ויקרא כו:מב מדרש: אוצר מדרשים, בראשית רבה, מדרש שמואל וויקרא רבה

המלך הששי – זה נבוכדנצר הרשע שמלך מסוף העולם ועד סופו, שנאמר ובכל די דיירין בני אנשא חיות ברא ועוף שמיא יהב בידך והשלטך בכולהון (דניאל ב׳:ל״ח), וכיון שחטאו ישראל לפני הקב״ה וקרעו מלכות בית דוד, והמליכו את ירבעם בן נבט, ועשו להם שני עגלי זהב והדיחם, והעיד בם הקב״ה ולא שמעו לו, שנאמר ויעד ה׳ בישראל וביהודה ביד כל נביאי כל חוזה וגו׳ (מלכים ב י״ז:י״ג) ולא שמעו להם אלא הקשו עורף והעזו מצח לבלתי שוב אל ה׳ לדרוש בתורתו אשר נתן להם על יד משה, וכשחרה אפו נתנם לביזה ולמשיסה ביד כל אויביהם, שנאמר ונתתים ביד אויביהם והיו לבז ולמשיסה לכל אויביהם (שם כ״א) ולא יכלו לקום לפני אויביהם וכל מקום אשר יצאו יד ה׳ היתה בם לרעה, הדא הוא דכתיב מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ה׳ זו חטאנו לו (ישעיהו מ״ב:כ״ה), ואומר וישפוך עליו חמה אפו ועזוז מלחמה ותלהטהו מסביב ולא ידע (שם), וכשהעידו בהם הנביאים הרגו אותם והעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש ולא שבו מדרכיהם הרעים, אלא הולכים ומשחיתים עוד יותר מאבותיהם והוסיפו כעס על כעס וחרון על חרון, עד שלא יכול ה׳ לשאת עוד והעיד עליהם ולא שמעו לו, עד אשר הגלה אותם מעל אדמתם, שנאמר וימעלו באלהי אבותיהם (דהי״א ה׳), ואומר ויעד ה' אלהי ישראל וגו׳ (שם). ומנין שהוא עתיד לשוב את שבותם? שנאמר והשיבותי את שבות יהודה ואת שבות ישראל ובניתים כבראשונה (ירמיהו ל״ג:ז׳), לא בזכותם אלא בזכות אברהם יצחק ויעקב, שנאמר וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם (ויקרא כ״ו:מ״ב). שבעת השבטים וחצי בעון מה? הלא בעון ירבעם בן נבט, שנאמר על חטאות ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל (מ״א ט״ו ל') ובעון האשרה אשר עשה אחאב בשמרון, וכשמלך הושע בן אלה על ישראל בשמרון, היה הדין חתוך על שמרון שתחרב ועל ישראל שיגלו, [ומנין אתה יודע זאת] אם תמצא לומר ממה שאמר משה השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' (דברים י״א:ט״ז). בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו, אמר ר׳ ישמעאל חיאל מגדוליהם ומעשיריהם היה עומד על יריחו וראה אותה חרבה, אמר מה טיבה של זו, אמרו לו יריחו זו החרבה, יהושע בן נון החרים אותה בחרם לא תבנה עוד לעולם, שנאמר ארור האיש לפני ה׳ אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו, בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה (יהושע ו׳:כ״ו). אמר להם, יהושע מת ודבריו מתו, ועמד ובנה אותה. כיון שהתחיל לבנות את יריחו מת אבירם בכורו, וכשהוא בונה היו מתים כל בניו וכל בני ביתו, וכשהוא מציב דלתיה מת שגוב צעירו. באותה שעה קרע בגדיו וישב על הארץ והיה סופד ובוכה, באו כל זקני ישראל ואחאב לנחמו, אמר הקב״ה לאליהו לך והראה לפני חיאל שמתו בניו. אמר לפניו, רבש״ע, מתירא אני שמא יאמר אחאב דבר שאינו כראוי, ויחר לי ואני גוזר ואין אתה מקיים. אמר לו, לך ואני מקיים כל דבר שאתה גוזר, שנאמר מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים (ישעיהו מ״ד:כ״ו). מיד הלך לו, וכשבא שם ראה כל זקני ישראל יושבים, ובא לו וישב ביניהם. פתח חיאל ואמר, אוי לו למי שהוא עובר על דברי חכמים שהוא חייב מיתה וכו׳.... שלח הקב״ה את ישעיה בן אמוץ הנביא כדי להוכיחם, והוא פתח ואמר להם, שמעו דבר ה׳ קציני סדום וגו׳, והיה אומר להם הלא לכם לדעת את ה׳ אשר נתן התורה למשה ולאבותיכם על הר סיני וקבלו אבותיכם לקיימה, שנאמר ויענו כל העם ויאמרו כל אשר דבר ה׳ נעשה (שמות י״ט:ח׳), ואתם ואבותיכם עזבתם אותה, ודעו שהתורה משולה למים, שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נ״ה:א׳), ובשבילכם שאינכם עושים אותה הקב״ה מעלה עליכם את מי הנהר העצומים והרבים – זה סנחריב מלך אשור וחיילותיו, שנאמר וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר עַד צַוָּאר יַגִּיעַ (ישעיהו ח׳:ח׳), מלמד שלכד כל ערי הבצורות אשר ביהודה, שנאמר ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו עלה סנחריב וגו׳ (שם ל״ו) ויסע ויבא לירושלם, וכשהתפלל חזקיהו לפני הקב״ה שלח ונגפם לפניו, שנאמר ויצא מלאך ה׳ ויכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף (שם), כל אלו לא היו אלא ראשי גייסות, אבל החיל לא היה להם מספר. וכמה נשאר מהם? רב הונא אמר – חמשה, שנאמר וְנִשְׁאַר בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר (ישעיה י׳׳ז). רבנן אמרי – תשעה, שנאמר ארבעה חמשה (שם). ורב אמר – עשרה, שנאמר וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ מִסְפָּר יִהְיוּ וְנַעַר יִכְתְּבֵם (שם י׳ י"ט), כמה יכול לכתוב – י׳ (עשרה), וסבור (מסתברא) דאמר רב הונא חמשה, והם סנחריב ושני בניו ונבוכדנצר ונבוזראדן. ומנין שהוא עתיד להחזירן, שנאמר צאו מבבל ברחו מכשדים, ואומר, לא למענכם אני עושה בית ישראל (יחזקאל ל״ו:כ״ג), ואומר, וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים (שם), ואומר, וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני (ישעיהו ל״ז:ל״ה), ואומר, אם אשכחך ירושלם (תחלים קל״ז), ואומר, הן על כפים חקותיך (ישעיהו מ״ט:ט״ז).

בית שמאי ובית הלל בית שמאי אומרים השמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ ובית הלל אומרים הארץ נבראת תחלה ואח"כ השמים אלו מביאין טעם לדבריהם ואלו מביאין טעם לדבריהם על דעתיהן דבית שמאי דאינון אמרין השמים נבראו תחלה ואחר כך הארץ משל למלך שעשה לו כסא ומשעשאו עשה איפיפורין שלו כך אמר הקב"ה (ישעיה סו, א): "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי וְגוֹ'" ועל דעתיהן דבית הילל דאינון אמרין הארץ נבראת תחלה ואח"כ השמים משל למלך שבנה פלטין משבנה את התחתונים אחר כך בנה את העליונים כך "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם". אמר רבי יהודה בר אילעי אף דין קרא מסייע לב"ה (תהלים קב, כו): "לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ" ואח"כ "וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם". א"ר חנין ממקום שהמקרא מסייע לבית שמאי משם בית הילל מסלקין אותו "וְהָאָרֶץ הָיְתָה" כבר היתה. ר' יוחנן בשם חכמים אמר לבריאה שמים קדמו ולשכלול הארץ קדמה. אמר רבי תנחומא אנא אמרי טעמא לבריאה השמים קדמו שנאמר "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" ולשכלול הארץ קדמה שנאמר "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם". א"ר שמעון בן יוחאי תמיה אני היאך נחלקו אבות העולם בית שמאי ובית הילל על בריית שמים וארץ אלא שאני אומר שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסויה שנאמר (ישעיה מח, יג): "קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו". אר"א ב"ר שמעון אם כדעת אבא למה פעמים שהוא מקדים ארץ לשמים ופעמים שהוא מקדים שמים לארץ אלא מלמד ששניהן שקולין זה כזה. בכל מקום הוא מקדים אברהם ליצחק ויעקב ובמקום אחד הוא אומר (ויקרא כו, מב): "וזכרתי את בריתי יעקב וגו'" מלמד ששלשתן שקולין זה כזה. בכ"מ הוא מקדים משה לאהרן ובמקום אחד הוא אומר (שמות ו, כו): "הוא אהרן ומשה" מלמד ששניהן שקולין זה כזה. בכל מקום הוא מקדים יהושע לכלב ובמקום אחד הוא אומר (במדבר יד, ל): "כי אם כלב בן יפונה הקנזי ויהושע בן נון" מגיד ששניהן שקולין זה כזה. בכ"מ הוא מקדים תורין לבני יונה ובמקום אחד הוא אומר (ויקרא יב, ו): "ובן יונה או תור לחטאת" מגיד ששניהם שקולין זה כזה. בכל מקום הוא מקדים כיבוד אב לאם ובמקום אחד הוא אומר (שם יט, ג) "איש אמו ואביו תיראו" מגיד ששניהן שקולין זה כזה אבל אמרו חכמים האב קודם לאם מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו. בכ"מ הוא מקדים בריאת שמים לארץ ובמקום אחד הוא אומר "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים" מגיד ששניהם שקולין זה כזה.

אלף ושלש מאות שנה ישמחו בשמחת המשיח והמקדש יכולה, כי כל העמים ישמעו את אשר נעשה עם ישראל ובאו לעשרה ולעשרים אל בני ישראל ואמרו, מה חטאנו ומה פשענו כי לא קראתם לנו לשמוח בשמחתכם. הבאים האלה מצדיקי עמי הארץ יהיו. כאשר יביטו איש ישראל יטו מפניו (מיראת הכבוד), יעשו לו כבוד וישאוהו על כתף וימהרו להביאו אל מלך המשיח. וכה יתאספו כל ישראל לפני המשיח במקום הקדש, ואלה אשר פשעו באמונת ישראל יהיו לחרפה ולבוזה עד כי כל רואיהם יכירום, ובאצבע יורה עליהם העם, ככתוב בספר ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו' (ישעיה ס"ו כ"ד). —ואלה האנשים אשר נשאו עול השבי ואת אמונת ישראל שמרו, יהיו שמחים וטובי לב. ואת הפושעים יגרשו מקרבם ואמרו להם, סורו כי אנחנו שונאים לכם. פניהם יהפכו לשחורים והיו לבהלה ולתפלצת, וירדו אל עמק יהושפט, ושם יהיו עד בוא יום הדין הגדול. ואלף שנים ושלש מאות שנה שנות ימי המשיח, יהיה לישראל ימים טובים וחגים, ועושר וגדולה וכבוד עד יום הדין הגדול. ואולם היום ההוא יהיה יום חשך ונורא, כהאיר נוגה הלפיד הבוער. אז יגלה הקב״ה את העדן ואת הגיהנם אשר ברא בטרם נברא העולם. לעדן יהיה שבעה שערים ולגיהנם שלשה. וביום הדין יתיצבו כל העמים לפני שכינת אלקים. ואיש איש אשר נמצא חטא בידו יעמוד לפני איש ישראל אשר דבק באמונתו (כדי לבקש ממנו להגן בעדו בתפלתו), ועל שלשה שערי הגיהנם יעמוד אברהם על האחד. יצחק על השני ויעקב על השלישי, ויתפללו ויאמרו: אנא ה׳ זכור אשר דברת ואת הברית אשר כרת ככתוב בדברי קדשך, וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור (ויקרא כ״ו מ״ב), והקב״ה ישמע את תפלתם ויסלח להם על חטאתיהם. ויתן לאברהם את כל אלה אשר מזרע אמת באו, וכל ישראל יבואו בעדן. והחטאים יאמרו אליהם, הוי נביאים! הלא ממנו אתם יצאתם, ואתם מרחקים אותנו. הם לא יענו אותם דבר, ובפעם אחת ישולחו כלם לגיהנם. והגיהנם יחולק לשבע מחלקות, במחלקה התחתונה ישבו כל אלה אשר שנו (למדו) את התורה, בשנית ישבו החוטאים, בשלישית כל אלה אשר לא היתה אמונתם בדת היהודים אמונה שלמה, ברביעית אשר לא האמינו ולא שמעו בקול אלקים, בחמישית פושעי ישראל אשר זנו וינאפו, בששית כל עמי הארץ אשר התפללו בחנופה וכחש ורמיה עשו, ובשביעית כל אלה אשר בקרב ישראל השחיתו ויתגאו ויעשו מעשים רעים. וכל ישראל הנותרים יזכו לחיי העולם הבא. כה ידונו כל רשעי ישראל בגיהנם. אח"כ יוצלו מדין הגיהנם וישובו ויתאחדו עם אחיהם, כי צאצאי אברהם יצחק ויעקב לא יאבדו. "אֵל בָּם״ כלומר שכינת אלקים בקרבם. ונגרסגאל (הוא שם מלאך הממונה על גיהנם, עי׳ מדרש אלפא ביתא דר׳ עקיבא, והמעתיק האשכנזי חשב שהוא מלה פרסית מורכבת מן נער ושגאל ופתרונה משטין) אשר הוא שר של גיהנם יתיצב לפני ה׳ ויאמר: אנא בורא העולמות! אתה נתת בידי כל העמים וכל האומות למען אשרפם באש, ומה הדבר אשר אצלת ממנו את העם האחד הזה את ישראל? ואלקים יענהו, את כל העמים ואת כל האומות נתתי בידך, בלתי עם ישראל אשר אין לך שליטה עליהם. והגיהנם ישאל, בעבור מה הדבר הזה? והאלקים יענה בעבור זה, על כי קראו בתורתי ועל כי אני אוהב אותם לעולמי עולמים, ככתוב מרחוק ה׳ נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד (ירמיה ל״א ב׳). ועוד כי שכינה בחרה שבתה בתוכינו, ככתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.