אסתר א:יב מדרש: ספרי דאגדתא, מדרש שכל טוב ואסתר רבה

[אסתר א, יב] ותמאן המלכה ושתי. למה עשה לה הקב"ה כך, בשביל שלא הניחה לאחשורוש ליתן רשות לבנות בית המקדש, אמרה לו מה שהחריבו אבותי אתה מבקש לבנות, ולא הניחה לו. ד"א למה עשה לה הקב"ה כך, היא בת בלטשאצר, והיאך נטלה אחשורוש לאשה, אמר רב אותו הלילה שנהרג בלטשאצר, והמליכו לדריוש כשנפלה המנורה והוציאה מוחו של בלטשאצר, והיו מסובין שם כורש ודריוש, אמר לו דריוש לכורש עמוד וטול מלכות שאתה ראוי למלכות, שהיה דניאל אומר לך שאתה נוטל את המלכות, שהיה כורש באאפיקון של נבוכדנצר, והיה דניאל שואל בשלומו בכל יום, עד שאמר לו כורש לדניאל היצרת לי, ולמה אתה שואל בשלומי, שאם ישמע המלך ויהרגך, א"ל עתיד הקב"ה ליתן לך מלכות, שכבר נתנבא ישעיה עליך שתמלוך ותתן רשות לבנות בית המקדש, שכן הוא אומר כה אמר ה' למשיחו לכורש וגו' (ישעיה מה א), מפני זה אמר דריוש לכורש עמוד וטול מלכותך, א"ל כורש לא כך אמר דניאל [פרס] פריסת מלכותך ויהבת למדי ופרס (דניאל ה כח), מאחר שנוטל מדי את המלכות אחר כך מולך פרס, והיה דריוש מדי, וכורש פרסי, שכן הוא אומר ודריוש מדאה (קיבל) [קבל] מלכותא (דניאל ו א), ויש אומרים אביו היה מדי ואמו היתה פרסית, וכשהמליכו את דריוש אותו הלילה היה מיסב במקום שהיה בלטשאצר מיסב, ונפל עירבוביא בביתו של בלטשאצר, שהיו אלו הורגין, ואלו היו בוזזין, ושתי הייתה בתו, והיתה נערה, והיתה ראתה הבית מעורבבת, ורצתה לבין המסובין, שהיתה סבורה שאביה קיים, ובאתה לחיקו של דריוש, סבורה שהוא אביה, וחמל עליה, והשיאה לאחשורוש בנו, והקב"ה אמר והכרתי לבבל שם ושאר נין ונכד (ישעיה יד כב), לפיכך נעשה לה כך, כדי לקיים דיבורו של הקב"ה, וכשאמר לה ליכנס, אמרה איני נכנסת, ותמאן המלכה ושתי, התחיל המלך אומר מה אתון אמרין שיעשה לה.

[אסתר א יב] ותמאן המלכה. שלחה לו דברים שנוגעים בלב, אמרה לו מה נפשך אם רואין אותי כעורה, הרי אתה מתגנה בי, ואם רואים אותי יפה, יתנו עיניהם להרוג האיש ההוא, ומקלקלין בי, [רמזתו לא נרמז עוקצתו לא נעקץ], שלחה לו אי טפש יצא לבך מיינך, דע שאני בת בתו של נבוכדנצר, שהיו מלכים ורוזנים עשויים מרמס לפניו, ולא היה האיש ההוא קומיס איסתבליאות של בית אבא, וספין בקורסין לרוץ לפני מרכבתו, קטידיקון של אבא לא נידונו ערומים, דכתיב באדיין גוברייא אילין כפיתו בסרבליהון (דניאל ג כא). מיד.

[אסתר א יב] וחמתו בערה בו. אמר רב חנינא באותה שעה רמז הקב"ה למלאך הממונה על החימה, א"ל חות ומתח קיטומי לזרוק גפן באתונא, א"ר יוחנן כל אותן שבע שנים משנהרגה ושתי עד שנצלב המן היתה חמתו בוערת בו. מתיבי הא כתיב כשוך (אסתר ב א), כשוך ולא שוך שכיכה ולא שכיכה, וכיון שנצלב המן וחמת המלך שככה.