תהילים עד:ח מחשבת ישראל: מורה נבוכי הזמן

כבר ספרנו, כי עזרא הסופר בשובו מבבל, קבץ כל כהני העם ושריו וגדוליו ויכרתו ברית לפני האלהים, וכתבו כתב אמנה ובאו על החתום, ללכת בדרכי התורה ולגדור פרצות הזמן ההוא. – והנה קראו חכמינו לאספה הנכבדה ההיא, בשם כנסת הגדולה, וקבלו מאבותיהם, שהיו בין הכל בעת ההיא מאה ועשרים זקנים, ובהם כמה נביאים עוד, ושנשארה כנסיה זו קבועה איזה דורות, והנפטרים לחיי עד, נשלמו תמיד עם חכמים סופרים תלמידי עזרא וחבורתו הראשונה, ושנמשכה בזמן עד שמעון בן חוניו השני, אחרון לסופרים וראשון לשוני ההלכות (ונבאר כל זה בשער מסורת תושבע"פ). והנה נקראת כנסת זו לחכמים בשם הגדולה לגדולת מעשיה, ורוב תקוניה להעמדת התורה והאמונה על מכון חזק ונאמן (סימן ו'). מפעולות טובותיה הראשיות, שתיקנו לקרות בשבתות ובמועדים (ואחר זה כשנקבעו בתי דינין, גם בימות הדין ב' וה'), פרשיותיה של תורה בצבור, בכנסיות שקראו להם בתחלה בתי הועד, וכלשון המקרא מועדי אל בארץ (תהלים ע"ד ח), ובימים האלה תרגמו הסופרים את התורה להמון העם בלשונם הארמי גם פרשוה. וזה מה שכתוב מבואר על עזרא וחבריו הסופרים ראשוני הכנסיה, ויקראו בספר, בתורת האלהים, מפורש ושום שכל, ויבינו במקרא. הכוונה שמתחלה הקריאו את העברי אחר תרגמוהו בשפתם, שהיתה אז מכבר ארמית, ולבסוף פרשוהו להבינה ענין המקרא וטעמיו. וע"י תקון גדול זה פשט המדע בעם, והצליח בידם ג"כ, להרבות תלמידים מובהקים לסופרים. – חוץ מן הפירוש בתורה, למדו והורו לעם החקות וגזרות ותוספת מצוה, וסמכו בזה כידוע, על הכתוב ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי. כמו שסמכו בתקנות חדשות שלהם על המקרא: שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. וזה המפעל נמצא מפורש בכתובים, כגזרת הרחקת הנשים הנכריות וכתקון קרבן העצים וכדומה. – עוד מפעולותם בעם, קביעות בתי דינין של שלשה ושל עשרים ושלשה בכל עיר ופלך לדיני ממונות ולעונשין, וקבעו להם ב' וה' מימות השבוע, שהיו ימי השוק והקבוץ בערים, לימים מיוחדים לדון בהם, ולשופטים למדו המשפט, ואיך להתמתן ולחשוב בדיניהם, הכל בשביל להציג בשער משפט אמת מבורר וגלוי, ופעולה זו נכללת ברשיון המלך אליו: ואנת עזרא כחכמת אלהך די בידך, מני שפטין ודינין די להוון דינין לכל עמא די בעבר נהרה לכל ידעי דתי אלהך ודי לא ידע תהודעון, ובכתוב: כי עזרא הכין לבבו וגו' לעשות וללמד בישראל חק ומשפט. – ובזה יובן היטב המשל שבפי חכמי הבנסיה שהזכירו במשנת אבות: הם אמרו שלשה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה. הכוונה כי שלשת פעולות התיקונים האלה שמו להם הסופרים אנשי הכנסיה לקו ולמשקולת במעשי חייהם נגד ישראל⁴כך היה דרך החכמים הקדמונים לתקן להם משל או איזה משׁלים קצרים וכוללים ולהרגילם בפיהם, בכדי שיהיה למנהג ולמדה בהשתדלותם במעשה ומקרי חייהם; ועל כן ממורגלי משׁלים אלה, נוכל לשפוט על הרוב על מעשי החכם שבפיו היו; וכן להיפוך שעל פי מעשי חכם הנודעים לנו ממקום אחר, נוכל לבאר משלים סתומים קצת בעצמם של החכם ההוא ודע זה.. ומפעולות הגדולות והקדושות של אנשי הכנסיה בינם לבין עצמם ובין תלמידיהם היא, שקבעו ביחוד בתי ועד לחכמים. ראשית הקמת בית הועד לחכמים כבר הראינו הרמז עליו מן הכתוב (נחמיה ח'): וביום השני נאספו וגו'. ובימי יוסי בן יועזר, זמן המלחמה נגד היונים, כבר מצאנו שם זה כנודע לכל: יהי ביתך בית ועד לחכמים. ושם היו סופרים וכותבים ספרי תורה לצבור וחומשין ליחידים ושאר כתיבות קדש, בכתב אשורי, שנתחדש להם אז, תמורת הכתב הישן העברי שנעזב. ולאחר שספרו ומנו כל מלה בחסר ומלא בשקידה נפלאה וברוה"ק שנחה עליהם, ותער רוחם בפעולה יקרה זו, והותחל אז בקביעות המסורה, שקראוה סיג לתורה (שמירת הנוסח על אמתתו וטהרו). ויותר מזה העידו קדמוני חכמינו בברייתא היקרה של סדר תורה‏ נביאים וכתובים שנשאר לה שם וזכרון בגמרתנו (י"ב טו), שאיזה מספרי קדשנו, אנשי כנסיה זו בדורותם היו הראשונים לכתוב אותם בקשור ותיקון ועל הסדר שהם עתה בידינו; והם: ספר יחזקאל, ספר תרי עשר, ספר דניאל, ומגלת אסתר (סימן ז'). וכאשר נשלמו להם הכתיבות הפרטיות לספרים, עשו בעלי הכנסיה ברוח קדשם החלוקה השלישיה הנפלאה. היינו במה שיסדו וכללו שלש מחלקות בספרים לענין ולקדושה: תורה, נביאים, כתובים. וכל ספר שלם וחתום מכבר, או מגלת ספר הנמצא בידיהם, כל דבר נבואה או ספור קורות: או שירי הודות והלל ותפלה או משלי חכמה ומוסר, את הכל סדרו לפי מחלקותם הנזכרת, כפי מה שהורם רוח קדשם, לתת כל ענין במחלוקה השייכה לו לפי ענינו ומדרגתו בקדושה, (ד"מ ספורי הקורות מזמן בית ראשון שמו במחלקת הנבואה, אך רות ודברי הימים בין הכתובים; מעוט הנבואה לעתיד שבחבקוק וזולתו ליתן להם מקום בין הנביאים, וחזיונות דניאל לעתידות רחוקות הושמו בין הכתובים), באופן שעם החלוף בשלשת המדרגות לקדושה ולפרסום בצבורים, שב כל הנמצא כתוב בידיהם מזמן משה רבינו ע"ה עד היום ההוא לאגודה אחת קדושה בכללותה, שכתבוה יושר, וסיימוה וחתמוה אז אגודת כתבי הקדש, הגם שלא ניתן רשות לגוללם ולתופרם כאחת במגלות, כי אם המחלקות כל אחת לבדנה, וכמובא בתלמוד (כ"ב י"ג ע"ב). והיתה כוונת רוח הקדש בזה, שלא להוסיף יותר ספרים, מסורים לעם בחיוב הקבלה והקדושה, כמו שבא במקרא: דברי חכמים וגו' נתנו מרועה אחד ויותר מהמה בני הזהר וגו'. (וכן פירשוהו חז"ל) ואף לא להוסיף על המחלקות עוד מדרגה רביעית לקדושה ולקבלה בפרסום, וכמו שדרשו חכמינו המקרא: הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, שלישים ולא רבעים (מגלה ז' ע"א, עיין בזה הערה צד 47). וכל המעשים הגדולים הללו, האסיפה לספרים, והחלוקה והאגודה, והחתום, נעשו ברוח שנחה על האנשים הקדושים ההם וביד השם שהיתה עליהם חזקה מאד בכל משך זמן הכניסה. ואין ספק שבלא רה"ק אין כח ואפשרות כלל לבצע זה המעשה הגדול (סימן ח'). ויסדו עוד לפי קבלת חכמינו (עיין פסחים קי"ז ע"א ומגלה י"ז ע"ב) מטבע ועיקר התפלות וברכות קדושות והבדלות שהם בידינו, בשפת קדש נמלצה וחודרת אל הלב עם רוב פשיטותה, כפי ערך הזמן והאנשים, שבעבורם חוברו. – ועוד‏ לא הספיקו להם כל אלו המעשים הגדולים, אלא שבכל שבעה הדורות של משך הכנסיה, דקדקו הרבה בכתובי המצות כולן, עשין ולא תעשין, ופירשום והגבילום באופני קיומם, ויחוד עשייתן, ושיעורי החיוב והאזהרה בהן, והכל עפ"י הקבלות שבידיהם מכהנים ונביאים מורי התורה מלפנים, וכמו שאמרו: ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, ועפ"י עומק ורוחב ידיעתם בלשון, כי עדיין היו קרובים לזמן שהיתה שפת התורה שפה מדוברת. ופעולתם בזה הוא הנכלל לחכמינו ז"ל בשם כולל: דברי סופרים, ויתבארו הדברים באורך בשער תושבע"פ אי"ה, ושם יבואו הראיות מפוזרים מזה המאמר, וכאן אי אפשר להאריך יותר.