שמות יד:יג מחשבת ישראל: עקידת יצחק, גבורות השם וגן נעול

(התר ספק א') הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי לפי שעד עתה מתחלת העשרת הדברים ועד הנה לא דבר עמהם רק בדברים אנושיים אשר בינם לבין עצמם. ומהדברים אשר בינם ובינו ית' לא דבר כלל אדרב' הקל עליהם באומרו (שמות כ׳:כ׳-כ״א) לא תעשון אתי אלדי כסף ואלדי זהב לא תעשו לכם מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך את צאנך ואת בקריך בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. כמו שנתבאר. לפיכך סדר לפניהם בסוף זה המעשה ממה שצריכין שיזהרו בו ביראתו ועבודתו וזה בהראות להם עוצם התועלת אשר יגיע אליהם בזה. וצוה שיאמר להם בשמו הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי. (א) והכוונה כיון שחרדתם מאד מהראותי עליכם בכבודי ובעצמי עד שאמרתם ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות אנכי אעשה כדבריכם ואנהיג אתכם ע"י מלאך שאשלח לפניכם כבראשונ' שנאמר (שם י"ג) וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה, ונאמר (שם י"ד) ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם. ובקבלה (ישעיהו ס״ג:ט׳) ומלאך פניו הושיעם והוא ענין ההשגחה המיוחדת להם המכונה בלשון פנים שעליה אמר (שמות ל"ג) אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה כמו שיתבאר שם בעזרת האל. ושעל יד המלאך ההוא ישמרם בכל אשר יתהלכו גם יביאם אל מחוז חפצם. השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו הזהיר אותם שלא יקלו בכבודו לומר שהוא שלוחו ואינו כמותו כי הוא כדאי שישמרו מפניו ושיזהרו בו שלא יגרמו שימירהו להם באחר שלא יאות להם כמוהו (א) כי זה לא ישא לפשעכם לבד אבל ימחול ויעביר החטא לגמרי. כי מהמבואר לבעלי השכל כי נשיאות החטא אינו סליח' ומחיל' גמורה כי אם אריכות והמתנה מהעונש מזמן לזמן כמו שאמר (שם ל"ד) נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה כי על כן מהר שם משה לומר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך אדני בקרבנו וסלחת לעונינו ולחטאתינו ונחלתנו כמו שיתברר אמתתו במקומו יפה והוא אומרו בכאן כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו וחותמו בידו וכל מה שיעשה עשוי. ובעלי הקבלה יאמרו כי באומרו כי שמי בקרבו ירמוז אל השם אשר שמו נקרא עליו והוא שם א"ד הנזכר בכתוב ובמקומות אחרים אשר יתאמת הענין מאד מהם כמו שיבוא שם בעזרת האל. ועל דרך הפשט יאמר כן כלפי מה שאמר ראשונה (שם כ') בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך הודיעם כי זהו אשר יזכיר את שמו עליו בהיות שמו בקרבו אשר יברכם על ידו: כי אם שמוע תשמע בקולו וגו' יאמר ולא תחשבו כי בשלחי אתכם מלאך אני מסתיר פני מכם כי אני תמיד עיני פתוחה עליכם ובעניניכם ואם שמוע תשמעו בקולו ועשית כל אשר אדבר אותך עכשיו שתצטרך לעשותו מיד תמיד אני עצמי אהיה עמכם ואיבתי את אויבך וצרתי את צורריך (ב) ולא תהיה ברכה זו קלה בעיניך כי זאת הראויה לך יותר מזולתה לעת הזאת. כי ילך מלאכי לפניך והביא' אל האמורי והחתי והפריזי והכנעני החוי והיבוסי והכחדתיו כמכחיד אויבים ושובר צוררים (ג) ואחר זה ביאר מה שאמר עליו ועשית את כל אשר אדבר שתלה בו הענין והוא מה שאמר לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבותיהם ועבדתם את י"י אלהיכם וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך. כי כל מה שבא מזה בעשרת הדברים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ולא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי י"י אלהיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי הכל נאמר להם בתורת חירות וחפשיות מהם ומעבודתם כמו שפירשנו היטב. אמנם עכשו זרזם ממנו בתורת איסור חמור שהן צריכין לשמור מאד מהעבודות הנכריות ולכוין כל עבודתם לשמו יתעלה אשר הוא יספיק צרכיהם בעניינים ההכרחיים מפרנסתם ומבריאות גופותיהם וקיומם ומכלל הן אתה שומע לאו. ועוד שבשמירתם בזה ימשך מה שאמר להם אם עשית את כל אשר אדבר ואיבתי את אויבך וצרתי את צורריך והוא מ"ש את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם אשר תבא בהם ונתתי את כל אויבך אליך עורף ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך. והנה היה צורך האזהרה הזאת גדולה לפי שלא אגרשנו מפניך בשנה אחת אבל ההכרח יביא לגרשם מעט מעט פן תרבה עליך חית השדה מכ"ש לפי הרחבת גבולך שיהיה מים סוף ועד ים פלשתים וגו' ורבה העזובה. וא"כ הזמן יהיה נמשך הרבה. ואם תחטאו לבלתי שמור את אשר דברתי לכם ותכרתו להם ברית ולאלהיהם יהיו לכם למוקש כמו שאמר בסוף והיה אשר תותירו מהם וגו' והיה כאשר דמייתי לעשות להם אעשה לכם: והנה אחר שהשלים כל מה שדברו השם לאמר לבני ישראל מהמשפטים והמצות אשר דבר עד הנה ייחד האמירה אל משה במצות מיוחדות אליו ולזה אמר ואל משה אמר עלה אל י"י אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים וגומר. (ד) ולדעתי זהו המאמר עצמו שנאמר קודם העשרת הדברות לך רד ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו וגו'. שאמרנו שלא הספיק לאומרו עד שפתח השם יתעלה אנכי י"י אלהיך כמו שהוכחנו שם על פי המדרש ועכשו חזר לומר אותו פעם אחרת. או שכוונת הכתוב באומרו ואל משה אמר עלה אל י"י הוא לרמוז אל מה שנאמר לו כבר עלה אל י"י וגומר. והנה במאמר הזה סדר מחיצותם במדרגותיהם שאם הורשו לעלות לא הורשו לעמוד במחיצתך ולא זה במחיצת חברו: ויבא משה ויספר לעם את כל דברי י"י מעליית היחידים ומהמשפטים ושאר המצות אשר קבל עד עכשיו ועל הכל אמרו כל אשר דבר י"י נעשה אם ליזהר מלפרוץ ואם לעשות משפטיו ואם לשמור מחטוא בעמו עבודות אלהי העמים וכו': כי היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וידענו כי כל הדברים האלה אשר אתה מדבר דברי י"י הם באמת כמו שבקשנו לדעת אותו מתחלה ואותו נעשה. וכאשר שמעו וקבלו נאמר ויכתוב משה את כל דברי י"י. שאלו לא יקבלו למה יכתבם: וישכם משה ויבן מזבח תחת ההר וגו'. וישלח את נערי בני ישראל ויעלו וגומר. היותר קרוב בזה שבחר מהבכורות בחורי חמד שלא טעמו טעם חטא וילדים שאין בהם כל מום רע להקריב את קרבן אלהיהם והוא מה שכתבו הרמב"ן ז"ל: ויקח משה חצי הדם וגו'. על חלוקת זה הדם דברו חז"ל נפלאות כי המה ראו כן תמהו איך היה איפשר לצמצם חצי הדם שוה בשוה דרך לקיחתו בשחיטת הקרבן שהרי לא יתכן שחלקו במד' במשקל. ובצדדים שמצאו לזה הפליגו לדבר בשבחו של משה בכל צד מצדדי הפעולות האינושיות ואמרו (ויקרא רבות פ"ו) וכי מנא ידע שהוא חצי הדם רבי יהודה בר רבי אלעאי אמר הדם הזה נחלק מעצמו. דבי ר"ש תנא בקי היה משה וחלקו. בר קפרא אמר מלאך ירד מן השמים בדמות משה וחלקו. רבי נתן אומר הדם הזה מעשה נסים נעשו בו חציו אדום וחציו שחור. ר' יצחק אומר בת קול יצאה ואמרה עד כאן חצי הדם. והנה כוונת אלו החכמים לפי אומד דעתי תתבאר בפרשת פקודי על מאמר כיוצא בו שער נ"ז ב"ה. והנה כוון בחלוקת זה הדם לחצאין שוים בתכלית השווי לפי שהוא דם ברית נחלק בין שתי הכתות חציו על המזבח וחציו על העם ועל דרך שנאמר במראה הנבואה (בראשית ט״ו:י׳) ויבתר אותם בתווך כדי שיהא ברית שוה ביניהם ולזה נאמר ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת י"י עמכם אמנם בין שחיטה וזריקה נאמר ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר י"י נעשה ונשמע: (ה) וכבר פירשנו בשער מ"ד כוונתם באומרם נעשה לבד ולמה הקדימו נעשה לנעשה ונשמע. ועכשיו בדברינו אשר בשער הוספנו ביאור על המצא שלשה החילופים באלו המאמרים והם ענינים מעולים נשתבחו בהם ובבחינתם אלו השלמים שהגיעו בשעה קלה לתכלית הבחינה וההכרה ששמוהו במציאתו שלמי החוקרים אחר רוב הענין והטורח: ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וגומר. ואל אצילי בני ישראל וגומר, הנה חז"ל (ויקרא רבות פ' כ') והמפרשים כולם דברו באלו הכתובים ומהם שדרשום לשבח לומר שהשיגו אלו השלמים שם מראות אלהים ומראה כמראה אשר ראה יחזקאל כמו שנאמר שם (יחזקאל א׳:כ״ו) כמראה אבן ספיר דמות כסא. וגם במאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו חמרו שלא הרסו אל ה' ולא חטאו ולא נתחייבו אל שליחותם יד. ויש מהם שדרשום לגנאי לומר שהשיגו השגות קצרות וחשבום לשלמות וטעו בענינים שיזדמן כן לבעלי החקירה ושלזה אמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ומזה הדעת הרב המור' פרק כ"ז מחלק ראשון. ותמהנו מאד שהרי נאמר ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וע' מזקני ישראל ויראו את אלהי ישראל וגו'. והנה נכללו כלם במראה זו:

ועתה אחר שנתיישב כל זה נבוא לתשובתו של משה על שבושו בענין המקנה באומרו גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות וכו' וגם מקננו וכו' להיות הראוי שיהפוך את דבריו לומר מקננו ילך עמנו וגם אתה תתן בידינו וגו'. ועוד שלא נמצא שנתן זבחים ועולות כדבריו כמו שאמרנו בספקות והוא מגונה שיבואו דברי הנביא לריק: (יא) ואני אומר שהוא עליו השלום הרגיש בפרעה שהיה קוהה את שיניו על הזביחה לה' מתועבת מצרים. ולזה אמר לו קודם לכן (שמות ח׳:כ״ה) רק אל יוסף פרעה התל לבלתי שלח את העם לזבוח ל"י. ולזה כשאמר לו עכשו רק צאנכם ובקרכם יוצג השיב לו לא די שנלך לנפשנו כאשר דברת אלא שגם אתה תתן ותכין בידינו זבחים ועולות ממקננו שאתה חשבתו כשלך ועשינו לי"י אלהינו בהודאתך כלומר כי תועבת מצרים נזבח לפניו בהסכמתך. וגם במה שאמרת שאין הכוונה לאלהינו בלתי על גוייתינו אין הדבר כן כי גם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד וגו'. ואחר שאמר שלח עמי ויעבדני הרי המקנה בכלל כי ממנו נקח וגו' ולפי שלא נדע עד היכן תגיע העבודה לא תשאר פרסה: (ה) ויחזק י"י את לב פרעה ולא אבה לשלחם ויאמר לו פרעה לך מעלי וגו'. וענין זה החוזק לא היה רק מה שחשב בלא ספק שמשה היה בודה מלבו דברים אלו שהוא חדשם עכשיו ולא מאת י"י היתה זאת כי לא עלה על שום דעת שיצוה אליהם להביא המקנה לפניו לחוג את חג י"י עד בלי השאר פרסה אלא שהשליח התל במלכו ובאלהיו: (יב) ולזה חרה אפו עליו וא"ל לך מעלי השמר לך אל תוסף ראות פני וגו'. כלומר אחר שעשיתי כל מה שעלי לעשות למלאת את מצות דבר י"י אלהי ישראל ואתה מוסיף דברים אשר לא צוה ולא עלה על לבו הרי נתחייבה בנפשך והותר דמך אצלי אם תוסיף: (יג) וכמה יתברר זה במה שאמר בסוף קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל וגו' כדברכם גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם. על הענין הראשון אמר כדברכם שכן היו נוהגים לומר תמיד והיא היתה הכוונה ביניהם. אמנם על הצאן והבקר אמר כאשר דברתם כלומר שהוא מה שדברו באחרונה כמו שהבין הוא מדבריהם: ויאמר משה כן דברת וגו'. דבר יציב ונכון דברת כי באמת אין מהראוי לכבדך עוד לראות פניך: ולהצדיק דבר נביאו היה דבר י"י אליו במקום ההוא עוד נגע אחד אביא על פרעה כדי שיודיענו טרם צאתו. והעיר את אזנו שכבר הגיע העת שעליו אמר בשעת השליחות הראשונה ושאלה אשה משכנתה. ולזה אמר דבר נא באזני העם ירצה שידבר עכשיו מה שאמר לו ראשונה ויתן י"י את חן העם וגו'. גם האיש משה גדול מאד כי הכל סיוע לדבר השאלה וכבר כתבנו שם שלא היה בזה שום גנאי. ויאמר משה כה אמר י"י כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וגו'. ומת כל בכור וגו'. אחר שבא פרעה לכלל דעת כי י"י אלהי ישראל אלהי כל הארץ יקרא ולא נסתפק לו רק אם היה השליח נאמן בשליחות הזה הפרטי או אם בדהו מלבו. מה לעשות עוד כי אם להביא הסימן המיוחד אל השליחות עצמו ביחוד כמו שאמר מתחלה בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך ומעתה לא יוכל להכחיש: (יד) וזהו טעם ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג י"י כל בכור וגו' שנראה בפי' שהיא המכה המיוחדת לקושי השליחות וכאלו לא היה שם זולתה. אך ראה נא איך כלל כל ענייני שלשת הסימנין הנזכרים במכה הזאת העשירית עם הענין המיוחד בה שהוא מכת בכורות כמו שהיה המנהג בכל הסימנין אלא שהיו העניינים בכאן על צד יותר נפלא מבראשונות והוא דבר שיאות שימצא כן במה שהוא תשלום הענין הזה הנפלא וסיומו שיוכללו בו כל דברי השליחות שאמר (שם ה') כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחוגו לי במדבר. וזה כי הענין המיוחד בסימן הראשון אשר בו נתבאר מציאות הש"י הוא לבראת בריאות חדשות שהוא ענין מיוחס לו ית' עם ההתפארות הזמני שנתגלגל במכת הצפרדעים והוא מה שנמצא בכאן עם המכה הזאת הנפלאה המיוחדת לו התפארות הזמן כמ"ש כה אמר ה' בחצות הלילה אני יוצא וגו' ומת כל בכור וגו'. ונאמר ועברתי בארץ מצרים וגו', וכמה דקדקו חז"ל לייחס לו ית' זה הענין הנפלא באומרו (מכילתא בא פ"ז) אני ולא המלאך אני ולא השרף אני ולא השליח אני ה' אני הוא ולא אחר יבוא ביאורו בשער ל"ח ב"ה. וגם שההתפארות הזמני היא קביעות זמן יותר דק מכל הקביעות הקודמות. והענין המיוחד בסימן השני הוא ההפלאה כמו שנתבאר ועליה אמר בכאן ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה וזו היא הבחנה יותר עצומה וכמו שאמרו חז"ל (ב"מ ס"א:). אני הוא שהבחנתי בין טפה של בכור וכו' וכן נאמר אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל. ונאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. והענין המיוחד בסימן הג' הוא אשר כמוהו לא הורגל להיות כאשר נתבאר והוא מה שאמר בכאן והיתה צעקה גדולה במצרים אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף. הנה שכלל שני העניינים מהעבר והעתיד כמו שהיה הענין בסימן ההוא כי בראשונה מהמכות אמר אשר לא היה כמוהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה ובשנייה הוסיף לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן. והנה שהוא מבואר שהסימן הראשון לקח ענין אחד. והשני לקח הענין ההוא והמיוחד אליו. והשלישי השני' הראשונים והמיוחד אליו. והמכה העשירית לקחה השלשה העניינים הקודמים והמיוחד אליה והוא מה שיאמת הדרך אשר דרכנו בו מלבד שאר ההכרחיות אשר הכרחנו לפי דרכנו: והנה אחר שהשלים לו דבר המכה המסיימת חזר להשלים תשובתו על אומרו אל תוסף ראות פני ואמר וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם וכו' ירצה אני לא אוסיף עוד לבא אליך. ואולם אתם תשובו ותבואו לבקש פני על זה בבקשה ותחנונים ואח"כ אצא ותתקיים גזרתך לא בי לבדי כי בכל העם אשר בארצך כי כלנו נקיים מה שאמרת אל תוסף ראות פני. ועל גזרה זו שגזר משה נאמר להלן (שמות י״ד:י״ג) כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ועם זה יצא מלפניו בחרי אף ולא חשש לרצותו כי ראה כי כלתה אליו הרעה וממהר האלהים לעשותו. ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים ומשה ואהרן וגו'. (ה) ויחזק ה' את לב פרעה וגו'. לפי שכבר יראה מפרסום אופני זה השליחות וסרבנות פרעה והתוליו כי כהתל באנוש יהתלו בו ושכבר נתאוה בו ובכזביו פעמים ח"ו לזה טרח וכתב בסוף כלם מה שהודיעו הש"י למשה בתחלה כי הוא ית' אשר יסבב שלא ישמט אליהם פרעה לסבת רבות מופתיו כלומר שהמופתים ההם עצמם היו ענין סרבנותו כמו שפירשנו כבר ושכן נמשך המעשה כי משה ואהרן עשו כל המופתים האלה לפני פרעה באופן שנשאר לו תמיד דבר שיפקפק בו ויסרב בשלוח העם בתואנת אמתת הדבר ההוא שמפקפק בו ושעל זה האופן היה מה שהחזיק הש"י את לבו לבלתי שלחם עד הנה. והנה אחרי כן באה פרשה בפני עצמה להורות מעשה אלו הדברים המיועדים במכה הזאת העשירית כמה שנא' אחר פרשת החדש אשר ראינו לחלקו לדרוש בפני עצמו פרשת ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור וגו' ובה באה ההודאה השלמ' באומרו קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם וכמו שכבר ביארנוהו ואמר וברכתם גם אותי. כי אחר שהמקנה היה מוחזק בידו ובדעתו הנה הנזבח ממנו לה' ראה שיקחהו לברכה מאתו: (טו) וישא העם את בצקו טרם יחמץ וגו'. הנה הם ודאי עשו עיסותן מצות כמצותן. אמנם לפי שיראה שנתעכבו בידם כדי חימוץ ועוד. העיד הכתוב כי נשא העם את בצקו טרם יחמץ ושהוליכו אותם צרורות בשמלותם על שכמם וכל עוד שהתעסקו בהם לא החמיצה והוא מה שהעיד הכתוב אחרי כן ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ. אלא שאם יאמר אומר ומי הכניסם לזה הדוחק יעזבו העיסות ההנה במצרים ויעשו אחרות כתקונן אמר כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה ירצה הוצרכו לאפות הבצק אשר הוציאו ממצרים אשר לא חמץ ולא חזרו אחר בצק אחר כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתעכב לעשות צדה אחרת והנה יש בכתוב שתי עלות לשני עלולים והפירוש נכון. והנה לפי שיש בענין הזה צד נס שבו נתקיימה המצוה הזאת בתחלת' כיון רבן גמליאל (פסחים קט"ז:) לצרף אותו בטעמה לומר מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק כו' כאלו הנם ההוא קיים מאמר המצוה הזאת בראשיתה ומשם ואילך קיימו וקבלו היהודים את אשר החלו לעשות וכוונתו גם היא נכונה: או שיהיה מאמרו דרך דרש לומר שזכו לאכול מצה של חירות על שם שלא הספיק שאור שבעיסתן להחמיץ עד שנגלה וכו' וכמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבות פ' ל"ב) שלא שינו את שמם ולא גילו את מסתוריהם וכו' וכמו שאמר עוד (בהגדה) ואלו לא הוציא הק"בה את אבותינו ממצרים עדין אנו ובנינו וגו' וסמך אותו למקרא הזה ואיך שיהיה המשיך הענין ואמר כי בכל החפזון ההוא לא הפסידו כלום שכבר היה להם פנאי לעשות כדבר משה וישאלו וגו' וי"י נתן את חן העם וגו' וכבר כתבנו טעם וינצלו את מצרים: (טו) וסמך לזה ומושב בני ישראל אשר ישבו לומר שאע"פי שגורשו ממצרים על זה האופן מהמהירות וגם שלא היו שם כי אם רד"ו מהשנים הנה בעבור זה לא ישוב דבר י"י אחור אשר דבר (בראשית ט״ו:י״ג) גר יהיה זרעך בארץ לא להם שהרי יש לו יתבר' דין וחשבון או חשבונות רבים בהם יוכל לכוין הזמן כמו שירצה עד שכבר יחשוב מעת הבשורה או זולתו עד שצדק באומרו שהיו במצרים כל הארבע מאות שנה ועוד שלשים והם דרכי י"י וחסדיו עם אוהביו ושומרי בריתו כי על כן אמרו ז"ל (שמות רבה פ' ב') יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו (תהילים ק״ג:ז׳) והוא אומרו ז"ל (בהגדה) שה"בה מחשב את הקץ לעשות מה שאמר לאברהם אבינו וכו': והנה בזה נשלם מה שראינו לבארו בעניינים החמורים האלה אשר בהם נודעה גבורתו ועוצם יכולתו של אלהינו עם יושר דרכיו וצדקתו הנורא ורב טוב וחסד לכל בית ישראל אשר גמלם ברחמיו להורידם למצרים לקבל עול השיעבוד וההכנעה על השיעור ההוא העצום תחת יד פרעה מלך עז וקשה כדי שיבינו וידעו מה טוב ומה נעים עבוד את י"י כמו שאמר שמעיה הנביא (ד"ה ב' י"ב) וידעו עבודתי ועבודת ממלכות הארצות וכבר כתבנו זה הענין בתחלת פירוש ואלה שמות שער ל"ד ויבא עוד בשער מ"ד ב"ה. והוא מה שא"ר יהודה בעל הסימנין הנזכרין ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל (שו"חט תהלי' ק"ה) כי השם ית' באהבתו אותם לא מנע מהם הירידה לשם באחד מאופני ההשגחה אבל העבה את החבלים וכפל אותם עד שעשה אותם עבותות וסבות חזקות לרדתם שם כדי להמשיכם ג"כ בחבלי אדם ובעבותות אהבת עבודת האל יתברך אל טוב ההצלחה האמיתית הצפונה לעבדיו ובני בריתו. וכבר נתבאר זה המאמר בשער ל"א והתהלה לאל אשר עזרנו אמן:

וכמו שתמצא שההפכים יוצאים זה מזה בעבור שההפכים משלימים אל הכל, כך יש להם חבור יחד מזה הטעם עצמו. וזאת הסבה שהיו ישראל יושבים במצרים, אומה שהיא הפך להם, כמו שהתבאר, ואברהם באור כשדים. אמנם התיחסות זה מצד הפועל, שהוא הכל, ויבא ממנו הכל, ולכך הם מתיחסים, אבל בעצמם הם נבדלים. ולכך בהוית הפכים אלו דווקא יש להם חבור ביחד, כמו שהיה לישראל כאשר היו מתהוים במצרים, שהם הפכים להם. וכן אברהם נולד באור כשדים, שהוא הפכי לו, ויצא אברהם מתרח. ואחר כך היו נבדלים זה מזה, במה שהם בעצמם נבדלים בתכלית. ולפיכך אמר (שמות יד, יג) "לא תוסיפו לראותם עד עולם" במה שהם נבדלים זה מזה. רק לענין הוייה שיהיו הם לעם ישראל, יש להם חבור, כמו שהתבאר למעלה, כי יש התיחסות בהוייתם יחד, ובעצמם הם נבדלים. וכן אברהם, אחר שנולד באור כשדים אמר* לו (בראשית יב, א) "לך לך מארצך וגו'".