דברים טז:יח מדרש: תנחומא בובר, מדרש תנחומא, אוצר מדרשים ועין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)

שפטים ושטרים וגו' (דברים טז יח). זש"ה מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישרשאל (תהלים קמז יט), דבריו אלו דברי תורה, חקיו אלו המדרשות, ומשפטיו אלו הדינין [לישראל], לא נתן הקב"ה את התורה ואת הדינין אלא לישראל בלבד, ומנין אתה למד שישראל וגוי עובד כוכבים שיש להם עסק זה עם זה, שאסור לישראל לומר לגוי, לך עמי לערכאות שלכם, שהוא עובר בלאו, שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום (שם שם כ), והלא אוה"ע נצטוו על הדינין, שהוא אחת משבע מצות בני נח, ומהו ומשפטים בל ידעום, אילו דקדוקי הדין, שכך שנינו מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים, ובני נח נהרגין בעד אחד, ובדיין אחד, ושלא בהתראה, מה שאין כן בישראל, לפי שדיני ממונות בשלשה, ודיני נפשות בעשרים ושלשה, וכתיב לא יקום עד אחד באיש וגו', על פי שני עדים וגו' (דברים יט טו), וצריכין דרישה וחקירה, כיצד בודקין את העדים, מכניסין אותן ומאיימין עליהן, ועוד היו בודקין אותן בשבע חקירות, באיזו שבוע, באיזה שנה, באיזה חודש, בכמה בחודש, באיזה יום, באיזה מקום, התריתם בו, וכך אתה מוצא בפרנסי ישראל, שלא נשתבחו אלא על ידי הדין, בשמואל כתיב והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל וגו' ושפט את ישראל וגו' (ש"א ז טז), ואף דוד לא נשתבח אלא על ידי הדין, שנאמר ויהי (דוד) עשה משפט וצדקה לכל עמו (דה"א יח יד).

שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל (תהלים קמז, יט). דְּבָרָיו, אֵלּוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה. חֻקָּיו, אֵלּוּ הַמִּדְרָשׁוֹת. וּמִשְׁפָּטָיו, אֵלּוּ הַדִּינִין. לֹא נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל בִּלְבַד. וּמִנַּיִן אַתָּה לָמֵד. שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְנָכְרִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עֵסֶק זֶה עִם זֶה, שֶׁאָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר לַנָּכְרִי, לֵךְ עִמִּי לְעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּכֶם. וְשֶׁהוּא עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּיָּה (שם פסוק כ). וַהֲלֹא אֻמּוֹת הָעוֹלָם נִצְטַוּוּ עַל הַדַּיָּנִין, שֶׁהִיא אַחַת מִשֶּׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. וּמַהוּ מִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם. אֵלּוּ דִּקְדּוּקֵי הַדִּין. שֶׁכָּךְ שָׁנִינוּ, מַעֲשֶׂה וּבָדַק בֶּן זַכַּאי בְּעֻקְצֵי תְּאֵנִים. וּבְנֵי נֹחַ הוֹרְגִים בְּעֵד אֶחָד, וּבַדַּיָּן אֶחָד, וְשֶׁלֹּא בַּהַתְרָאָה. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּיִשְׂרָאֵל, לְפִי שֶׁדִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה, וְדִינֵי נְפָשׁוֹת בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וּכְתִיב: לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ וְגוֹ' (דברים יט, טו). וּצְרִיכִין דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה. כֵּיצַד בּוֹדְקִין אֶת הָעֵדִים, מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶם. וְעוֹד הָיוּ בּוֹדְקִין בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת, בְּאֵיזֶה יוֹם, בְּאֵיזֶה שָׁבוּעַ, בְּאֵיזֶה חֹדֶשׁ, בְּכַמָּה לַחֹדֶשׁ, בְּאֵיזֹה שָׁעָה, בְּאֵיזֶה מָקוֹם. מַכִּירִין אַתֶּם אוֹתוֹ, הִתְרֵיתֶם בּוֹ, כִּדְאָמְרִינַן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בְּפַרְנְסֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא נִשְׁתַּבְּחוּ אֶלָּא עַל יְדֵי הַדִּין. בִּשְׁמוּאֵל כְּתִיב: וְהָלַךְ מִדַּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְגוֹ' (ש״‎א ז, טז). וְאַף דָּוִד לֹא נִשְׁתַּבֵּחַ אֶלָּא עַל יְדֵי הַדִּין, כְּמַה דִּכְתִיב: וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ (דה״‎א יח, יד). וְאַף יְהוֹשָׁפָט כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַזֵּק בַּמַּלְכוּת, לֹא נִתְעַסֵּק בְּעִסְקֵי מַלְכוּת, וְלֹא בְּעֹשֶׁר, וְלֹא בְּכָבוֹד, וְלֹא בְּדָבָר אַחֵר, אֶלָּא בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמְלֹךְ יְהוֹשָׁפָט וְגוֹ' וַיִּתְחַזֵּק עַל יִשְׂרָאֵל (דה״‎ב יז, א). מַהוּ וַיִּתְחַזֵּק, שֶׁנִּתְחַזֵּק וּמִנָּה אֶת הַדַּיָּנִין. וְאוֹמֵר: וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה' וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיְהוּדָה (שם פסוק ו). גַּסּוּת רוּחַ הָיְתָה בּוֹ שֶׁהוּא אָמַר וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ. אֶלָּא שֶׁמִּנָּה דַּיָּנִין עֲלֵיהֶן הַיּוֹדְעִין לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי ה', שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (בראשית יח, יט). וְאוֹמֵר לַדַּיָּנִין, רְאוּ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא (דברים א, יז). וּמַה מּשֶׁה שֶׁלֹּא נִצְטַוָּה עַל הַדַּיָּנִין אֶלָּא מִמַּה שֶּׁאָמַר לוֹ יִתְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה תֶּחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל וְגוֹ' (שמות יח, כא), הוֹשִׁיב סַנְהֶדְרִין. אָנוּ שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בַּתּוֹרָה לְמַנּוֹת סַנְהֶדְרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים תִּתֵּן לְךָ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמִנַּיִן שֶׁהוֹשִׁיב מֹשֶׁה סַנְהֶדְרִין עַל יִשְׂרָאֵל. דִּכְתִיב: וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל וְגוֹ'. וְאַף יְרוּשָׁלַיִם לֹא נִשְׁתַּבְּחָה אֶלָּא עַל יְדֵי הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא לָךְ שֵׁם בַּגּוֹיִם בְּיָפְיֵךְ וְגוֹ' (יחזקאל טז, יד). וְאֵיזֶה הוּא הִדּוּר. זֶה הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדַל לֹא תְּהַדֵּר בְּרִיבוֹ (שמות כג, ג). וְלֹא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם אֶלָּא עַל קִלְקוּל הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה (יחזקאל כב, ה), שֵׁם שֶׁהָיָה לָךְ עַל יְדֵי הַדִּין, טִמֵּאת. וּכְתִיב: מְלֵאָתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים (ישעיה א, כא). עַל יְדֵי שֶׁהָיְתָה מְלֵאָתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ. לְכָךְ אָמַר לָהֶם יִרְמְיָה, לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל וְגוֹ' (איכה ד, יב). וּכְתִיב: מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ עֲוֹנוֹת כֹּהֲנֶיהָ וְגוֹ' (שם פסוק יג). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא נִפְרַע לְעַצְמוֹ מִן הַדַּיָּנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת אַבִּיר יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (ישעיה א, כד). וְאֵין לָכֵן אֶלָּא לְשׁוֹן שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי (ש״‎א ג, יד). אֵין אַבִּיר אֶלָּא אַב בֵּית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: אַבִּיר הָרֹעִים (שם כא, ח). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נַעֲשֶׂה אַב בֵּית דִּין לְהִפָּרַע מֵהֶן. מִנַּיִן שֶׁבְּדַיָּנִין הַכָּתוּב מְדַבֵּר. רְאֵה מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וְאָשִׁיבָה שׁוֹפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה (ישעיה א, כו). לְפִיכָךְ אָמַר דָּוִד, מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב וְגוֹ' (תהלים קמז, יט).

[קונטרס ב׳] כתוב אחד אומר תורת ה׳ תמימה (תהילים י״ט:ח׳) וכתיב זכרו תורת משה עבדו (מלאכי ג׳:כ״ב) את מוצא בכל... יתרון. שלשה דברים נתן משה נפשו עליהם ונקראו לשמו, על התורה ועל הדינין ועל ישראל. נתן נפשו על הדינין ונקראו על שמו, שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך (דברים ט״ז:י״ח), שופטים ושוטרים אין כתיב כאן אלא תתן לך, והרי אינן אלא של מקום, כמו שנאמר כי המשפט לאלהים הוא (שם א׳) אלא שנתן משה נפשו עליהם ונקראו לשמו. נתן נפשו על ישראל ונקראו לשמו, שנאמר אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג וגו׳ (במדבר י״א:ט״ו), א״ל הקב״ה חייך אתה נתת נפשך עליהן, אני קורא אותן על שמך, שנאמר וידבר ה׳ אל משה לך רד כי שחת עמך (שמות ל״ב:ז׳.), והלא אינן אלא עמו של מקום שנאמר והם עמך (דברים ט׳:י״ב), אלא שמשה נתן נפשו עליהם ונקרא לשמו. נתן נפשו על התורה, שנאמר ויהי שם עם ה׳ ארבעים יום וגו׳ (שמות ל״ד:כ״ח), א״ל המקום חייך איני קורא אותה אלא לשמך, שנאמר זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג׳:כ״ב), והלא התורה של מקום הוא שנאמר תורת ה׳ תמימה, אלא שנתן משה נפשו עליה ונקראת לשמו, שנאמר בכל עצב יהיה מותר (משלי י״ד כ״ג, ועי׳ ילקוט משלי רמז תתק״ן).