עמוס א:יא מדרש: פסיקתא רבתי, פסיקתא דרב כהנא, עין יעקב ותנחומא בובר

שור או כשב או עז כך פתח ר' תנחומא זו היא שנאמרה בקבלה על ידי שלמה מה שהיה כבר הוא [וגו'] והאלהים יבקש את נרדף (קהלת ג' ט"ו), מה שהיה כבר הוא כשברא הקב"ה את האדם ברא אותו (שהוא) [שיהא] חי וקיים כמלאכי השרת ויאמר ה' [אלהים] הן האדם היה כאחד [ממנו] (בראשית ג' כ"ב) כשם שמלאכי השרת אינם מתים אף [הוא] לא יטעום טעם מיתה, אבל ר' יהודה בר' סימן דרש דעת קשה היא הן האדם היה כאחד ממנו כיחידו של עולם שהוא חי וקיים לעולמים, וסבר הקב"ה להשליטו בעולמו ולעשותו מלך על כל בריותיו, אמר הקב"ה אני מלך בעליונים ואדם מלך בתחתונים, מה עשה הקב"ה הכניסו לגן עדן ועשאו מלך שם שנאמר ויטע ה' אלהים וגו' [וישם שם את האדם] (בראשית ב' ח') ויבא שם את האדם אין כתיב כאן אלא וישם, מהו וישם כשם שאתה אומר שום תשים עליך מלך (דברים י"ז ט"ו) וכן וישם כסא לאם המלך (מלכים א' ב' י"ט), כיון שלא עמד בציוויו מיד נגזר עליו מיתה, ובאי עולם תומהים לומר אפשר אלו לא חטא שהיה קיים לעולמים, אפשר שאין אדם מת, עלילות הביא הקב"ה, והקב"ה אמר וכי אליהו ששמר ציווי אינו חי לעולם, מה שהיה כבר הוא, מהו ואשר להיות כבר היה אמר הקב"ה אמרתי שאני מחיה המתים לע"ל ובאי עולם תומהים לומר אפשר לו שיחיה, אמר (לו) [להם] הקב"ה מה אתם תומהים שאני עתיד להחיות המתים, לא כבר החייתי מתים בעוה"ז ע"י אליהו וע"י אלישע ולא ע"י יחזקאל ואשר להיות כבר היה בעוה"ז, וא"כ הואיל שאין הכותים מודים בתחיית המתים (ולא) [לא] יעמיד אותם הקב"ה לעתיד לבא וכן לאומות אלא יעמיד הצדיקים ויניח את הרשעים, אלא אמר הקב"ה (לישראל) [ישראל] מודים בתחיית המתים והאומות לא דיים שלא יהו מודים אלא עוד רודפים אחר ישראל, אמר הקב"ה לפיכך אני מעמיד לאומות העולם ולישראל כדי לתבוע דינם של נרדפים והאלהים יבקש את נרדף, (לא) [אבל] שיטת ר' נחמיה (ור' יהודה) מה שהיה כבר הוא בשעה שברא הקב"ה את עולמו היה העולם מלא מים במים, מה עשה הקב"ה, התחיל גוזר עליהם שיפנו מן העולם ויאמר אלהים יקוו המים (בראשית א' ט'), כיון שנגזר עליהם היו רוצים לעשות גזירת קונם, ולהיכן הלכו להם, לאוקיינוס, והאיך עשו, ר' לוי ורבותינו, ר' לוי אמר קולו של הקב"ה היה מטרטר להם קול ה' על המים (תהלים כ"ט ג'), ורבותינו אמרו הם היו מלחשים אלו לאלו ואומרים להיכן גזר עלינו קונינו שנלך, (אמרו לו) [אמר להם לאוקיינוס], נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים (תהלים צ"ג ג') מהו דכים דרך ים, בא וראה נסים [שנעשו כאן], כיון שנגזר עליהם שילכו לאוקיינוס היו עולים הרים ויורדים בקעות [שנאמר] יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום [זה יסרת להם] (תהלים ק"ד ח'), והאיך עשה להם הקב"ה כל העולם היה מים במים ובנוהג שבעולם אדם יהא לפניו שתי קערות מלאות יכול הוא לפנות אחת לתוך אחת, לאו, בא וראה נסיו ופלאיו של הקב"ה העולם היה מים במים אעפי"כ פינה לתוך מלא, למה הדבר דומה לנודות נפוחות ונתונות לתוך הבית (ועשה) [ועשאו] מלאות כל הבית, מה עשה בעה"ב, נטל את הנודות והוציא את הרוח מתוכם וריקם, מיד ניתנו בזויות, כך הקב"ה היו (ימי) [מימי] בראשית מלאים את כל העולם, מה עשה הקב"ה כבש עליהם כביכול [והקוום] לאוקיינוס, כשעמד דורו של אנוש והכעיסו אותו בצלמים אז הוחל לקרא בשם ה' (בראשית ד' כ"ו), אמר הקב"ה יבואו אותם המים שגזרתי עליהם וקיימו את גזירתי ויפרעו מן הדור שביטל גזירתי הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ (עמוס ה' ח' וט' ו'), באותה השעה באו המים והגיעו עד עכו עד יפו, כך עמדו דור הפלגה והכעיסו אותו ופרע מהן הקב"ה במים ויפץ ה' אותם משם (בראשית י"א ח') ויפץ אותם שהפיצם במים אלא שכתב ב' פעמים הקורא למי הים וישפכם אחת דורו של אנוש ואחת דורו של הפלגה, והבריות תומהים לומר אפשר לדבר הזה שבאו המים מן האוקיינוס והגיעו עד עכו עד יפו, והקב"ה משיבן (אוי) [אי] שוטים על דור המגדל אתם תומהין הרי לא כבר היה על דורו של אנוש. מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה אמר הקב"ה עתיד אני ליבש את הים הגדול לפני גליות, מניין, שכן כתיב והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו אל הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים (ישעיה י"א ט"ו) [ועתיד] לעשותו שבילים לפניהם, מניין, שכן כתיב והיתה מסלה לשאר עמו וגו' (ישעיהו י"א ט"ז), והבריות תומהים לומר אפשר לדבר הזה, והקב"ה משיבם ולא כבר עשיתי כן בעוה"ז כשיצאו ישראל ממצרים, ואשר להיות כבר היה לא גזרתי את הים ועשיתי אותו שבילים לפניהם לגוזר ים סוף לגזרים (תהלים קל"ו י"ג) ושקעתי את רודפיהם בתוכו. והאלהים יבקש את נרדף לעולם הקב"ה אוהב (אני) את הנרדפים ושונא (אני) את הרודפים, ישמעאל רודף את יצחק אחיו ותרא שרה את בן הגר המצרית וגו' (בראשית כ"א ט') שהיה זורק עליו חצים כמתלהלה היורה זקים חצים ומות [וגו'] ואמר הלא מצחק אני (משלי כ"ו י"ח וי"ט) לפיכך הקב"ה אוהב את יצחק, קח נא את בנך (בראשית כ"ב ב') א"ל אברהם אבינו רבש"ע יש לי שני בנים נתתה לי יצחק וישמעאל, א"ל את יחידך (בראשית כ"ב) א"ל רבש"ע שניהם יחידים יצחק יחיד לשרה וישמעאל יחיד להגר, א"ל אשר אהבת (בראשית כ"ב) א"ל וכי יש תחומים במעים לשניהם אני אוהב, א"ל את יצחק (בראשית כ"ב) ליצחק אני אוהב שהוא נרדף, כך עשו רודף אחר יעקב על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו (עמוס א' י"א) אמר הקב"ה אוהב אני לנרדף ושונא לרודף ואת עשו שנאתי (מלאכי א' ג') אבל יעקב ואוהב את יעקב (מלאכי א' ב'), למה, והאלהים יבקש את נרדף דוד נרדף ושאול רודף אמר הקב"ה אוהב אני לנרדף ושונא אני לרודף קרע ה' את הממלכה ונתנה לרעך (שמואל א' ט"ו כ"ח) לדוד והאלהים יבקש את נרדף, [הרי] בבני אדם שהקב"ה אוהב את הנרדפים מניין אף בעוף ובבהמה, את מוצא בשעה שהקב"ה אמר למשה על הקרבנות היה משה סבור (שהקב"ה אמר למשה על הקרבנות) שיקריב טווסים או פסיונים או אווזים, ולא אמר לו כך אלא ואם מן העוף עולה קרבנו לה' והקריב מן התורים או מן בני היונה (ויקרא א' י"ד) (וכל אחר הצפור) [ולא צפור אחר] אמר הקב"ה הואיל שהם נרדפים מהם (למבקש) [מבקש] אני קרבן והאלהים יבקש את נרדף שור או כשב או עז.

זכור.
זכור וגו' (דברים כה:יז). כת' לץ תכה ופתי יערים (משלי יט:כה). לץ תכה, זה עמלק. ופתי יערים, זה יתרו. בשעה שבא עמלק להלחם עם ישראל מה כתי', ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים (שמות יז:ח), על ידי שריפו ידיהם מן התורה ומן המצות, שהכתו' אומר ויקרא שם המקום מסה ומריבה (שם ז), התחיל הב"ה צווח על ריב בני ישראל ועל נסותם (שם), וכן משה צווח ואומר, מה תריבון עמדי מה תנסון את י"י (שם יז:ב). א"ר לוי למה היו ישראל דומין, לאחד שהיה לו בן והרכיבו על כתיפו והיה מוליכו בשוק והיה הבן רואה דבר של חפץ ואומ' לאביו, קח לי זה. והוא לוקח לו, פעם ראשונה ופעם שנייה, ופעם שלישי ראה הבן אדם, א"ל ראיתה את אבי, א"ל שוטה אתה רוכב על כתיפיי וכל מה שאתה מבקש אני לוקח לך ואתה אומ' לזה ראית את אבי. מה עשה אביו, השליכו מעל כתיפו, בא כלב ונשכו. כך כשיצאו ישראל ממצרים, הקיפו הק' בז' ענני כבוד, שנא' יסובבנהו יבוננהו (דברים לב:י). בקשו מן נתן להם, שליו נתן להם. כיון שנתן להם כל צורכיהם התחילו מהרהרין ואומ', היש ה' בקרבנו אם אין (שמות יז:ז). אמר להם הקב"ה הרהרתם עלי, חייכם שאני מודיע לכם, הרי הכלב ונשך אתכם. ואי זה, זה עמלק שנא' ויבא עמלק (שם ח), לכך נאמ' זכור (דברים כה:יז). כת' ויאמר משה אל יהושע (שמות יז:ט). ולמה אמר ליהושע, מפני שבא משבטו של יוסף, וכתי' והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו' (עובדיה א:יח), תצא להבה מבית יוסף [ותאכל] קש של בית עשו, זה יהושע שהרג לעמלק, שנאמ' ויחלוש יהושע (שמות יז:יג). הנה אנכי נצב (שם שם ט), מכאן שהצדיקים מסכימין לצורכי צבור. אנכי נצב, בתפלה, כמד"א וירד י"י בענן ויתיצב עמו שם (שם לד:ה). על ראש (שם יז:ט), אני מזכיר זכות אבות העולם, שנא' כי מראש צורים אראנו (במדבר כג:ט). הגבעה (שמות שם), אני מזכיר זכות אמהות, שנא' ומגבעות אשורנו (במדבר שם). ומטה האלהים בידי (שמות שם), שיש בו שבעים שמות. אמ' יהושע כמה גדולים יש כאן בדור הזה, אהרן וחור וע' זקנים, ולא צוה משה אלא לי, לא על העם ציוני אלא שראה שנופל בידי, ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק וגו' (שם יז:י). ומשה ואהרן וחור עלו ראש הגבעה (שם). מיכאן לשלשה שצריכין לירד לפני התיבה, שליח צבור, ושנים מסייעין. ויחלוש יהושע (שם יז:יג). רבותינו אמרו הפיל עליהן גורלות, כד"א וכאשר יטילו חלשים על המנות. ארבעה שמות נקראו לגורל, חלש, פור, גורל, חבל, ובכולם לקו בני עשו. בחלש לקה עמלק, שנא' ויחלוש יהושע (שם). בגורל ובפור לקה המן, שנא' הפיל פור הוא הגורל לפני המן (אסתר ג:ז). בחבל עתיד ללקות אדום, שנא' חבלי יולדה יבאו לו (הושע יג:יג). לכך נאמ' ויחלוש יהושע (שמות שם). וכיון ששמע יתרו כל הנסים האלו שעשה הקב"ה במצרים ובעמלק, מיד בא ונתגייר, לכך נאמר לץ תכה ופתי יערים (משלי יט:כה). מה שכרו, זכו בניו לישב בלשכת הגזית ולהימנות עם ישראל, שנא' יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכותים וגו' (ד"ה א' ב:נה). כת' זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה:יז), וכתוב אחד אומר לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (שם כג:ח). בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת ב"ו אם עשה לו חברו [רעה] אינו זזה מלבו לעולם, אבל הב"ה אינו כן, אלא היו ישראל משועבדים במצרים שנא' וימררו את חייהם בעבודה קשה (שמות א:יד), וכיון שיצאו ישראל ממצרים בא עמלק מזרע עשו הרשע ועשה כמה רעות לישראל, אעפ"כ אמ' הב"ה לא תתעב אדומי כי אחיך הוא וגו' (דברים שם). אמר ר' לוי למה הדבר דומה, למלך שעשה סעודה והיו לו שני שונאין, וזימן אותם ואמר לאותם המסובין קבלו את אלו שונאיי בסבר פנים יפות. וכן עשו, לאחר שאכלו ושתו נטלו כלובין של ברזל והיו סותרין בפלטין של מלך. [וא"ל המלך] לא די לכם שצויתי עליכם לכבד אתכם אלא אתם סותרין בפלטין שלי, ולא תדעו כבוד שעשיתי לכם, הוציאום והוקעום זה כנגד זה. וכן אתה מוצא, אחר כל הרעות מצרים ואדום לישראל ציוה עליהם, לא תתעב אדומי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי וגו' (דברים שם), עמדו וסתרו ביתו שנא' זכור י"י לבני אדום וגו' (תהלים קלז:ז), וכתי' מצרים נתנו יד (איכה ה:ו). אמ' ישראל רבונו של עולם ראה מה עשו לנו אותם שכתו' בהם לא תתעב אדומי [כי אחיך] הוא (דברים שם). אמ' הב"ה הוקיעום זה כנגד זה, שנא' מצרים לשממה תהיה ואדום למדבר שממה (יואל ד:יט), לכך נאמר זכור (דברים כה:יז).
[א] זכור את אשר עשה לך (דברים כה:יז). יזכר עון אבותיו אל י"י (תהלים קט:יד). וכי אבותיו של עשו רשעים היו, והלא צדיקים גמורי' היו, אברהם זקינו, יצחק אביו, ואת או' יזכר עון אבותיו, אלא חטא שחטא על אבותיו. ומה חט חטא על אבותיו, את מוצא יצחק בא מכח אברהם, יצחק חייה מאה ושמונים שנה, אברהם חייה מאה ושבעים וחמש שנה. ר' יודן בש' ר' אייבו ר' פינח' בש' ר' לוי בתוך חמש שנים שמנע מחייו של אברהם עבר עשו הרש' שתי עבירות קשות, בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, הדה"י ויבא עשו מן השדה (בראשית כה:כט), ואין שדה אלא נערה מאורסה, שנ' ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורסה (דברים כב:כה). והוא עיף (בראשית שם), אין עיף אלא הורג, שנ' כי עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד:לא). ר' זכיי רבא או' אף גנב. א' הקב"ה אני הבטחתי לאברהם ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (בראשית טו:טו), והדא שיבו טבא שרואה את בן בנו מגלה עריות ושופך דמים וגונב, והדא סיבו טבא, טב ליה לההוא צדיק מתכנש בשלום, כי טוב חסדך מחיים (תהלים סג:ד). ומה חטיא דחטא על אביו, גרם לו שיכיהו עיניו. מיכן אמרו כל מי שהו מעמיד בן רשע או תלמיד רשע סוף שעיניו כהות. בן רשע מאבינו יצחק, ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות (בראשית כז:א), למה, שהעמיד לעשו בן רשע. תלמיד רשע מאחיה השילני, ואחיהו לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו (מלכים א' יד:ד), למה, שהעמיד תלמיד רשע, ואיזה זה ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את ישר', לפיכך כהו עיניו. ומה חטא שחטא על אמו, ר' תנחום בר אבון ור' יודא ור' נחמיה ורבנין. ר' יודא או' עם כשהוא יוצא ממעי אמו חתך מטרין שלה שלא תלד, הדה היא דכת' על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו (עמוס א:יא). א"ר ברכיה שלא תאמר אחר שיוצא ממעי אמו אלא כשהוא יוצא ממעי אמו זיריתיה מתיחה לקיבליה. ומה טעם, זורו רשעים מרחם תעו מבטן וגו' (תהלים נח:ד). ר' נחמיה א' גרם לה שלא תעמיד שנים עשר שבטים, דמר רב הונא רבקה היתה ראויה להעמיד שנים עשר שבטים מהדין קרייה, ויאמר י"י לה שני גוים בבטנך (בראשית כה:כג), הא תריי. ושני לאומים ממעיך יפרדו (שם), הא ארבעה. ולאום מלאום יאמץ (שם), הא שתא. ורב יעבד צעיר (שם כג), הא תמניא. וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה (שם כד), הא עשרה. ויצא הראשון אדמוני (שם כה), ואחרי כן יצאו אחיו (שם כו), הא תרי עשר. ואית דמייתי לה מן הדין קריה, ותאמ' אם כן למה זה אנכי (שם כב), הדין זה, ז' שבעה, ה' חמשה, הא תרי עשר. ורבנין אמרין גרם לה שלא תצא מיטתה ברבים. את מוצא בשעה שמתה רבקה אמרין מאן יפוק קומה, אברהם מת, יצחק עיניו כהות יושב בתוך הבית, יעקב ברח מפני עשו, יפוק עשו רשיעא קומה, דיהוון בירייתא אמרין ליטין ביזייתא דהכדין איינקון. מה עשו, הוציאו אותה בלילה. א"ר יוסי בר' חנינה ולפי שלא יצאת מיטתה ברבים אף הכתובים לא פירשו את מיתתה אלא מן הצד, הדא היא דכת' ותמת דברה מינקת רבקה (בראשית לה:ח), ויקרא שמו אלון בכות (שם), מהוא אלון, ר' שמו' בר' נחמן בשם ר' יונתן לשון יווני הוא, אלון אידי, אלון בכות, שתי בכיות. עד שיעקב יושב ומשמר אבלה של מיניקתו באת לו בשורת אמו, הדה היא דכת' וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אתו (שם), מה היא ברכה שבירכו, ר' אחא בשם ר' יונתן ברכת אבלים בירכו. אמ' הק' אבוי שלים ליה ביש, אימיה שלימה ליה ביש, אחוי שלים ליה ביש, סביה שלים ליה ביש, אתון שלמון ליה ביש, אוף אנא אשלים ליה ביש, תהו מזכירין שמו מלמטן ואני מוחק שמו מלמעלן, יהיו נגד י"י תמיד ויכרת מארץ זכרם (תהלים קט:טו), זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה:יז).

נט [פִּסְקָא. יֵשׁ לָהּ זְכוּת וְכוּ']. מַנִי מַתְנִיתִין? [לֹא אַבָּא יוֹסֵי בֶּן חָנָן, וְלֹא רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יִצְחָק אִישׁ כְּפַר דָּרוֹם, וְלֹא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל], דְּתַנְיָא: (כמה) [אִם יֵשׁ לָהּ] זְכוּת, תּוֹלָה [לָהּ] שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, כְּדֵי הַכָּרַת עֻבָּר, (שנאמר: (במדבר ה) "ונקתה ונזרעה זרע") דִּבְרֵי אַבָּא יוֹסֵי בֶּן חָנָן. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יִצְחָק אִישׁ כְּפַר דָּרוֹם אוֹמֵר: תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים, כְּתִיב הָכָא: "וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע", וּכְתִיב הָתָם: (תהלים כב) "זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ יְסֻפַּר לַה' לַדּוֹר", זֶרַע הָרָאוּי לְסַפֵּר. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: (דניאל ד) "לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ, וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק, וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן, הֵן תֶּהֱוֵה אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ". וּכְתִיב: (דניאל ד) "כֹּלָּא מְטָא עַל נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא". וּכְתִיב: (שם) "לִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי־עֲשַׂר". לְעוֹלָם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, וְאַשְׁכְּחָן קְרָא (דתאני ומתלית) [דְּאָמַר וְתָנִי], דִּכְתִיב: (עמוס א) "כֹּה אָמַר ה': עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי אֱדוֹם, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ". וּמַאי: "אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר"? דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: דִּילְמָא שַׁאנִי גּוֹיִים דְּלָא מִיפְקַד דִּינָא עֲלַיְהוּ.