וַתִּיטַ֨ב הַנַּעֲרָ֣ה בְעֵינָיו֮ וַתִּשָּׂ֣א חֶ֣סֶד לְפָנָיו֒ וַ֠יְבַהֵל אֶת־תַּמְרוּקֶ֤יהָ וְאֶת־מָנוֹתֶ֙הָ֙ לָתֵ֣ת לָ֔הּ וְאֵת֙ שֶׁ֣בַע הַנְּעָר֔וֹת הָרְאֻי֥וֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ מִבֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וַיְשַׁנֶּ֧הָ וְאֶת־נַעֲרוֹתֶ֛יהָ לְט֖וֹב בֵּ֥ית הַנָּשִֽׁים׃
ספרי דאגדתא
[אסתר ב, ט] ויבהל את תמרוקיה ואת מנותיה לתת לה. והביא לה תכשיטין ומאכל משלחנו של מלך. ואת שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך, וישנה ואת נערותיה, ושינה לה מכל הנשים, ומתנות נתן לה כשם שנטל בנימין אבי אביה מן יוסף אחיו משאות יותר מכל אחיו, כך נשתנה לה, שנאמר וישנה ואת נערותיה לטוב בית הנשים, ואעפ"כ לא טעמה כלום, אלא משלה, ולא משלחנו של מלך, כשם שלא טעם חנניה מישאל ועזריה מפת בג המלך נבוכדנצר.
ספרי דאגדתא
[אסתר ב, ט] לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן. מהו הנמצאים, אותם שאכלו הסעודה יצומו, וגם אני ונערותי אצום כן ובכן אבא אל המלך אשר לא כדת, ואע"פ שאני מתה עליהם הם עמי, וכדיי שאהרג עליהם בעולם הזה ויהיה לי חלק לעוה"ב.
מדרש שכל טוב
אז נבהלו. אין בהלה אלא עניין האדם שעומד השקט ופתע פתאום הוא נכלם ובוש או נבעת או מתפחד מפני חבירו, וכה"א ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו (בראשית מה ג), וכתיב המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו (תהלים מח ו), ודומה לדבר ויבהילו להביא את המן (אסתר ו יד), וכן ויבהל את תמרוקיה (שם ב ט), כיון שנסתכל בה מיד נשאה חן בעיניו ופתע פתאום הבהיל תמרוקיה ולקחה באונס ובושה מפניו, וכן והפקדתי עליכם בהלה (ויקרא כו טז), וכל דומיהן. ולמה נבהלו אלופי אדום, לא בשביל ארצם שמא יקחוהו מידם, שהרי ירושה היא להם, דכתיב ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו (יהושע כד ד), אלא אמרו עכשו באין ישראל עלינו ומעוררין עלינו מדון ומריבה שבין אבינו לאביהם, שנא' וישטום עשו את יעקב (בראשית כז מא), ובאין ובוזזין את נכסינו: