בראשית ה:ב קבלה: פרדס רמונים, זוהר חדש, תקוני הזהר וספר הבהיר

ובמקום אחר אמר כי מסטרא דאדם עליון ואדם תחתון שהם שתי חכמות נקרא אדם כשהוא מיחד אדם עליון חכמה עם אדם תחתון מלכות והוא בסוד י' עלאה וי' תתאה ו' באמצע המייחדם וזהו סוד הא. ונקרא התפארת אדם הגנוז על שם שהוא גנוז ונטמן בסוד הדעת. ומוכח בזהר בפרשת תזריע (ד"מח) כי אדם משובח מאיש והכריח שם הענין בארוכה כי שם אדם משובח משם איש. והטעם כי באדם נכללים המלכות עם התפארת זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם (בראשית ה ב) שלימא דדכר ונוקבא. ואיש הוא זכר לבדו כמו שיתבאר בערכו בעזרת השם. ובזוהר פרשת בראשית (דל"ד) פירש הרשב"י ע"ה כי אלף של אדם רמז לכתר עליון בבחינתו העליונה הנעלמת, ומ"ם סתומה בבינה בסוד מ' דלמרבה המשרה (ישעיה ט ו), והד' במלכות. נמצא לפ"ז שהת"ת כולל שלשה מדות אלה והוא תואר משובח מאיש כי תיבת אדם ג"כ מורה על יחוד המלכות כדפירשנו. ובענין פנ"י אדם. רבים הסכימו פנ"י אד"ם בת"ת ופני נשר במלכות. ובתקונים נמצא הפך הענין הזה כי עקר פני אדם הם בחכמה והוא האדם העליון והמלכות פני אדם התחתון. ואין פני אדם בתפארת כלל אלא פני נשר וכבר אפשר שיהיה פני אדם בתפארת על דרך שפירשנו באדם שהוא על ידי חכמה וענין זה יתרחב הביאור בספר אור יקר בס"ד:

שלמים פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (פנחס דף רנ"ו) שהמלכות נקרא שלמים מטעם שהיא משלמת לחשבון ע"ס והיא משלמת לחשבון ד' אותיות שבשם והיא משלמת את הת"ת להיותו נק' שלום כדכתיב זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם (בראשית ה ב). אתתא פלגא דגופא הוי. ובזהר פ' ויקרא (דף י"ב ע"ב) פי' הרשב"י ע"ה וז"ל ושלמים אחידן במצות עשה ובמל"ת בהאי סטרא ובהאי סטרא, וע"ד איקרי שלמים. ורזא דמלה ויעקב איש תם כתרגומו גבר שלים, שלים לעילא שלים לתתא עכ"ל. ולפי הנראה מדבריו כי הת"ת נק' שלמים מפני שהוא עושה שלום בין החסד והגבורה. אמנם נדקדק לשון המאמר שאמר תם כתרגומו שלים ושלים פי' שלם. ושלם לא יצדק אלא השלם מכל הצדדים, אם מצד שלא תחסר נקבתו, ואם מצד שצריך שיהיה בעל הקצוות שאל"כ לא יקרא שלם כדפי' בשער המכריעין בפרק ז'. ונמצא שבלשון שלמים נכלל היותו כולל ההכרעה וג"כ יחודו עם השכינה שהיא חציו כדפי'. ועוד כי עיקר ההכרעה הוא ע"י יחודו עם המלכות. מטעם כי החסד מים קר ולח, והאש גבורה חם ויבש, והת"ת רוח חם ולח מיחד החסד והגבורה מצד ההפוך האחד שהוא משוה החום מצד הגבורה והלחות מצד החסד. אמנם היבשות והקרירות לא יתיחדו אם לא ע"י המלכות שהוא העפר קר ויבש, ועל ידה ישתוו הקרירות שמצד יסוד המים חסד, והיבשות שמצד יסוד האש גבורה, כדפירשנו בשער המכריעין. וע"י כך יוכרח שאין הת"ת מכריע בעצם אם לא ע"י המלכות בהיותה מתיחדת עמו. ועתה לא יקרא הת"ת שלמים לבדו, ולא המלכות לבדה, אלא בהיותם מיוחדים. ובזה יובן לשון רבים שני שלומות, שלם מצד הרוח, שלם מצד העפר. ובזה נדע חילוק שבין שלום לשון יחיד שהוא הת"ת לבדו, ובין שלמים לשון רבים ת"ת ומלכות:

דָּרַךָ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, רַבִּי רַבִּי, כַּמָּה רָזִין סְתִימִין כְּלִילָן הָכָא. פָּתַח וְאָמַר, (בראשית ב׳:כ״א) וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן. כַּד בְּרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם קַדְמָאָה, דּוּ פַּרְצוּפִין בְּרָאוֹ, וַהֲווּ מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא בְּלָא פֵּירוּדָא. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דִּכְתִיב, (שם ה) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, בְּלָא פֵּירוּדָא, וְלָא כְתִיב בְּרָאוֹ, אֶלָּא בְּרָאָם.