מַרְבַדִּ֥ים עָֽשְׂתָה־לָּ֑הּ שֵׁ֖שׁ וְאַרְגָּמָ֣ן לְבוּשָֽׁהּ׃
תנחומא בובר
[ואברהם זקן]. זה שאמר הכתוב אשת חיל מי ימצא (משלי לא י), הדברים על מי נאמרו, לפי שכתיב למעלה ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה (בראשית כג ב), התחיל בוכהומספיד, ואמר אימתי יש לי ליטול כיוצא בך, אשת חיל זו שרה, שנאמר הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את (שם יב יא).ורחוק מפנינים מכרה, שבאת ממרחק, שנאמר קורא ממזרח עיט מארץ מרחק איש עצתי (ישעיה מו יא). בטח בה לב בעלה, זו שרה, שנאמר [אמרי נא אחותי את] למען ייטב לי בעבורך (בראשית י ביג). ושלל לא יחסר זה אברהם אבינו, שנאמר ואברם כבד מאד (שם יג ב). גמלתהו טוב ולא רע, זו שרה, שנאמר ולאברם היטיב בעבורה (שם יב טז), דרשה צמר ופשתים, בין ישמעאל ליצחק, שנאמר ותרא שרה את בן הגר המצרית וגו' ותאמר לאברהם גרש (את) האמה הזאת וגו' (שם כא ט י). היתה כאניות סוחר, שהיתה מטלטלת ממקום למקום וממדינה למדינה, כספינה הזאת ההולכת ממקום למקום בים. ממרחק תביא לחמה, שנאמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך וגו' (שם כ טז). ותקם בעוד לילה, אימתי וישכם אברהם בוקר וגו' (שם כב ג). ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, בעצם היום הזה נמול אברהם וגו' (שם יז כו), ואין חק אלא מילה, שנאמר ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם (תהלים קה י). זממה שדה ותקחהו, שעד שהיא בחיים זממה ליטול את מערת המכפלה, ותקחהו שהרי נקברה בה. מפרי כפיה נטעה כרם, שנאמר ויטע אשל (בראשית כא לג), מהו ויטע, כד"א ויטע כרם (שם ט כ). חגרה בעז מתניה, שאמר לה אברהם, מהרי שלש סאים קמח סלת וגו' (שם יח ו). טעמה כי טוב סחרה, ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה (שם כא ז). לא יכבה בילה נרה, אימתי ויחלק עליהם לילה (שם יד טו). לא תירא לביתה משלג, אימתי כשהראה לו הקב"ה גיהנם, בישרה שאין אחד מבניה יורד לתוכו, שנאמר והנה תנור עשן ולפיד אש (בראשית טו יז), למה לפי שהם מקיימים שני דברים. כי כל ביתה לבוש שנים, אלו שבת ומילה. מרבדים עשתה לה, אימתי כשאמרו לו איה שרה אשתך (שם יח ט), אמר לה מבושרת את שאת יולדת, ומהם יוצאים כהנים גדולים שמשמשין באהל מועד. שש וארגמן לבושה, שנאמר (שש) [תכלת] וארגמן וגו' (שמות כו לא. נודע בשערים בעלה, כשמתה שרה קפצה זקנה על אברהם ונקרא זקן, שנאמר שמעני אדני נשיא אלהים את בתוכנו (בראשית כג ו), הוי נודע בשערים בעלה, מיד כשבתו עם זקני ארץ הזקין, לכך נאמר ואברהם זקן.
שמות רבה
דבר אחר: ויביאו את המשכן, הה"ד (משלי לא) עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. מהו ליום אחרון? שכל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעוה"ב. הוי, ותשחק ליום אחרון. מעשה בר אבהו, שהיה מסתלק מן העולם, וראה כל הטוב שמתוקן לו לעולם הבא. התחיל שמח ואמר: כל אלין דאבהו. (ישעיה מט) ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי. הוי, ותשחק ליום אחרון. דבר אחר: אימתי התורה משחקת? למי שהוא עמל בה ליום אחרון. הוי, ותשחק ליום אחרון. זבדי בן לוי ורבי יוסי בן פטרוס ור' יהושע בן לוי קראו כל אחד ואחד מהן בשעת סילוקן מן העולם. אחד מהן קרא (תהלים לב): על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו. והאחד קרא (שם לא): מה רב טובך אשר צפנת ליראך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. והאחד קרא (שם לג): כי בו ישמח לבנו. הוי, בשעת סילוקן של צדיקים, הקב"ה מראה להם מתן שכרן ומשמחן. אמר בן עזאי: (שם קטז) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. אימתי הקב"ה מודיע לצדיקים היקר שמתוקן להם? סמוך למיתתן, שנאמר: המותה לחסידיו. אותה שעה הם רואין ושוחקים. לפיכך, ותשחק ליום אחרון. מעשה בתלמיד אחד של רבי שמעון בן יוחאי, שיצא חוצה לארץ ובא עשיר, והיו התלמידים רואין אותו ומקנאין בו, והיו מבקשים הן לצאת לחוצה לארץ, וידע רבי שמעון, והוציאן לבקעה אחת של פגי מדון, ונתפלל ואמר: בקעה בקעה מלאי דינרי זהב! התחילה מושכת דינרי זהב לפניה. אמר להם: אם זהב אתם מבקשים, הרי זהב. טלו לכם, אלא היו יודעין, כל מי שהוא נוטל עכשיו, חלקו של עוה"ב הוא נוטל, שאין מתן שכר התורה, אלא לעוה"ב. הוי, ותשחק ליום אחרון. מעשה ברבי שמעון בן חלפתא, שבא ערב שבת ולא היה לו מאן להתפרנס. יצא לו חוץ מן העיר והתפלל לפני האלהים, וניתן לו אבן טובה מן השמים. נתנה לשולחני ופרנס אותה שבת. אמרה אשתו: מהיכן אלו? אמר לה: ממה שפרנס הקב"ה. אמרה: אם אין אתה אומר לי מהיכן הן, איני טועמת כלום! התחיל מספר לה. אמר לה: כך נתפללתי לפני האלהים, וניתן לי מן השמים. אמרה לו: איני טועמת כלום, עד שתאמר לי שתחזירה מוצאי שבת. אמר לה: למה? אמרה לו: אתה רוצה שיהא שולחנך חסר, ושולחן חבירך מלא?! והלך ר' שמעון והודיע מעשה לרבי אמר לו: לך אמור לה, אם שולחנך חסר, אני אמלאנו משלי. הלך ואמר לה. אמרה לו: לך עמי למי שלמדך תורה. אמרה לו: רבי, וכי רואה אדם לחבירו לעוה"ב, לא כל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו, שנאמר (קהלת יב): כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים עולמים אין כתיב אלא עולמו, כיון ששמע כן, הלך והחזיר. רבותינו אמרו: הנס האחרון היה קשה מהראשון. כיון שפשט ידו להחזירו, מיד ירד המלאך ונטלה הימנו. למה? שאין מתן שכרה של תורה אלא לעוה"ב, ליום אחרון. הוי, ותשחק ליום אחרון. דבר אחר: עוז והדר לבושה, זה משה, שנאמר (שמות לד): ומשה לא ידע כי קרן עור פניו. ותשחק ליום אחרון, אלו ליצני ישראל, שמליצין אחריו ואומרים אלו לאלו: אפשר שהשכינה שורה על ידיו של בן עמרם?! לא עשה, אלא כיון שאמר לו האלהים להקים את המשכן, התחיל שוחק עליהם, שנאמר: ותשחק ליום אחרון. אמר לו: בואו שנקים את המשכן, התחילו טוענין ובאין אצלו, שנאמר: ויביאו את המשכן: