במדבר ל:ד מדרש: אוצר מדרשים, ספרי זוטא, מדרש תנחומא ומדרש אגדה

י״ט) שלשה טכסים (מינים) יש בזבחים: שלמי תודה, נדבה, ונדר, ונקרבים על שלשה דברים: על לשעבר, ועל דבר העומד, ועל לעתיד לבא. זבח תודה נקרב על הודיית עסק טוב שכבר בא עליו, לכן נקרא שמו תודה, שהוא מהלל ומודה ומברך את המקום על הטובות שקיבל הימנו. וקרבן תודה חביב לפני המקום, שנאמר זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי (תהלים נ׳ כ"ג), לפיכך אתה מוצא אותה מלאה מכל דבר כסעודה מלאה. כל מאכל יש בקרבן תודה: חלות, חלות לחם חמץ, לחם מצה, יש בה שמן, ויש בה רקיקין. שלמי נדבה נקרבין על כל דבר טוב שאדם מתנדב מלבו. אבל קרבן נדר נקרב על הרבה דברים: הנזיר מקריב קרבן נדר, והנשים שאסרו איסור על נפשן בבית אביהן או בבית בעליהן, כמו שנאמר ואשה כי תדור נדר וגו׳ (במדבר ל׳), וכמו שעשה יעקב אבינו שנאמר וידר יעקב נדר (בראשית כ״ח), ובחנה אם שמואל כתיב ותדור חנה (ש״א א׳), ועוד דברים אחרים, שכן כתיב ואיש כי ידור נדר לה׳ (במדבר ל׳).

איש או אשה, ר' יוסי הגלילי אומר יכול כשידירנה בעלה מפני שהיה לי בדין מה אם במקום שאינו מיפר נדרי עצמו הרי הוא אוסר עליו נדרים מקום שהוא מיפר נדרי אשתו אינו דין שיאסור עליה נדרים אמרת ואשה כי תדור נדר (במדבר ל ד) לא כשידירנה בעלה. ר' עקיבא אומר יכול אף הנזירה לא תהא מיטמאה למתים והלא אומר וכי דין הוא ומה אם במקום שעשה קטנים כגדולים בכהנים לא עשה בהן נשים כאנשים מקום שלא עשה קטנים כגדולים בנדרים אינו דין שלא נעשה בהן נשים כאנשים אמרת או אשה וגו' על נפש מת לא יבא:

לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ'. שָׁלֹשׁ כְּרִיתוֹת כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם. אַחַת כְּשֶׁעָמְדוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְאַחַת בְּחוֹרֵב, וְאַחַת כָּאן. וְלָמָּה כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶן כָּאן. מִפְּנֵי שֶׁאוֹתוֹ הַבְּרִית שֶׁכָּרַת עִמָּהֶן בְּסִינַי, בִּטְּלוּהָ וְאָמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ (שמות לב, ד). לְפִיכָךְ חָזַר וְכָרַת עִמָּהֶן בְּחוֹרֵב, וְקָבַע עָלֶיהָ קְלָלָה לְמִי שֶׁחוֹזֵר בִּדְבָרָיו. וְאֵין לְשׁוֹן לְעָבְרְךָ, אֶלָּא כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, הַעֲבֵר בְּךָ קְלָלָה אִם אַתָּה חוֹזֵר בִּי בַּדָּבָר הַזֶּה. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁהִכְעִיסוּ יִשְׂרָאֵל וְהָלְכוּ בַּגָּלוּת, מַה דָּנִיֵּאל אוֹמֵר, וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ וַתִּתַּךְ עָלֵינוּ הָאָלָה וְהַשְּׁבֻעָה (דניאל ט, יא). וְאֵין אָלָה אֶלָּא לְשׁוֹן קְלָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה (במדבר ה, כז). לְלַמֶּדְךָ, כְּשֵׁם שֶׁמַּשְׁבִּיעִים אֶת הַסּוֹטָה, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִשְׁבִּיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר, כָּל הַטֹּרַח הַזֶּה לָמָּה. לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לָכֶם, אֶלָּא מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם, שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם שֶׁלֹּא אֲשַׁנֶּה בָּכֶם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם. לְכָךְ נֶאֱמַר: לְמַעַן הָקִים אוֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֶיךָ. וְאָמַר, מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים (שה״‎ש ז, ו). וְאֵין אָסוּר אֶלָּא שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ (במדבר ל, יא), לְפִיכָךְ אֵינוֹ יָכֹל לַעֲבֹר עַל שְׁבוּעָתוֹ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁבִּקְּשׁוּ לִפְרֹק עֹל שְׁבוּעָתוֹ בִּימֵי יְחֶזְקֵאל, מַה כְּתִיב שָׁם, בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ אֶת ה' (יחזקאל כ, א). אָמְרוּ לוֹ: בֶּן כֹּהֵן הַקּוֹנֶה אֶת הָעֶבֶד, מַהוּ שֶׁאוֹכֵל בִּתְרוּמָה. אָמַר לָהֶם: אוֹכֵל. אָמְרוּ לוֹ: אִם חָזַר כֹּהֵן וּמְכָרוֹ לְיִשְׂרָאֵל, לֹא יָצָא מֵרְשׁוּתוֹ. אָמַר לָהֶם: הֵן. אָמְרוּ לוֹ: אַף אָנוּ כְּבָר יָצָאנוּ מֵרְשׁוּתוֹ, נִהְיֶה כְּכָל הָעוֹלָם. אָמַר לָהֶם יְחֶזְקֵאל לְיִשְׂרָאֵל, וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִּהְיֶה (שם פסוק לב). וְאוֹמֵר: חַי אֲנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וְגוֹ' (שם פסוק לג). אָמַר לָהֶם: כָּל זְמַן שֶׁלֹּא מְכָרוֹ, בִּרְשׁוּתוֹ הוּא. וְאַתֶּם לֹא נִמְכַּרְתֶּם בְּדָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כֹה אָמַר ה', חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְגוֹ' (ישעיה נב, ג). לְמַעַן הָקִים אוֹתְךָ וְגוֹ', שֶׁלֹּא אֶחְזֹר בַּדָּבָר שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם. וְלֹא אֶתְכֶם לְבַדְּכֶם, אֶלָּא אַף הַדּוֹרוֹת הָעֲתִידִין לָבֹא, הָיוּ שָׁם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, לָמָּה כְּתִיב: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה וְגוֹ' וְאֶת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה. לְפִי שֶׁהַנְּשָׁמוֹת הָיוּ שָׁם וַעֲדַיִן גּוּף לֹא נִבְרָא, לְכָךְ לֹא כְּתִיב בָּהֶן עֲמִידָה. שֶׁמָּא תֹּאמַר מִמִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה. תַּלְמוּד לוֹמַר: כִּי אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת אֲשֶׁר עָבַרְנוּ וְגוֹ'. וּכְתִיב: וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְגוֹ'. בֹּא וּרְאֵה, מַעֲשֵׂה הַגּוֹיִם. אִם הָיְתָה שֶׁל עֵץ אוֹ שֶׁל אֶבֶן, הָיְתָה מֻנַּחַת בַּחוּץ אוֹ בִּפְנִים, נוֹהֵג בָּהּ הֶפְקֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְגוֹ'. הָיְתָה שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב, מַכְנִיסָהּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים וְיִזָּהֵר בָּהּ וְיִשְׁמְרֶהָ שֶׁלֹּא יִגְנְבוּהָ בְּנֵי אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, תָּבֹא מְאֵרָה עַל לָבָן שֶׁאָמַר לְיַעֲקֹב, לָמָּה גָּנַבְתָּ אֶת אֱלֹהַי (בראשית לא, ל). לְעַצְמָהּ אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַצִּיל אֶת הַגְּנֵבָה, לָאֲחֵרִים הֵיאַךְ יְכוֹלָה לְהַצִּיל. אֲבָל יִשְׂרָאֵל אֵינָן כֵן, שֶׁהֵן עוֹבְדִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, הוּא תְּהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ' (דברים י, כא). הוּא מְשַׁמֵּר אֶת יִשְׂרָאֵל כְּאָב הַמְשַׁמֵּר אֶת הַבֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל (תהלים קכא, ד).