תהילים עד:ט מחשבת ישראל: גן נעול ודרוש

והנה דִבֶּר משה דברים אלו לישראל באותו הלשון עצמו שיאמרו העמים זה אל זה. והנה כל מה שדברנו מסכים עם המציאות המפורסם. כי בהיות ישראל שרויין אל אדמתם הולכים בתורת ה', וביניהם אנשי אלהים אנשי מופת, נלוו עליהם רבים מן העמים בשם ה'. כי בחנו וידעו כי תורת ישראל ומנהגיהם לבדם אמת. ובחדרים הסמוכים תמצא בענין זה ראיות ברורות מכתבי הקדש. וכאשר חטאו ישראל וגלו מעל אדמתם ונפלה עטרת ראשם, ואין עוד אתנו נביא ויודע עד מה⁵מליצה ע"פ תהלים עד, ט ונתקיים בנו (דברים לא, יז) "והסתרתי פני מהם" וגו' וכיוצא מן הקללות המיעדות שפלותינו, ושלא תֵרָאֶה כבוד ה' עלינו, סרו המופתים הנאמנים המעידים על התורה הקדושה שהיא לבדה עליונה, ודרכי חכמת השם ב"ה. כי הנפלאות הקדומות לא יאמינו [בהם] הדורות האחרונים, ואם יאמינום יאמר שבטל זיו התורה הזאת, וְחַדָשָׁה מקרוב באה מן השמים. ולכן קמים בכל דור ודור מתחכמים מכל העמים ושולחים לשונם לחלוק על חכמי ישראל ומנהגיהם ונתחלל שם שמים, ועונותינו גרמו כל אלה. ומידינו היתה זאת לנו. בושנו מאד ונכלמנו. עד ישוב ה' לרחם עלינו ויַראנו נפלאות כימי צאתנו מארץ מצרים. אז יבושו כל חכמי הגוים ממועצותיהם, וידעו כי יש אלהים בישראל, ושאין חכמה ובינה במציאות רק חכמת התורה. ובהגלות דבר זה הגלות גמורה ע"י מופתים גדולים, יִוָדַע לכל שוכני ארץ האמת הברור, ויתנו כבוד לתורה. על העת ההיא נאמר (צפניה ג, ט) "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם יי' לעבדו שכם אחד". ואילו שמרנו מצות ה' בימי שלוָתנו כבר היה מקויים הדבר הגדול הזה כי גדול הוא מאד, ואליו כִוְנָה החכמה העליונה. כי (תהלים קמה, ט) "טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו". והוא עצמו ענין הכתובים האלו שצוה לנו לשמור ולעשות דברי התורה הזאת. שלפי הנראה דבר לטובתנו, שעל ידה נהיה גדולים וחשובים בעיני העמים, שיודו כולם כי אנחנו לבד גוי גדול חכם ונבון. וכן אמת. אבל יש "תפוחי זהב במשכיות כסף".⁶משלי כה, יא ועיקר הכונה על כלל העמים שישובו כולם ליראה את השם כעמו ישראל לעבדו שכם אחד, ושיכנסו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, לא בעבור טובות העה"ז, רק בעבור שיתברר להם קדושת התורה ואמתת חקיה ומשפטיה. ואשרינו אם אנו גורמים זה בקדושתנו ובלכתנו בדרכי התורה. וכדרך אברהם אבינו ע"ה שנאמר עליו (בראשית יב, ה) "ואת הנפש אשר עשו בחרן". ודי בזה:

וכבר אמרנו בהקדמתנו כי אין מזיחין את האדם מדברי אמת ויושר, ומכל שכן דבר שהחוש והעינים מעידים. אלא שהותרה הרצועה בעוונותינו הרבים, ובמקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לשום אדם. ואליכם אישים אקרא (משלי ח, ד), ולפני כל אשר תורת אלקינו בלבבו, וחס על כבוד השם יתברך ותורתו, אשתטח ואקוד אפים ארצה, תעמדו נא בפרצה זאת והושיענו, כי באו מים עד נפש (תהלים סט, ב), טבענו ביון מצולה באנו במעמקי מים ואין מעמד ושבולת שטפתנו (עפ"י תהלים סט, ג). כי בארצות אלה פנה הוד התורה זיווה והדרה, ואין עוד אור בשמים (עפ"י יחזקאל לב, ח), כי חשך העולם מן התורה, ובטל אור יקרות (עפ"י זכריה יד, ו). אוי לנפשנו כי גמלנו רעה, ומה נעשה ליום פקודה, בבואנו לתת דין וחשבון לפני דורש ומבקש עלבונה של תורה, שאנו מניחין ועוזבין תורת אמת, והולכים דרכי עקלקלות, דרך אשר לא גבלו ראשונים גם האחרונים. ואנשים אשר פתח הבית החמרי הזה הוכו בסנוורים, שהיה להם לראות הנגלה לעינים, שכל הולכי דרך עקום ומקולקל הזה, המתעתע את האדם מדרכי החיים לדרכי המות, אם נמצא בם חכמה ומשא ומתן של הלכה כאשר היה לפנים עיקר התורה בארצות אלו, ומימיהם היו שותים בצמאה* (ב"מ פד:), כרש"י ובעלי תוספות ותלמידיהם ז"ל, מי יוכל לספור, מחול ירביון (תהלים קלט, יח), דור אחר דור עד עתה, שהיו מלאי מצות ותורה כרמון (עפ"י ברכות נז.). ועתה בעונותינו הרבים נפשנו יבשה אין כל (במדבר יא, ו), נהפך הגלגל, ואין אתנו יודע עד מה (תהלים עד, ט), הכל בסבה זאת. שכאשר הם* בכחם, ובגבורת אנשים היו, היה להם ללמוד תורה. אבל הם מכלים* ימיהם בדברים שאין בהם ממש (-האלו-), ולא מלאו כריסם מן התורה, "חלק לבם עתה יאשמו" (הושע י, ב). כי כאשר באו לעת זקנותם, והיו רוצים לעזבם, הם ערומים וחסרים מכל, ומקוים בהם (משלי א, כח) "אז יקראונני ולא אענה ישחרונני ולא ימצאונני".