כִּ֤י עֶזְרָא֙ הֵכִ֣ין לְבָב֔וֹ לִדְר֛וֹשׁ אֶת־תּוֹרַ֥ת יְהוָ֖ה וְלַעֲשֹׂ֑ת וּלְלַמֵּ֥ד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל חֹ֥ק וּמִשְׁפָּֽט׃ (ס)
עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)
אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי ביררו להן ישראל כתב אשורית ולשון הקודש והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמית מאן הדיוטות אמר רב חסדא כותאי מאי כתב עברית אמר רב חסדא כתב ליבונאה. תניא ר׳ יוסי אומר ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל אלמלא קדמו משה במשה הוא אומר (שמות יט ג) ומשה עלה אל האלהים בעזרא הוא אומר הוא עזרא עלה מבבל מה עליה האמור כאן תורה אף עליה האמור להלן תורה במשה אומר (דברים ד יד) ואותי צוה ה׳ בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים בעזרא הוא אומר (עזרא ז י) כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה׳ אלהיו ולעשות וללמד לישראל חק ומשפט ואע״פ שלא נתנה התורה על ידו נשתנה ע״י הכתב שנאמר (דף כב) (עזרא ד ז) וכתב הנשתון כתוב ארמית ומתורגם ארמית וכתיב (דניאל ה ח) ולא כהלין כתבא למקרא ופשרא להודעה למלכא מלמד שבאותו היום ניתן. (דברים יז יח) וכתב לו את משנה התורה הזאת כתב הראוי להשתנות למה נקראת אשורית שעלה עמהם מאשור. תניא רבי אומר בכתב זה ניתנה תורה לישראל כיון שחטאו נהפך להן לרועץ כיון שחזרו בהן החזירו להן שנאמר (זכריה ט יב) שובו לבצרון אסירי התקוה גם היום מגיד משנה אשיב לך למה נקרא שמה אשורת שמאושרת בכתב ר׳ שמעון אומר משום ר׳ אלעזר בן פרטא שאמר משום ר׳ אלעזר המודעי כתב זה לא נשתנה כל עיקר שנאמר (אסתר ח ט) ואל היהודים ככתבם ובלשונם מה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה אלא מה אני מקיים את משנה התורה הזאת לשתי תורות אחת שיוצאת ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו אותה שיוצאת ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה לו בזרועו שנאמר (תהלים טז ח) שויתי ה׳ לנגדי תמיד ואידך האי שויתי מאי דריש ביה ההוא מיבעי׳ ליה לכדרב חנא בר ביזנא א״ר שמעון חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה׳ לנגדי תמיד:
עין יעקב
לג אָמַר מַר זוּטְרָא, וְאִי תֵּימָא מַר עוּקְבָא: בִּתְחִלָּה, נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל בִּכְתַב עִבְרִי, וּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, חָזְרָה וְנִתְּנָה לָהֶם בִּימֵי עֶזְרָא בִּכְתַב אֲשׁוּרִית וּלְשׁוֹן אֲרַמִּי. בֵּרְרוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל כְּתַב אֲשׁוּרִית וּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְהִנִּיחוּ לַהֶדְיוֹטוֹת כְּתַב עִבְרִית וּלְשׁוֹן אֲרָמִית. מַאן הֶדְיוֹטוֹת? אָמַר רַב חִסְדָּא: כּוּתָאֵי. מַאי כְּתַב עִבְרִית? אָמַר רַב חִסְדָּא: כְּתָב לִיבּוּנָאָה. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רָאוּי הָיָה עֶזְרָא, שֶׁתִּנָּתֵן תּוֹרָה עַל יָדוֹ לְיִשְׂרָאֵל, אִלְמָלֵא לֹא קְדָמוֹ מֹשֶׁה. בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר: (שמות י״ט:ג׳) "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים", בְּעֶזְרָא הוּא אוֹמֵר: (עזרא ז׳:ו׳) "הוּא עֶזְרָא עָלָה מִבָּבֶל", מָה 'עֲלִיָּה' הָאָמוּר כָּאן, תּוֹרָה, אַף עֲלִיָּה הָאָמוּר לְהַלָּן, תּוֹרָה. בְּמֹשֶׁה הוּא אוֹמֵר: (דברים ד׳:י״ד) "וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים", בְּעֶזְרָא הוּא אוֹמֵר: (עזרא ז׳:י׳) "כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה', (אלהיו) וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט". וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְּנָה תּוֹרָה עַל יָדוֹ, נִשְׁתַּנָּה עַל יָדוֹ הַכְּתָב, שֶׁנֶּאֱמַר: (עזרא ד׳:ז׳) "וּכְתָב הַנִּשְׁתְּוָן כָּתוּב אֲרָמִית וּמְתֻרְגָּם אֲרָמִית", וּכְתִיב: (דניאל ה׳:ח׳) "וְלָא כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִקְרֵא, וּפִשְׁרֵהּ לְהוֹדָעָה לְמַלְכָּא", (מְלַמֵּד שֶׁבְּאוֹתוֹ הַיוֹם נִתָּן), [וּכְתִיב]: (דברים י״ז:י״ח) "וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת", כְּתָב הָרָאוּי לְהִשְׁתַּנּוֹת. לָמָּה נִקְרֵאת 'אַשּׁוּרִית'? שֶׁעָלָה עִמָּהֶם מֵאַשּׁוּר. תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: [בִּתְחִלָּה], בִּכְתָב זֶה נִתְּנָה תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁחָטָא, נֶהְפַּךְ לָהֶן לְרוֹעֵץ, כֵּיוָן שֶׁחָזְרוּ בָּהֶן, הֶחֱזִירוֹ לָהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: (זכריה ט׳:י״ב) "שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה, גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ". לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ 'אַשּׁוּרִית'? שֶׁמְּאֻשֶּׁרֶת בִּכְתָב. רַבִּי שִׁמְעוֹן [בֶּן אֶלְעָזָר] אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי: כְּתָב זֶה לֹא נִשְׁתַּנָּה כָּל עִקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כ״ז:י׳) "וָוֵי הָעַמֻּדִים", מָה עַמּוּדִים לֹא נִשְׁתַּנּוּ, אַף וָוִים לֹא נִשְׁתַּנּוּ. וְאוֹמֵר: (אסתר ח׳:ט׳) "וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם", מַה לְּשׁוֹנָם לֹא נִשְׁתַּנָּה, אַף כְּתָבָם לֹא נִשְׁתַּנָּה. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם, "אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת"? לִשְׁתֵּי תּוֹרוֹת, אַחַת שֶׁיּוֹצֵאת וְנִכְנֶסֶת עִמּוֹ, וְאַחַת, שֶׁמֻּנַּחַת לוֹ בְּבֵית גְּנָזָיו. אוֹתָהּ שֶׁיּוֹצֵאת וְנִכְנֶסֶת עִמּוֹ, עוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּעֵין קָמֵיעַ וְתוֹלֶה בִּזְרוֹעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהילים ט״ז:ח׳) "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד". וְאִידָךְ, הַאי 'שִׁוִּיתִי', מַאי דָּרִישׁ בֵּיהּ? הַהוּא מִיבָּעִי לֵיהּ, לְכִדְרַב חַנָּא בַּר בִּיזְנָא, [דְּאָמַר רַב חַנָּא בַּר בִּיזְנָא], אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ שְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָּמִיד". לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: כְּתָב זֶה לֹא נִשְׁתַּנָּה, מַאי: "לָא כָהֲלִין כְּתָבָא לְמִקְרֵא"? אָמַר רַב: בְּגִימַטְרִיָּא אִיכְתַּב לְהוֹן: "יט"ת יט"ת אד"ך פוגחמ"ט". מַאי פָּרִישׁ לְהוֹ: (דניאל ה׳:כ״ו-כ״ז) "מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין". "מְנֵא מְנָה אֱלָהָא מַלְכוּתָךְ וְהַשְׁלְמַהּ" (לָךְ). "תְּקֵל תְּקִלְתָּא בְמֹאזַנְיָא וְהִשְׁתְּכַחַתָּ חַסִּיר". "פְּרֵס פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ וִיהִיבַת לְמָדַי וּפָרָס". וּשְׁמוּאֵל אָמַר: "ממתו"ס ננקפ"י אאלר"ן". וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: "אנ"ם אנ"ם לק"ת ניסרפ"ו". רַב אַשִׁי אָמַר: "נמ"א נמ"א קת"ל פורסי"ן".
סדר עולם רבה
ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' מפי ירמיה העיר וגו', כה אמר כרש מלך פרס וגו', מי בכם מכל עמו וגו', ויקומו ראשי האבות וגו' (עזרא א). ארבע רבוא וגו', מלבד עבדיהם וגו' (שם ב), בכלל, ובפרט אינן אלא שלשים אלף ושלש מאות וששים, ושנים עשר אלף, היכן הם, אלא אלו שעלו משאר השבטים, ויכינו (את) המזבח על מכונתיו וגו', ויתנו כסף לחצבים וגו' (שם ג), כורש מלך ג' שנים מקוטעות, ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו וגו', באדין בטלת עבידת בית (ה') [אלהא] (שם ד), בשנת שלוש למלכו עשה משתה וגו' (אסתר א ג), כל ארבע שנים היתה אסתר מוטמנת בשושן הבירה, ותלקח אסתר אל המלך וגו' (שם ב טז), כל ה' שנים היה המן כונס שלל למרדכי, בחדש הראשון הוא חדש ניסן וגו' (שם ג ז), בי"ג בניסן כתב המן את הספרים להשמיד להרג וגו' (שם ג יג), בט"ו בניסן נכנסה אסתר לפני המלך, בי"ו בניסן תלו את המן, בכ"ג בסיון כתב מרדכי ספרים להשיב ספריו של המן, בי"ג באדר ויכו היהודים בכל איביהם וגו' (שם ט ה), והרגו בשושן חמש מאות איש ותלו את עשרת בני המן, על אשר כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלם (עזרא ד ו), ביום ההוא בא מספר ההרוגים וגו' (אסתר ט יא), ובאותו הזמן לשנה הבאה נאמר, ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל וגו' (שם ט כט), הרי הוא אומר כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה (ירמיה כט י), למלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה (דניאל ט ב), חמשים ושתים שנה לאחר חרבן הבית, עשו ישראל במלכות כשדים ונפקדו ועלו, ג' של כורש וי"ד של אחשורוש ושתים של דריוש, ובשנת ב' לדריוש נבנה הבית, וכן זכריה אמר ויען מלאך ה' (וגו' ואומר) [ויאמר] ה' צבאות עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם וגו' אשר זעמתה זה שבעים שנה (זכריה א יב), כל ארבע שנים היה הבית נבנה, שנאמר ושיציא ביתה דנה וגו' (עזרא ו טו), ובאותו הזמן לשנה הבאה עלה עזרא מבבל וגלות אחרת עמו, שנאמר הוא עזרא עלה מבבל וגו', ויעלו מבני ישראל וגו' אל ירושלם בשנת שבע לארתחשסתא המלך, ויבא ירושלם בחדש החמישי היא (שנה העשירית) [שנת השביעית] למלך, כי באחד לחדש הראשון וגו', כי עזרא הכין לבבו וגו' (שם ז), ובא והבדיל את ישראל מן הנשים הנכריות: