במדבר כז:טז מדרש: תנחומא בובר, שיר השירים רבה, מדרש תנחומא ומדרש אגדה

וידבר ה' אל משה לאמר פינחס בן אלעזר וגו' (במדבר כה י יא). ילמדנו רבינו הרואה בני אדם משונים כיצד מברך, [כך] שנו רבותינו הרואה הכושי, ואת הגיחור, ואת הלווקן, ואת הקיפח, ואת הבוהקנים, ואת הננס, ואת הדרקונוס, אומר ברוך משנה את הבריות, הרואה [את הקטוע], את הסומא, ואת מוכה שחין, אומר ברוך משנה את הבריות דיין האמת, אימתי בזמן שהיו שלימין ונשתנו, אבל אם היו כן ממעי אמן, אומר ברוך משנה הבריות, הרואה בריות טובות, ואילנות טובות, אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שככה ברא לו בעולמו, אבל אם ראה אוכלוסין של בני אדם, אומר ברוך חכם הרזים, כשם שאין פרצופותיהן שוין זה לזה, כך אין דעתן שוה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפניעצמו, וכן הוא אומר לעשות לרוח משקל (איוב כח כה), משקל של כל אחד ואחד, תדע לך שהוא כן, שכן משה מבקש מן הקב"ה בשעת מיתה, ואומר לפניו רבונו של עולם גלוי לפניך דעתו של כל אחד ואחד מהם, ואין דעתו של זה דומה לדעתו של זה, ובשעה שאני מסתלק מהם בבקשה ממך אם ביקשת למנות עליהם מנהיג, מנה עליהם אדם שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו, מנין ממה שקראו בענין יפקוד [ה'] אלהי הרוחות לכל בשר וגו' (במדבר כז טז).

[יפקוד ה' אלהי הרוחות] (שם). זש"ה האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני (ישעיה מה יא), משל למה הדבר דומה, למלך שנשא אשה, והיה לו שושבין, כל זמן שהמלך כועס על אשתו, השושבין מפייס ומתרצה המלך, בא השושבין למות, התחיל מבקש מן המלך, א"ל בבקשה ממך תן דעתך על אשתך, א"ל המלך עד שאתה מצוני על אשתי, צוה לאשתי עלי, שתהא זהירה בכבודי, כביכול כך אמר הקב"ה למשה, עד שאתה מצויני יפקוד אלהי הרוחות לכל בשר, צוה אותם עלי, שיהו זריזין בכבודי, מה כתיבלמטה, וידבר ה' אל משה לאמר, צו את בני ישראל [ואמרת אליהם] את קרבני לחמי לאשי וגו' (במדבר כח א ב).

רַבִּי בֶּרֶכְיָה פָּתַר לָהּ בִּקְרָיָה הָדֵּין (במדבר כז, טז): יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת, יִפְקֹד ה', אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְאַתָּה מְסַלְקֵנִי מִן הָעוֹלָם הוֹדִיעֵנִי מִי וָמִי הָרוֹעִים שֶׁאַתָּה מַעֲמִיד עַל בָּנֶיךָ, הֵיכָן פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל דָּבָר כָּן, הַגִּידָה לִי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֻמָּה שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֻמָּה שֶׁנָּתַתִּי נַפְשִׁי עָלֶיהָ, אֵיכָה תִרְעֶה, בִּימֵי מַלְכֻיּוֹת. אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם, בְּשִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת. שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה, רַבִּי עֲזַרְיָה אָמַר שַׁלָּמָה, שֶׁא אֵעָשֶׂה לְמָה בְּעֵינֵי חֲבֵרֶיךָ עַל עֶדְרֵיהֶן, חִלּוּל שָׁמַיִם בַּדָּבָר, בָּנֶיךָ בְּצָרָה וְעֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ בִּרְוָחָה. אָמַר רַבִּי יוּדָן בַּר סִימוֹן שֶׁלֹא יְהוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים טָעַת מִדַּת הַדִּין, הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְשָׁחֲטָן בַּמִּדְבָּר, וּשְׁחָטָן בַּמִּדְבָּר, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (במדבר יד, יז): וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר. וְרַבָּנָן אָמְרִין שֶׁלֹא יִרְאוּ בָנֶיךָ שֶׁצָּרָתָן צָרָה וְיִטּוּ מֵאַחֲרֶיךָ וְיִדְבְּקוּ בְּעֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ, הָאֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים צד, כ): הַיְחָבְרְךָ כִּסֵּא הַוּוֹת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, משֶׁה אַתָּה אוֹמֵר לִי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ, חַיֶּיךָ אִם לֹא יָדַעְתָּ סוֹפְךָ שֶׁיֵּשׁ לְךָ לֵידַע, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים א, ח): אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים. דָּבָר אַחֵר, אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים, הַיָּפֶה שֶׁבַּנְּבִיאִים, הַמְעֻלֶּה שֶׁבַּנְּבִיאִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר יִרְמְיָה, לָמָּה נִמְשְׁלוּ הַנְּבִיאִים בְּנָשִׁים, לוֹמַר לָךְ, מַה אִשָּׁה זוֹ אֵינָהּ מִתְבַּיֶּשֶׁת לִתְבּוֹעַ צָרְכֵי בֵּיתָהּ מִבַּעְלָהּ, כָּךְ הַנְּבִיאִים אֵין מִתְבַּיְּשִׁים לִתְבּוֹעַ צָרְכֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִן אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.