שופטים א:כא מחשבת ישראל: מורה נבוכי הזמן

בשנת מ"ח לחרבן, וטרכינוס עודנו מכין לעלות שנית לצבא בעבר הנהר, קמו היהודים היונים שבערי חוף אפריקא, וינקמו בצורריהם היונים היושבים עמהם בהרג רב ומבהיל, ושאריתם נסו לאלכסנדריא של מצרים; והיהודים הקמים, עם רב ועצום, עזבו משכנותם בקיריני ובערי אפריקא, ויסעו דרך מצרים. ובתוך כך קמו היונים והרומיים שבמצרים ועשו הרג רב ביהודים שבאלכסנדריא, וזו הריגת טורכינוס רשיעא באלכסנדריא, וחרבן האחרון לקהל הגדול שם המוזכר הרבה בתלמוד ובמדרשים, וביתר באור בברייתא (גטין נ"ז ע"א): תניא ר' אליעזר הגדול אומר שני נחלים יש בבקעת ידים, אחד מושך אילך ואחד מושך אילך וכו' וירמוז על הנילוס, ועל שפלת מצרים הנודעת בשם דלת"א. – ועוד‏ במקומות ביון בעסיא (אזיא הקטנה ובלשון המשנה מדינת הים), התקוממו היהודים במר נפש על צורריהם היונים ובנקם גדול, ואחר נפלו, עד כי כלתה הגליות היקרה ההיא של יהודים יונים כמעט לגמרי, ואכלה אותם ארץ אויביהם; אמנם יוצאי נוסעי קיריני וערי אפריקא הנזכרים, חלק מהם עברו לתימן ולאיים רחוקים וחלק מהם פנו ממצרים לארץ ישראל, והתישבו בגבול היותר דרומי של הארץ בהר יהודה ובהררי שעיר הסמוכים למדבר ערב; ואלו מושבות ישראל חפשים (והקרוב שהותחלו להתישב עוד בזמן הבית) והם הנקראים במשנה הר המלך, ובאגדה טור מלכא גם טור שמעון, אולי על שם הגבור לוקיאס מקיריני שהתחזק שם; ועל שם שמעון בן כוכבא שמלך אחר זה. – והנה בתחלת המרידה בקיריני באפריקא, מהר טרכינוס ושלח לשם חיל באניות תחת שר צבאו טוכבא, ונחפז לבוא שמה, וזה הנזכר באגדה בדרש על המקרא: ישא ה' עליך וגו' כאשר ידאה הנשר. ולאחר שענש שם דלת העם הנשאר, רדף אחר לוקיאס הגבור מקיריני בהר יהודה הנזכר. ואחר מלחמה עצומה, שלא נרשם סופה וכמה נמשכה, נצח טורכא, והגבור מת במלחמה, וזהו חרבן טור מלכא, הזכור באגדה דהנזקין היותו מקודם לחרבן ביתר, וגם הגבור הקירני מוזכר שם בשם בר דרומא. ונראה מאד שלא היה הנצחון מוחלט, ושלא יכלו הרומיים לכבוש אותם. ונשארו עוד שנות אין מספר בחירותם על הררם זה המפורסם במשנה ובאגדה באוכלוסין בכפרים וקריות אין מספר ומשם נמשכו ונסעו עד לאמצע ארץ ערביא הסמוכה, שאנו מוצאים שם קהלות רבות מישראל חפשים, ובימי מחמד חמש מאות שנה אחר אלו המאורעות, גם מצאנו רשום שהרבה חכמים מא"י נסעו לשם ומהם ר' עקיבא. ובאמרנו שלא יכלו הרומיים לכבשם, או גם שלא חששו להם כל כך, אין לתמוה על זאת לפי ענין המקום והזמן ההוא; שהרי גם הערביים הסמוכים וקרובים מאד, לא הביאו את צוארם לגמרי בעול רומי לעולם. – ונשוב לארץ עצמה למצוקותיה, שבה עלתה חמת הקיסר טרכינוס והתנכל בגזרות קשות, להעביר דתנו, ולא הניח לעם לשמור שבת ומועד ולמול את בניהם, ואת החכמים מנע מלעסוק בהלכותיהם ומלקבוע חדשים ולעבר שנים, והעמיד על כל זה שומרים, ופסק שכר למוסרים ומלשינים בזה. ויפה ראה העריץ שאין להאביד אומה זו כי אם ע"י הריסת תורתה, וחדש בזה מה שלא עשו מושלי רומי שקדמוהו, ולא עלה על לבם; ונמשך שמד זה של רומיים (בנגוד אל שמד היונים לאנטיוכוס, שהיה מאתים ושמונים שנה לפני זה) בשינוי לחוזק ולרפיון, אך לא בבטול לגמרי, כל ימי אדרינוס ועד אמצע ימי אנטונינוס הראשון, בכינויו החסיד. ובהמשך עת צרה ההיא הוחזק ישראל לנאמן לה', ובאו על אודות השמד ההוא, איך הראו בו נגד צורריהם עזוז נפשם ותוקף אמונתם וערמת לבבם, להסתיר מעשיהם כתורה, מעשים רבים ודבורים יפים מפוזרים בתלמודים ובמדרשות. גם הלכות כמה לפי צורך הזמן הקשה נקבעו אז, ונודעים במשנה בדבור, ובסכנה ובשעת הסכנה ובשעת הגזרה, והקורא המשכיל יבין במצוא הדברים למקומותם. ולנו רק להעיר על העולה מהם כי אז נחלק העם לחצי; קצתם נתנו נפשם על כל דבר גדול וקטן, ולא רצו לשנות (בכדי שלא יכירו בהם אויבים שהם יהודים, ויארבו ויעלילו עליהם אפילו שרוך נעל, שראום מחזיקים בדת יהדות), אלא קדשו שם שמים על הכל, וביניהם גם פחותים ועמי הארץ; וספרו חז"ל המשל בפיהם: או יהודי או צלוב, כלומר אין להם לבחור צד שלישי. ונאמר עליהם עוד: על מה אתה יוצא ליסקל? על שנטלתי את הלולב, על מה אתה יוצא ליצלב? על שמלתי את בני; וקצתם אמרו: שאין ראוי לאדם לאבד עצמו בידים, ויש להכנע מפני הגזרה ולהסתר כל מה שיוכל, ולהתחבא עד יעבור זעם, וכשלא יהי ביכולת יעבור על המצות; ובין אלו נמצאו גם גדולי חכמים, כגון ר' יוסי בן קסמא, שאמר בזה בדברים של טעם (שהשכל נותן משפטו איך לעשות בהם): אין האדם רשאי לסמוך על רחמים מן השמים (פעולת נס). אולם איזה מזה הכת הפריזו הרבה בפחד ובחסרון אומץ אמונה עד שמשכו גם ערלתם ע"י מעשה באיזמל, בכדי שלא יוכלו לבדקם בזה. אמנם האורבים והמסורות, נראה מברכת ולמלשינים גם מענין אלישע אחר, שלא היו רק מן המינים שיצאו מקרבנו לגמרי, וידעו בדתנו. ונראה ברור עוד שהיתה הטענה חזקה בין שתי הצדדים הנזכרים, ער שנמנו וגמרו באסיפה, שבכל המצות יעבור אדם ואל יהרג, ורק בשלש העבירות ע"א, ג"ע, וש"ד, יהרג ואל יעבור. והנפלא כי דומה לזה ממש קרה גם בגזרות ספרד. גם בענין הטענה גם בתכונות הצדדים. – – הגזרות הקשות הללו שהחלו משנת מ"ה לחרבן ואילך מררו עוד יותר את לבב העם; אכן נראה כי גברה עתה המחשבה והעצה למרוד, גם בין קצת החכמים וביחוד בין התלמידים והחברים, ויש זכר לדבר גם בתלמוד ובמדרשות, ד"מ: שנים עשר אלף תלמידים היו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפרוס (מפוזרים בכל א"י), וכלם מתו מפסח וער העצרת, (כלומר שעזבוהו כלם בזמן קצר לעת המרידה, ולבסוף ספו, תמו במלחמה), גם ספרו על הנערים הרבים שהיו בעיר ביתר, שהיו אומרים: אם יבואו השונאים עלינו במוכתבין הללו שבידינו, אנו יוצאין ומנקרין את עיניהם (דרך גוזמא), וכיון שגרמו העונות וכו'. גם נראה אמת שר' עקיבא רבם וגדולם, ידו היתה אתם בדחיקת הקץ ההיא (שכן מנו במדרש שני ראשי זמני דחיקת קץ, אחת בימי אלעזר בן דינאי, המסופר עליו למעלה, והשנית בימי בן כוזבא). וכי מסעותיו הרבים לערביא ולעבר הנהר ולגנזק שבמדי, היתה להן גם זו הכונה להשגת עזר מגליות הללו, הגם שאין על זה ראיה מבוארת בתלמודנו ואדרבה אמרו: שהלך בשביל לעבר שם שנים ולקבוע המועדים, שעל זאת הקפידו הרומיים הרבה אז וגם זמן ארוך אחר כן, למנעם מזה בארץ, בכדי להשיב כל ארצות ממשלתם לחשבון שנת יוליאוס שלהם; אמנם גם זה מוזכר מבואר לחכמינו, שכאשר עמד בן כוזבא לזמן מועט אחר זה, אמר ר' עקיבא "היינו מלכא משיחא" (פי' שקרובה עתו לבוא). ורבי שמעון בן יוחאי סיפר "רבי עקיבא רבי היה דורש דרך כוכב מיעקב דרך כוזבא מיעקב". והאמת הוא שרבי עקיבא לא נהרג עד לזמן מאוחר מחרבן ביתר, על לא שמרו הגזרה בלמוד ישיבת ובסמיכות חכמים, והרגוהו הרומיים אותו וקצת חכמים גדולים ערך עשרה בזה אחר זה, בחשבם שעי"ז יגיעו למטרת חפצם בהכחדת דת ישראל. ואיך שיהיה בזה, הנה זכרו סופרי רומי שעוד בשנה ההיא (מ"ב או מ"ו לחרבן) הקדימו קצת הגליל למרוד, ויך אותם שר הצבא קוויעטוס ויכניעם, ויהי לראש ולהגמון ביהודה. – בשנת מ"ח לחרבן מת טרכינוס במזרח, והתקסר אדריינוס והסיר את קוויעטוס ויהי להגמון אגיוס או טוניוס רופוס (ובגמרא בשבוש הסופר טורנוס רופוס); ומתחלה אמרו להשלים את העם ולהקל מעליהם כובד הגזרה, ונמצא זכר ורושם לזה במדרשי אגדה, באותן השאלות והספורים שהיו להקיסר ולהגמונו עם העם וחכמיו: אלא שכבר נגעו צרות השמד עד לב העם וביותר בין צעיריהם, ואין להשקיט האיבה הגדולה. ומשנת חמשים לחרבן נגלתה עצת המרידה לעין הרומיים, וספרו סופריהם, כי רופוס הכיר בה ע''י מה שראה, כי נעלמו ופסקו כלי קרב ונשק טובים, שהיו חרשי ברזל יהודים עושין בהם ומוכרין אותם לרומיים, ועתה לא מכרו להם רק מושחתים, והבין כי הקושרים אספו את כלי הזיין הטובים והסתירום למשמרת. וכאשר הודיע ההגמון זאת אל הקיסר, צוה לחדש קושי גזרות טרכינוס כמבראשונה. ובמשך עשר שנים הבאות חרש רופוס את ההיכל (ובחר יום חרבנו ט' באב לפי המוזכר במשנה תענית), היינו שהעביר את המחרשה על הר הבית לאות ולסימן, שלא יבנה עוד ויהי שדה ויער לעולם. ובירושלים, שהיתה בשממותה מימות החרבן, הושיב נכרים מחיל לגיונות רומי, באין רשיון לישראל ללכת שמה אפילו רק להתפלל. ונראה שבמשך זמן ההוא נחבש ר' עקיבא לבית האסורין, ונהרגו קצת ראשי החכמים, וקצתם ברחו לבבל או לעסיא. ובין הנמלטים רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הנשיאים, אם היו עוד בחיים אז, מה שאינו נראה כלל. והנראה לנו עוד שזה הומן שנקבעה בו תפלת נחם בבונה ירושלים, ושרק לאחר מיכן, אולי מימות רבנו הקדוש, פסקו מלאמרה בכל יום. וכמה היא תאניה צחה ואנחה מוצאת מעומק הלב, ואיך תובן לנו היטב כשנגבול חבורה ויסודה בנקודת זמן קשה ומלא תקוה זה שאנו בו. – עד בשנת ששים לחרבן נתעכבה המרידה מלפרוץ לפי שאז עבר אדריינוס פעם שנית במזרח, ויש זכר במדרשות גם לנסיעה זו; אולם כמעט חזר הקיסר לרומי, מרדו העם שביהודה ובדרום הארץ ברומיים, ועמדו על נפשם ועל תורתם מפני הגזרה בשנת ס"א לחרבן, ויהי להם לראש איש שמו שמעון כוכבא או בר כוככא ולא ידענו יחוסו של האיש הזה ומה שיחו מלפנים, גם לא אם היה בן או ממשפחת הגבור הקיריני הנזכר ששמו לוקיאס, שפתרונו אור, או אם כינה עצמו מעין שמו בר כוכבא בארמי; אך זה נראה ברור, שלבד אצל בני עמנו הסבו את שמו אחר‏ כן לשם בן כוזבא (כן הוא בלא יו"ד אחר הזיין בירושלמי ובמדרשות), ללעג כי נהיה למחסה כזב, ולא נודע שם זה לסופרי רומי, המזכירים אותו תמיד בשם כוכבא, וכן כהני הנוצרים הקדמונים שאומרים, שבאחיזת עינים הראה לפניו עיגול אש ככוכב. וכבר רמזנו ובארנו בהערות שלא החזיקוהו כלל למשיח, אך קוו ממנו שיחזיר להם חירותם ואיזו ממשלה כדרך החשמונאים; אכן יהיה המישר הדרך לפני המשיח מבית דוד המקווה. וכחו לא היה במעשה פלאים (וזה המרומז באגדה דסנהדרין), כי אם בגבורתו ובעזוז רוחו להרים יד ולמלוך, ובמרירות לב התלמידים שנאספו אליו לאלפים, והלהיבו את לב העם כלו, ויבצרו את הקריות הרבות בכל הר וגבעה, וישימו בהן נשק וזיין. ולמדו בני יהודה קשת, ומכל צד ופנה נופלים גדודים גדודים על הרומיים המפוזרים בארץ, והורגים בהם. ובזה חזרה שמירת התורה והשבת והמילה וכאמרם ‏בהלכה (ירושלמי יבמות‏ פ' ח', ויבמות ע"ב ע"א): הרבה משוכים היו בימי בן כוזבא ומלו, וזה על משוכי הערלה שהזכרנו למעלה. וכשגברה ידו עלה הוא והמורדים והעם אשר עמו לירושלים ולכדוה בקלות בשנת ס"ב לחרבן ובשנה השנית למרדם. ונראה שעתה קרא עצמו מלך, וזה לפי הדבור מלכות בן כוזבא הנמצא בברייתא, ולפי המטבעות שטבע, שהיה כתוב בהן שמו מצד אחד ומצד שני חירות ירושלים; זכרו מטבעות אלו במשנה (תוספתא מעשרות) בשם מעות כוזביות. ונמצאו מהם עוד היום למשמרת בידי אוספי מטבעות. ע"י כיבוש ירושלים חזקו ידי אשר אתו, ונהרו אליו מסביב חיל גדול ועצום, עד כי לא יכול רופוס ההגמון לעמוד בפניו כל מאומה. וספרו סופרי רומי בקוצר, שבזמן לא כביר היו תחת ממשלתו חמשים קריות מבצר ותשע מאות ושמונים וחמשה כפרים. – ממשלת בן כוכבא נמשכה עד בֹא יוליאוס סוירו, שר צבא לאדריינוס, שהיה בארץ בריטאניא ושלחו הקיסר ליהודה. גם בבואו לא נכבשה הארץ לפניו בפעם אחת, כי אם אחת אחת לכד את המצורות, וכשחזקה ידו במדינה בא על ירושלים ויצר עליה. וכנראה מדברי הסופרים היתה המלחמה קשה לפני ירושלים, ואבדו הרומיים הרבה מחילם, כי נלחמו העם במר נפשם; וכשלכדו הרומיים את העיר ויהרסו אותה, נאספו העם אל המבצר ביתר או ביתתר (וכבר חוינו דעתנו שהוא המבצר בית צור גבול אדום מפורסם מימי יונים) ובן כוכבא עודנו מושל שם ובמצורות שבהרים סביבותיה, ושר צבא רומי התאמץ ללכוד הארץ, ולבער המורדים מקרבה, והעם הנמלט לביתר רב מאד. ונודע המסופר לחכמינו כי שם נהרג רבי אליעזר המודעי, שהיה מגדולי רבותינו שבדרום מעיר מודעין מולדת בית חשמונאי (ושבחוהו חכמים בדרך צחות עדיין אנו צריכין למודעי), ונמלט גם הוא לתוך המבצר, והרגו שם זה שמעון המולך, לפי שחשדוהו להיות ידו את אדריינוס להסגיר אליו העיר. ונראה גם מדברי הסופרים שהקיסר בא בעצמו ליהודה לפני לכידת ביתר לבסוף ואחר לכידת המצודות מסביב לה נלכדה העיר כלה לפי מסורת חכמינו במשנה בט' באב, והשנה בבירור שנת ס"ה לחרבן, שתים שנים (ולנוסח אחר במדרשות שלש שנים) ומחצה, אחר מלוך שמעון בירושלים ובביתר, ועשרים שנה להתחלת המרידות של הפולמוס האחרון. – כפי מה שנוכל לשער מספורי האגדה, היתה ההריגה בישראל בכבוש ביתר עצומה ונוראה. וסופרי רומי אמרוּ בקצור,‏ שעל ידי מלחמה זו חסרו מעם היהודים חמש מאות אלף ושמונים אלף נפש, חוץ מן שבי גדול של מורדים ובלתי מורדים, שהובלו לארצות אירופא, ונדחו עד צרפת וספרד ואשכנז, ורובם נמכרו לעבדים. וכשפדאום גליות‏ ישראל שבארץ יון ורומי והמפוזרים מכבר בארצות אירופא, התישבו שם ולא חזרו עוד ליהודה. – העיר ירושלים בנאה אדריינוס מחדש לגמרי בשווקים ובהיכלות ובתי מקומות משחק על דרכי ונמוסי הגוים, עד כי חלפו פני העיר וגם קצת מקומה נשתנה מלפנים; בהר הבית נטעו יער צומח עצים, ובתוכו הקימו פסל תמונת אדריינוס; את איש ישראל לא נתנו ליכנס בעיר, ועוד ציירו בשער תבנית חזיר לחרפתם; ובלי ספק עזבוה ישראל מאליהם, לפי ששבה עתה עיר נכרי אשר לא מבני ישראל, כמו שהיתה קודם שכבשה דוד (שופטים א'), וכמו שהיה שמה מלפנים יבוס, כן נקראה עתה על שם משפחת אדריינוס איליא, ולא חזרה לשמה ירושלים עד במלוך קסרים נוצרים כמאתים וחמשים שנה אחר החרבן. וגם במשניות ותלמודים ומדרשות לא בא ממנה שום זכר וספור ענין מימיהם. – והנה אף בכלות המרידה עמדה הגזרה בקושיה עוד איזה זמן לא נדע כמותו, ובו נהרג רבי עקיבא במיתה אכזרית, ורבי יהודה בן בבא על הסמיכה לחכמי הדור הבא, ור' אלעזר בן שמוע; ואך את זאת ידענו שהמציק לנו בחמתו מת שלש שנים אחר כן בשנת ס"ח לחרבן; ושלזמן מה נתרצו הנוצחים לתחנוני דלת העם הנשאר ביהודה, והרשו להם ליתן הרוגי ביתר לקבורה. ובירושלמי הדבור: עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו. ונראה ברור שמן אז גם הגזרה הוקלה אחת אחת עד שבטלה, ושעל זה העזר הדל והנכאה, שלא היה דומה כלל להפורקן שאחר שמד יון, קבעו החכמים מטבע ברכה מיוחדת בשם ברכת הטוב והמטיב, לברך על הרעה בהקלותה כשם שמברכין על הטובה בבואה, ומתפללין בשתיהן לעתיד לבוא, וזהו ששנו חכמים במקומות רבים, ברכת הטוב והמטיב ביבנה תיקנוה, יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, תפשו בלשונם החסד הראשון של מושליהם. וטעם קביעותה בברכות המזון אחר בונה ירושלים, בכדי שתהא הודאה על הכוס על הטבת מעמרם, ובכדי לנחם את העם על אבדן תקותם ברעה אשר מצאתם. ולדעתנו נוסח ברכה זו כפי מה שהיא בידינו, נשתנה הרבה ממה שהיתה בשעת תקנתה, כמו שיש לחלק כמעט בכל הברכות, בין הנוסח שהשתנה ברב או במעט, ובין המטבע והטופס הקבוע ועומד. – ואף גם זאת בא הדבור לקדמונינו: באותה שעה נגדעה קרן ישראל, ועוד אינה עתידה לחזור עד שיבוא בן דוד; הרגישו ז"ל שבזה המאורע הרע ומר בתחלתו ובסופו‏ כבר נגדעה לארץ ועולל בעפר קרן עוזם לכל ברכת טובה זמנית ורוחנית, שהן תבאים צריכים לאומה להיותה גוי שוקט בנחלתו; ועל כן חדלו מלהתאמץ עוד בתקוה, לשוב לקדמותם ע"י מה שיתפשו איזה ממשלה בארץ, כמו שבארנו היות הדבר עד הנה; וזה גם טעם הכנוי פולמוס האחרון, ולזה יוגבל גם לנו נקודת זמן זו, שבה גלה שאר יקרנו לימים רבים ונוטל כבוד מבית חיינו המדיניים לעתים רחוקות, לתשלום מועד שני של נפילת פלאים, שהתחילה, כמו שזכרנו למעלה, במות אלכסנדרה אשת ינאי; ולפי זה יהי המשך מועד זה במאתים ועשר שנה. – ובזה יתמו גם דברי שני השערים האלה שכללנו בהם שני מחזורי עתים גדולים, בכל אחד שלשה מועדים, לצמיחה ולפרי שלמות, ולכליה והפסד. ולא נוכל עתה להשלים הספור והמדרש בדורות שלאחריהן, הגם כי הקורות הבאות אף הן סובבות בכללותן על הציר הזה, לפי מחשבתנו; אך בהבדל לבד, שהמועדים ארוכים יותר בגבוליהם ומשונים הרבה בתכונותיהם, ורוח אחרת אתם לכל דבריהם. ונרמוז בזה, שהתחילה צמיחה שלישית בימי האַנטונינן בשלהי השמד הנורא הנזכר, ויש לרבותינו בזו ההתחלה ברייתות יפות, איך נתכנסו מתחלה ביבנה ואח"כ על זמן מסוים לאושא שבצפון הארץ, ועשו בה תקנות טובות לפי צורך הזמן, ודלות מעמד האומה שנשארה כאוד מוצל מאש; ואיך חזרה הישיבה והנשיאות לזרע הלל על מכונתה, באופן שהנשיא וחכמי חבורתו עמדו תמיד למגן גם אצל השרים (אנטיפוטא) שבקסרי, גם במסעים מיוחדים לרומי לעת הצורך, וכמו שבא על זה הרבה ספורים בתלמוד ובמדרשות. גם הדבור (מגלה י"א ע"א) לא מאסתים וכו' להפר בריתי אתם בימי רומיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי הדורות, ומועד עוז ותגבורת שלישית התחיל סביב לשנת ת"ק לאלף החמישי, בשָגדלו הישמעאלים והצליחה והחכימה מלכותם למאד ומן אז עמדו גם בתוכנו גאונים גדולים, סופרים חכמים ומליצים, ועושי חיל וגדולה בכל פנים עד להפליא; ויתכנו גם בזה דברי מדרש, נעים לשמוע ונחמד להשכיל,‏ שרשמנוהו בראש השער על זמן בֹא המקדונים לאסיאה, על שאתה מחדשנו בבוקרן של מלכיות אנו יודעין שאמונתך רבה לגאלנו. – ובא אחר הזמן הגדול הנזכר מועד שלישי לירידה וחשכת ליל עצום בברקי נוגה מועטים, מאז נאספו אל אבותם הרב והרמב"ן ז"ל, ונתחדשו בתחלת אלף הששי שמדות וגירושין וצרות אין מספר, שתכפו והתמידו עד אחר שנת ת'. והדרישה בכל אלה מעולה ויקרה למען נחכם באחריתנו, ועוד בה לדורשים מקום רחב ידים להתגדר בו.