איוב מא:כד מדרש: פרקי דרבי אליעזר

הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ? אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה, אֵין לוֹ אֶלָּא עֲפָרוֹ מִשֶּׁלּוֹ״. אָמַר לָהֶם: ״מַה שֶּׁאַתֶּם כֻּלְּכֶם מְקַלְּסִים אוֹתִי בָּעֶלְיוֹנִים, הוּא מְיַחֵד אוֹתִי בַּתַּחְתּוֹנִים. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא יְכוֹלִים אַתֶּם לַעֲמֹד וְלִקְרֹא שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּרִיּוֹת שֶׁבָּרָאתִי?״ וְעָמְדוּ וְלֹא יָכְלוּ. מִיָּד עָמַד אָדָם וְקָרָא שֵׁמוֹת לַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה״. וְכָאן, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שָׁבוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם. אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: ״אִם אֵין אָנוּ בָּאִים בְּעֵצָה עַל אָדָם זֶה שֶׁיֶּחֱטָא לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ, אֵין אָנוּ יְכוֹלִין בּוֹ״.