, והיא העצה. [ואם] רוח האדם נבוקה, ואין בכחו להרחיב המחשבות, הנה תִבָּלַע עצתו והסכמתו. ועל זה אמר "ונבקה רוח מצרים בקרבו" וע"י כן אבלע עצה ולא ידעו כדת מה לעשות לעמוד נגד חרב המלחמה. ויתנו עצה נבערה-מדעת, עצת טפשים. ולכן אמר אחר כן "אך אוילים שרי צוען, חכמי יועצי פרעה, עצה נבערה" (יט, יא). ואמר עוד "יי' מסך בקרבה רוח עועים" (יט, יד). כלומר במקום רוח עצה וכמו שאמרנו, תבוא בקרבם רוח עועים ותהיה עצתם נבערה מדעת. וזו מכה כפולה, כי מלבד שתהיה רוחם נבוקה, ולא יוכלו להסכים כהוגן, גם תבוא בם רוח עועים עצה בטרוף הדעת, וילכדו בעצתם, והבן.
דרוש
והראב"ע ז"ל (בהקדמה לתורה) התעצם בתמיה על המדרש הזה, כי אמר שאיך יפתח בבי"ת מפני שיש בה ברכה, הרי "בהו", (נחום ב, יא) "בוקה ומבולקה", וכן הרבה דברים הפך הברכה הבאים בבי"ת. ובמחילה מכבודו היה כלא הבין דברי חכמים אלה, כי הבי"ת* בעצמה היא הברכה מפני שהיא התחלת הרבוי, שהוא הוא הברכה. והמופת החותך כי עצם הבי"ת היא ברכה, במה שמספרה שנים, התחלת הרבוי, רוב מעוט שנים הוא. כי בלשון ברכה, אשר שרשה "ברך", כל האותיות יבאו במספר זה; אם הבי"ת באחדים, הכ"ף בעשיריות, הרי"ש במאות, הרי כי הבי"ת בעצמה היא אות של ברכה.