וְעַל־הַנַּ֣חַל יַעֲלֶ֣ה עַל־שְׂפָת֣וֹ מִזֶּ֣ה ׀ וּמִזֶּ֣ה ׀ כָּל־עֵֽץ־מַ֠אֲכָל לֹא־יִבּ֨וֹל עָלֵ֜הוּ וְלֹֽא־יִתֹּ֣ם פִּרְי֗וֹ לָֽחֳדָשָׁיו֙ יְבַכֵּ֔ר כִּ֣י מֵימָ֔יו מִן־הַמִּקְדָּ֖שׁ הֵ֣מָּה יֽוֹצְאִ֑ים והיו [וְהָיָ֤ה] פִרְיוֹ֙ לְמַֽאֲכָ֔ל וְעָלֵ֖הוּ לִתְרוּפָֽה׃ (ס)
דברים רבה
אֵלֶּה הַדְּבָרִים (דברים א, א), הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל מַהוּ שֶׁיְהֵא מֻתָּר לוֹ לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה בְּכָל לָשׁוֹן וכו', כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים אֵין בֵּין סְפָרִים לִתְפִלִּין וּמְזוּזוֹת אֶלָּא שֶׁהַסְּפָרִים נִכְתָּבִים בְּכָל לָשׁוֹן. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף הַסְּפָרִים לֹא הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ אֶלָּא יְוָנִית. וּמַה טַּעְמוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאוֹמֵר מֻתָּר לִכְתֹּב סֵפֶר תּוֹרָה יְוָנִית, כָּךְ לָמְדוּ רַבּוֹתֵינוּ, אָמַר בַּר קַפָּרָא דִּכְתִיב (בראשית ט, כז): יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם, שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרָיו שֶׁל שֵׁם נֶאֱמָרִין בִּלְשׁוֹנוֹתָיו שֶׁל יֶפֶת, לְכָךְ הִתִּירוּ שֶׁיִּכָּתְבוּ בְּלָשׁוֹן יְוָנִית. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְאֵה לְשׁוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה מַה חֲבִיבָה שֶׁמְרַפֵּא אֶת הַלָּשׁוֹן, מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב (משלי טו, ד): מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים, וְאֵין עֵץ חַיִּים אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. וּלְשׁוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה מַתִּיר אֶת הַלָּשׁוֹן, תֵּדַע לְךָ לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה מִגַּן עֵדֶן אִילָנוֹת מְשֻׁבָּחִים, וּמָה הוּא שִׁבְחָן, שֶׁהֵן מְרַפְּאִין אֶת הַלָּשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מז, יב): וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה וגו'. מִנַּיִן שֶׁהִיא רְפוּאָה שֶׁל לָשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מז, יב): וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה. רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חַד אָמַר לִתְרַפְיוֹן, וְחַד אָמַר כָּל שֶׁהוּא אִלֵּם וְלוֹעֵט הֵימֶנּוּ לְשׁוֹנוֹ מִתְרַפֵּא וּמְצַחְצְחָה מִיָּד בְּדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: מִזֶּה וּמִזֶּה, וְאֵין מִזֶּה וּמִזֶּה אֶלָּא תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, טו): מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. רַבִּי לֵוִי אָמַר מַה לָּנוּ לִלְמֹד מִמָּקוֹם אַחֵר נִלְמַד מִמְּקוֹמוֹ, הֲרֵי משֶׁה עַד שֶׁלֹא זָכָה לַתּוֹרָה כְּתִיב בּוֹ (שמות ד, י): לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה לַתּוֹרָה נִתְרַפֵּא לְשׁוֹנוֹ וְהִתְחִיל לְדַבֵּר דְּבָרִים, מִנַיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרִינוּ בָּעִנְיָן, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה.
אוצר מדרשים
ואלו הן [בפרט]: ארבע לאדם הראשון: ראשונה, שבראו הקב״ה מסוף העולם ועד סופו שנאמר אשר ברא אלקים אדם על הארץ מקצה השמים ועד קצה השמים (דברים ד׳ ל״ב), וכיון שחטא הניח הקב״ה את ידו עליו ומיעטו ונעשה של מאה אמה שנאמר אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה (תהלים קל״ט ה׳) מנין כ״פ מאה אמה. ולעתיד לבוא עתיד הקב״ה לעשות להן לישראל שתהא קומת כל אחד ואחד של מאה אמה שנאמר אשר בנינו כנטיעים וגו׳ (שם קמ״ד י״ב) עד דקאמר תבנית היכל וגו׳ (שם) ותבנית היכל מאה אמה שנאמר אורך החצר מאה באמה (שמות כ״ז:י״ח). שניה, ברא שני עקיביו שהיו דומים לגלגלי חמה, ואם עקיביו כך זיו פניו על אחת כו״כ, ועתיד הקב״ה לעשות לישראל לעתיד לבא שיהיה זיו פניהם מזהיר כגלגל חמה שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע (דניאל י״ב ג'). שלישית, שניתן בגן עדן שנאמר ויקח ה׳ אלקים את האדם וגו׳ ויניחהו בגן עדן. כיון שחטא נתגרש שנאמר ויגרש את האדם, ולעתיד לבא עתיד הקב״ה לעשות חרבות ירושלם כגן עדן שנאמר כי ניחם ה׳ ציון וישם מדברה כעדן וגו', כי ניחם ה׳ עמו ניחם כל חרבותיה (ישעיה נ״א ג׳). רביעית, שניתן לו עץ הדעת (עי' פרקי דר״א פנ״א), ולעתיד לבא עתיד הקב״ה להוציא מירושלם שנים עשר נחלים ועל כל נחל ונחל כל עץ שעושה פירות, ובכל חדש וחודש מבכרין פירותיהן, שנאמר ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר וגו׳ (יחזקאל מ״ז י״ב), ולא עוד אלא שעתיד הקב״ה להעלות בארה של מרים כדכתיב והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם (זכריה י״ד ח׳). הרי אלו ארבע של אדם הראשון.
מדרש אגדה
ועץ השדה יתן פריו. כדרך שעשה בתחלה, שהיה בכל חדש עושה פרי, שנאמר לחדשיו יבכר (יחזקאל מז יב), לקיים מה שנאמר זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא ד):