דברים כא:יא מדרש: מדרש תנחומא, עין יעקב, מדרש אגדה ותנא דבי אליהו זוטא

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה וְגוֹ', וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים וְגוֹ'. שְׁתַּיִם בַּבַּיִת, מְרִיבָה בַּבַּיִת. וְלֹא עוֹד, אַחַת אֲהוּבָה וְאַחַת שְׂנוּאָה, אוֹ שְׁתֵּיהֶן שְׂנוּאוֹת. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. כָּל מָאן דְּנָסִיב יְפַת תֹּאַר, נָפִיק מִנַיְיהוּ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. שֶׁכֵּן כָּתַב בְּדָוִד, עַל שֶׁחָמַד מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר בְּצֵאתוֹ לַמִּלְחָמָה, יָצָא מִמֶּנּוּ אַבְשָׁלוֹם שֶׁבִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, וְשָׁכַב עִם עֶשֶׂר פִּלַגְשָׁיו לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל וּלְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ, וְעַל יָדוֹ נֶהֶרְגוּ מִיִּשְׂרָאֵל כַּמָּה רְבָבוֹת, וְעָשָׂה מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, וְנֶהֱרַג שִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא וְשֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַאֲחִיתֹפֶל, וְלִמְפִיבֹשֶׁת (וּלְאִיֹש בֹּשֶת) הָרַג, וְהִשְׁלִיט צִיבָא עַל כָּל בֵּית שָׁאוּל. וְתַנְיָא, רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָכַל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה חֲצִי לִיטְרָא בָּשָׂר וְשָׁתָה חֲצִי לוֹג יַיִן חַי אָמְרָה תּוֹרָה יֵצֵא לְבֵית דִּין וְיִסָּקֵל. אֶלָּא הִגִּיעָה תּוֹרָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁסּוֹפוֹ לִגְמֹר נִכְסֵי אָבִיו עִם הַסְּרִיקִין שֶׁאָכַל וְשָׁתָה עִמָּהֶן, וּמְבַקֵּשׁ לִמּוּדוֹ וְאֵינוֹ מוֹצֵא, וְיָצָא לְפָרָשַׁת דְּרָכִים וְהוֹרֵג וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת, וְאָמְרָה תּוֹרָה, יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּיב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת. אִם נִצָּל מִזּוֹ, לֹא נִצָּל מִזּוֹ. לָמַדְנוּ, שֶׁעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. וּמִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, מִנַּיִן. דִּכְתִיב: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח וְגוֹ' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. אַחֲרָיו מַה כְּתִיב: כִּי תִּבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, תִּזְכֶּה לִבְנוֹת בַּיִת חָדָשׁ וְלַעֲשׂוֹת מַעֲקֶה. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, תִּזְכֶּה לְכֶרֶם וְלִזְרֹעַ שָׂדֶה. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תַּחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר, תִּזְכֶּה לִשְׁוָרִים וַחֲמוֹרִים. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, תִּזְכֶּה לִבְגָדִים נָאִים מִן צֶמֶר וְלִבְגָדִים נָאִים מִפִּשְׁתִּים. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָךְ, תִּזְכֶּה לְמִצְוַת צִיצִית. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, תִּזְכֶּה לְאִשָּׁה וּלְבָנִים. הֲרֵי לָמַדְנוּ, שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. לְפִיכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ זוֹ לָזוֹ.

תָּנוּ רַבָּנָן: (דברים כ״א:י״א) "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה", בִּשְׁעַת שִׁבְיָה. "אֵשֶׁת", וַאֲפִלּוּ אֵשֶׁת־אִישׁ. "יְפַת־תֹּאַר", לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע, מוּטָב שֶׁיֹּאכְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּשַׂר תְּמוּתוֹת שְׁחוּטוֹת, וְאַל יֹאכְלוּ בְּשַׂר תְּמוּתוֹת נְבֵלוֹת. "וְחָשַׁקְתָּ", אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נָאָה. "בָּהּ", וְלֹא בָּהּ וּבַחֲבֶרְתָּהּ. "וְלָקַחְתָּ", לִקּוּחִין יֵשׁ לְךָ בָּה. "לְךָ לְאִשָּׁה", שֶׁלֹּא יִקַּח שְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת לוֹ וְאַחַת לְאָבִיו, אַחַת לוֹ וְאַחַת לִבְנוֹ. "וַהֲבֵאתָהּ", מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יִלְחָצֶנָּה בַּמִּלְחָמָה.

זאת החיה אשר תאכלו. אמר הקב"ה הזהר את ישראל על אלו הדברם הטמאים, שלא יאמר יצרך אם זה אסור למה בראו הקבה, הכל הוא בעבור שיבחנו בו הרעים והטובים, ושלם לכל אחד ואחד כפי מעשיו, אמר הקב"ה כל דבר שאסרתי לך בתורה התרתי לך כנגדו, אסרתי עליך דם נדה, התרתי לך דם בתולים, אסרתי לך את הדם, התרתי לך את הטחול שכולו דם, אסרתי לך את החזיר, התרתי לך את הדג [ששמו שיבוטא] שהוא כמו חזיר, וטעם בשרו דומה לו, אסרתי לך אשת איש, התרתי לך אשת יפת תואר, שנאמר וראית בשביה [אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה] (דברים כא יא), אסרתי לך אשת אחיך, התרתי אותה לך לאחר מיתתו, שנא' יבמה יבא עליה [ולקחה לו לאשה] (שם כ"ה ה'), אסרתי לך כלאים והתרתי לך סדין] בציצית, אסרתי לך חלב בהמה, התרתי לך חלב חיה. אמר ר' ביזנא בשם ר' אחא מה שאסר הקב"ה בבהמה התיר אותו בחיה, אסר בבהמה החלב, התיר אותו בחיה. ואסר בחיה גיד הנשה, התיר אותו בעוף, אסר בעוף את הדם, התיר אותו בדג, וכל כמה למה בשביל ליתן שכר לישראל. אמר רבי כתוב האל תמים דרכו (ש"ב כב לא), כל דרכיו של הקב"ה בתמימות, ומאי איכפת ליה להקדוש ברוך הוא אם שחטת מן הירך ואוכל אותו, או נוחר ואוכל, או כשחיטת הגוים תאכל, או שוחט כדין ואוכל, אתה מועילו כלום או אתה מזיקו, אם חכמת חכמת לך (ואם לצת) [ולצת] לבדך תשא (משלי ט' י"ב). ומפני מה אסר לך כל אלו, כדי לצרפך, שנאמר (כל) אמרת (אלוה) [ה'] צרופה (ש"ב שם), למה מפני שהוא מגן לכל החוסים בו (שם שם):