עמוס ט:יא קבלה: פרדס רמונים, קל"ח פתחי חכמה, זוהר חדש ותקוני הזהר

וענין סמך הוא כי המלכות שהיא סוכת דוד הנופלת בגלות ואין לה קימה עד ישקיף וירא ויגיע ההיא שעתא דתתקיים קרא דכתיב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת (עמוס ט'). ודקדק מלת נופלת לשון בינוני במשקל פועלת נוקמת. והכוונה שלעולם נופלת מפני שהשפע ההוא כל עוד שזמן החורבן נמשך ואין בו החדוש הוא כמשל זרע הגנה הנזרעת מאליה שאם לא יחדשוהו יתקלקל ח"ו. ולכן אין לך יום שאין בו קללה מרובה מחבירו יען כי תשש כח הנקבה ח"ו וזהו הנופלת. ומפני כך צריכה אל סומכים שלא תפול מכל וכל.

ושורש זה בישראל הוא מה שכתוב, "נפלה ולא תוסיף קום", וכתיב, "אקים את סוכת דוד הנופלת", והיינו כשנפלה כנסת ישראל, היה לפי הענין שלא גילה עדיין המלך העליון את כבודו כראוי, שהוא עיקר ההנהגה. אלא בזמן שהיתה מזדמנת ליגלות - היו דברים אלה שהיו. והנה לא רצה הקב"ה להחזיר אותם למה שהיו לבד, שר"ל שיקומו הם מנפילתם, אלא היה רוצה להביא מציאות חדש להם, שעל ידו יהיו הם מתוקנים.

תָּא חֲזֵי, כַּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא זַמִּין לַאֲרָמָא יְמִינֵיהּ עַל כּוֹלָא, בְּיוֹמֵי דִמְשִׁיחָא, בְּהַאי מִשְׁחָא טָבָא. מַאי כְּתִיב. (עמוס ט׳:י״א) בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפָלֶת. הַאי יוֹם הַהוּא לָא יְדַעְנָא מַאן הוּא. אֶלָּא דָּא יוֹמָא קַדְמָאָה, יְמִינָא דְאַבְרָהָם, דְּזַמִּין לְאַתְעָרָא לְאַקְמָא לָהּ מֵעַפְרָא.