דברים יא:טז מדרש: אוצר מדרשים, תנחומא בובר, תנא דבי אליהו זוטא וקוהלת רבה

המלך הששי – זה נבוכדנצר הרשע שמלך מסוף העולם ועד סופו, שנאמר ובכל די דיירין בני אנשא חיות ברא ועוף שמיא יהב בידך והשלטך בכולהון (דניאל ב׳:ל״ח), וכיון שחטאו ישראל לפני הקב״ה וקרעו מלכות בית דוד, והמליכו את ירבעם בן נבט, ועשו להם שני עגלי זהב והדיחם, והעיד בם הקב״ה ולא שמעו לו, שנאמר ויעד ה׳ בישראל וביהודה ביד כל נביאי כל חוזה וגו׳ (מלכים ב י״ז:י״ג) ולא שמעו להם אלא הקשו עורף והעזו מצח לבלתי שוב אל ה׳ לדרוש בתורתו אשר נתן להם על יד משה, וכשחרה אפו נתנם לביזה ולמשיסה ביד כל אויביהם, שנאמר ונתתים ביד אויביהם והיו לבז ולמשיסה לכל אויביהם (שם כ״א) ולא יכלו לקום לפני אויביהם וכל מקום אשר יצאו יד ה׳ היתה בם לרעה, הדא הוא דכתיב מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ה׳ זו חטאנו לו (ישעיהו מ״ב:כ״ה), ואומר וישפוך עליו חמה אפו ועזוז מלחמה ותלהטהו מסביב ולא ידע (שם), וכשהעידו בהם הנביאים הרגו אותם והעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש ולא שבו מדרכיהם הרעים, אלא הולכים ומשחיתים עוד יותר מאבותיהם והוסיפו כעס על כעס וחרון על חרון, עד שלא יכול ה׳ לשאת עוד והעיד עליהם ולא שמעו לו, עד אשר הגלה אותם מעל אדמתם, שנאמר וימעלו באלהי אבותיהם (דהי״א ה׳), ואומר ויעד ה' אלהי ישראל וגו׳ (שם). ומנין שהוא עתיד לשוב את שבותם? שנאמר והשיבותי את שבות יהודה ואת שבות ישראל ובניתים כבראשונה (ירמיהו ל״ג:ז׳), לא בזכותם אלא בזכות אברהם יצחק ויעקב, שנאמר וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם (ויקרא כ״ו:מ״ב). שבעת השבטים וחצי בעון מה? הלא בעון ירבעם בן נבט, שנאמר על חטאות ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל (מ״א ט״ו ל') ובעון האשרה אשר עשה אחאב בשמרון, וכשמלך הושע בן אלה על ישראל בשמרון, היה הדין חתוך על שמרון שתחרב ועל ישראל שיגלו, [ומנין אתה יודע זאת] אם תמצא לומר ממה שאמר משה השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' (דברים י״א:ט״ז). בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו, אמר ר׳ ישמעאל חיאל מגדוליהם ומעשיריהם היה עומד על יריחו וראה אותה חרבה, אמר מה טיבה של זו, אמרו לו יריחו זו החרבה, יהושע בן נון החרים אותה בחרם לא תבנה עוד לעולם, שנאמר ארור האיש לפני ה׳ אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו, בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה (יהושע ו׳:כ״ו). אמר להם, יהושע מת ודבריו מתו, ועמד ובנה אותה. כיון שהתחיל לבנות את יריחו מת אבירם בכורו, וכשהוא בונה היו מתים כל בניו וכל בני ביתו, וכשהוא מציב דלתיה מת שגוב צעירו. באותה שעה קרע בגדיו וישב על הארץ והיה סופד ובוכה, באו כל זקני ישראל ואחאב לנחמו, אמר הקב״ה לאליהו לך והראה לפני חיאל שמתו בניו. אמר לפניו, רבש״ע, מתירא אני שמא יאמר אחאב דבר שאינו כראוי, ויחר לי ואני גוזר ואין אתה מקיים. אמר לו, לך ואני מקיים כל דבר שאתה גוזר, שנאמר מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים (ישעיהו מ״ד:כ״ו). מיד הלך לו, וכשבא שם ראה כל זקני ישראל יושבים, ובא לו וישב ביניהם. פתח חיאל ואמר, אוי לו למי שהוא עובר על דברי חכמים שהוא חייב מיתה וכו׳.... שלח הקב״ה את ישעיה בן אמוץ הנביא כדי להוכיחם, והוא פתח ואמר להם, שמעו דבר ה׳ קציני סדום וגו׳, והיה אומר להם הלא לכם לדעת את ה׳ אשר נתן התורה למשה ולאבותיכם על הר סיני וקבלו אבותיכם לקיימה, שנאמר ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה (שמות י״ט:ח׳), ואתם ואבותיכם עזבתם אותה, ודעו שהתורה משולה למים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נ״ה:א׳), ובשבילכם שאינכם עושים אותה הקב״ה מעלה עליכם את מי הנהר העצומים והרבים – זה סנחריב מלך אשור וחיילותיו, שנאמר וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר עַד צַוָּאר יַגִּיעַ (ישעיהו ח׳:ח׳), מלמד שלכד כל ערי הבצורות אשר ביהודה, שנאמר ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו עלה סנחריב וגו׳ (שם ל״ו) ויסע ויבא לירושלם, וכשהתפלל חזקיהו לפני הקב״ה שלח ונגפם לפניו, שנאמר ויצא מלאך ה׳ ויכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף (שם), כל אלו לא היו אלא ראשי גייסות, אבל החיל לא היה להם מספר. וכמה נשאר מהם? רב הונא אמר – חמשה, שנאמר וְנִשְׁאַר בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר (ישעיה י׳׳ז). רבנן אמרי – תשעה, שנאמר ארבעה חמשה (שם). ורב אמר – עשרה, שנאמר וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ מִסְפָּר יִהְיוּ וְנַעַר יִכְתְּבֵם (שם י׳ י"ט), כמה יכול לכתוב – י׳ (עשרה), וסבור (מסתברא) דאמר רב הונא חמשה, והם סנחריב ושני בניו ונבוכדנצר ונבוזראדן. ומנין שהוא עתיד להחזירן, שנאמר צאו מבבל ברחו מכשדים, ואומר, לא למענכם אני עושה בית ישראל (יחזקאל ל״ו:כ״ג), ואומר, וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים (שם), ואומר, וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני (ישעיהו ל״ז:ל״ה), ואומר, אם אשכחך ירושלם (תחלים קל״ז), ואומר, הן על כפים חקותיך (ישעיהו מ״ט:ט״ז).

אלה הדברים אשר דבר משה. זש"ה מוכיח אדם אחרי הן ימצא ממחליק לשון (משלי כח כג), מוכיח אדם זה משה, שהוכיח את ישראל, אחרי חן ימצא, שמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, שנאמר אם נא מצאתי חן בעיניך ה' (שמות לד ט), ממחליק לשון זה בלעם, שהיה אומר לישראל מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל (במדבר כד ה), למה היו דומין, לבן מלך שהיו לו שני פדגוגין, אחד אוהב ואחד שונא, זה שהיה אוהב היה מזהירו, ואומר בני הזהר בעצמך שלא תעשה עבירה, שאביך דיין ואם שומע שעברת עבירה אע"פ שהוא אביך, אינו נושא לך פנים, והאחד שהיה שונא אותו, אמר לו מה אתה מיצר, אביך מלך, עשה כל תאותך, ואל תתירא משום בריה, כי אביך אינו מקפיד עליך, כך הבן אלו ישראל, השני פדגוגין הם משה ובלעם, משה היה אוהבם ואמר להם השמרו לכם פן יפתה לבבכם [וגו'] וחרה אף ה' בכם (דברים יא ט זיז), למה שהוא דיין, שנאמר וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים (שם ד לט), אבל בלעם היה אומר אל תיראו, בניו אתם, עשו כל מה שאתם מבקשים, ואינו מקפיד עליכם, לכל האומות עושה כל מה שגוזר עליכם, למה לא איש אל ויכזב (במדבר כג יט), אבל בכם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה (שם), לכך צווח שלמה ואומר נאמנים פצעי אוהב (משלי כז ו), זה משה, ונעתרות נשיקות שונא (שם), זה בלעם, לכך אלה הדברים.

במדות הללו שמח הקב"ה כנגד עושה טובה וכועס הוא כנגד עושה רעה ומנין לך תדע לך שכן הוא צא ולמד מדרך ארץ כי האדם עד שלא נשא אשה ועד שלא היה לו בנים אז דעתו יפה עליו ואין לו יגון ואנחה בלבו ויש לו קורת רוח בביתו אבל לאחר שנשא אשה ויש לו בנים אז אין דעתו יפה עליו ויש לו יגון ואנחה בלבו ואין לו קורת רוח בביתו משום שבניו הם מכעיסין אותו בדרכיהם ובמעשיהם ובמעלליהם הרעים. כמו כן עשו בני אדם לפני הקב"ה למרוד כנגד עיניו כי עד שלא ברא הקב"ה את האדם על הארץ אז היתה דעתו יפה עליו כביכול אבל לאחר שברא בני אדם הכעיסו להקדוש ב"ה במעלליהם ובדרכיהם הרעים בבנים שקצרו דעת אביהם בדרכיהם ובמעלליהם הרעים אז הכניס כביכול יגון ואנחה בלבו ואין לו קורת רוח בכל העולם. תדע לך שכן הוא כי שלש מאות שנה עבדו ישראל ע"א בימי שפוט השופטים עד שמסר הקב"ה את ישראל בידי כושן רשעתים ובידי יבין מלך חצור וכן בידי שאר עכו"ם וכשחזרו ישראל ועשו תשובה מיד חזר הקב"ה וגאל את ישראל מידיהן וכן עבדו ישראל עכו"ם בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ וכן מדור לדור היו מוסיפין לחטוא בע"א עד שמסר הקב"ה את ישראל בידי העכו"ם שנאמר (שופטים י׳:ו׳) ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלקי ארם ואת אלקי צידון ואת אלקי מואב ואת אלקי בני עמון ואת אלקי פלשתים ויעזבו את ה' ולא עבדוהו ויחר אף ה' בישראל וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון וירעצו וירוצצו את בני ישראל. וכשחזרו ועשו תשובה מיד חזר הקב"ה וקיבל את תשובתם וגאל את ישראל מידי אותן העכו"ם שהיו מסורין בידיהן מפני שאין הקדוש ב"ה יוכל לסבול צרת ישראל אם עשו תשובה ואלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו שנאמר (שם) ויזעקו בני ישראל אל ה' לאמר חטאנו לך וכי עזבנו את אלקינו ונעבוד את הבעלים וגו' ויסירו את אלקי הנכר מקרבם ויעבדו את ה' ותקצר נפשו בעמל ישראל וכן נאצו והכעיסו ישראל את בוראם ועבדו עבודה זרה שלש מאות ותשעים שנה בימי הבית הראשון. ומנין לך תדע לך שכן הוא שהרי בודאי ד' מאות ועשר שנים ישבו ישראל בבית ראשון צא מהן עשרים שנה שלא עבדו מלכי יהודה וישראל עבודה זרה נשתיירו מהן שלש מאות ותשעים שנה שעבדו מלכי ישראל ומלכי יהודה עבודת אלילים וכל נביא ונביא שהיה מדבר עם ישראל והיה מוכיח אותן שיחזרו בתשובה לא היו רוצין בטובתו של הנביא אלא היו אומרים לו אי אפשי בנבואתך ואין אנו רוצין בנבואתך. ומנין לך תדע לך שהוא כן שהרי אחאב מלך ישראל שאל את אליהו התשבי ואמר לו כתוב בתורתך (דברים י״א:ט״ז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלקים אחרים והשתחויתם להם וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה וגו' ואנו עובדים עבודה זרה ואין הגשמים נעצרים אלא בא וראה כמה טובות בא לידי שנאמר (מלכים א ט״ז:כ״ט) ואחאב בן עמרי מלך על ישראל וגו' ויעש וגו' הרע בעיני ה' וגו' ויקם מזבח לבעל וגו' בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחה באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון. מיד נתמלא אליהו חמה גדולה על אחאב ואמר לו לאחאב ריקה מאסת את מי שברא את כל העולם כולו לכבודו ואת מי שנתן התורה לכבודו חייך שאין אני דן אותך אלא מתוך דבריך שנאמר (שם יז) ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. מיד נטל אליהו את המפתח של מטר והלך לו והיה רעב גדול עד שאמר לו הקב"ה לאליהו לך הראה אל אחאב ואתנה מטר ולא עוד אלא עמד הקב"ה ודחפו לאליהו למקום שבקשו אבותיהם של ישראל רחמים על בניהם שנאמר (שם יט) וישכב ויישן תחת רותם אחד והנה זה מלאך נוגע בו ויאמר לו קום אכול ויבט והנה מראשותיו עוגת רצפים וצפחת מים ויאכל וישת וישב וישכב וישב מלאך ה' שנית ויגע בו ויאמר קום אכול כי רב ממך הדרך ויקם ויאכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלקים חורב ויבא שם אל המערה וילן שם והנה דבר ה' אליו ויאמר לו מה לך פה אליהו וכשאמר הקב"ה לאליהו מה לך פה אליהו היה לו לאליהו לומר לפני הקב"ה רבונו של עולם בניך הם בני בחוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב שעשו רצונך בעולם ולא די שלא אמר כן אלא אמר קנא קנאתי לה' אלקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל וגו'. מיד התחיל הקב"ה לדבר עם אליהו דברי תנחומין ואמר לו כשנגליתי ליתן תורה לישראל לא נגלו עמי אלא מלאכי השרת שהן רוצין בטובתן של ישראל שנאמר (שם) ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה וגו'. מה עשה הקב"ה המתין לו לאליהו שלש שעות ועדיין הוא עומד בדבריו הראשונים ואמר עוד פעם שנית קנא קנאתי לה' אלקי צבאות וגו'. באותה שעה אמר הקב"ה לאליהו לך שוב לדרכך מדברה דמשק וגו' ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך וגו' ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך (שם) ומה שיש בדעתך אין אני אוכל לעשות